הבחנתי במשהו פוגע במסוק, שהפך לכדור אש והתרסק

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 15 ביולי 2011
יהודה אונגר 2011

יהודה אונגר 2011


במלחמת לבנון השנייה עמד סרן (מיל') יהודה אונגר בראש הכוח שחילץ תחת אש את צוות מסוק היסעור, שהתרסק ימים ספורים בלבד לפני הפסקת האש # עקב הפגנת רעות, כושר מנהיגות, אומץ לב חריג וגבורה עילאית הוענק לו צל"ש מח"ט



 במלחמת לבנון השנייה עבר סרן (מיל') יהודה אונגר, מחנך במקצועו וסגן מפקד פלוגה בגדוד של חטיבת המילואים "חוד החנית", את אחד השיעורים הקשים בחייו. כשהוא נדרש למשימה שלא ביצע מעולם - איתור ופינוי גופות ממסוק שהתרסק - הוא נאלץ להתמודד עם קושי מרכזי שחיבל בפעולת החילוץ. אונגר וחייליו היו צמאים למים. במשך שעות שהפכו לימים, הם תרו אחר חמש הגופות של אנשי צוות האוויר. בהמשך אף הצטרפו אליהם אנשי יחידת 669, אבל מים לא הגיעו.
בלילה הראשון לפעולה, הצליחה מחלקת הפטרול בפיקודו של אונגר לתפקד ככל שתנאי השטח אפשרו, אך כשעלה בוקר חם של סוף יולי, החלו המחלצים להזיע ולאבד נוזלים. בהמשך, הוסקו לכיוון צוות החילוץ מים, שהוצנחו בשטח שלא היה בשליטתם, והלוחמים לא זכו ליהנות מהם. כשלוחמי 669 הגיעו בהסקה, שצוידה ב–500 ליטר מים, האספקה נשכחה על המסוק.
החשש העיקרי שהנחה את אונגר היה שחיזבאללה יחטפו את חמש הגופות של צוות היסעור. אף על פי שהצמא כמעט ושיתק את הפעולה בהובלתו, הוא הצליח להשלים אותה ולהחזיר את החיילים הביתה. במעשיו הפגין אונגר רעות, כושר מנהיגות, רוח לחימה, אומץ לב חריג, גבורה עילאית, יוזמה ותושייה. על כך הוחלט להעניק לו צל"ש מאת מפקד חטיבת "חוד החנית".
"בפעולה היה סיכון לא מבוטל", אומר אונגר. "השטח היה חשוף, ראו אותו מרחוק והמשימה הייתה קשה פיזית ונפשית. כשאני תוהה מה גרם לי לפעול, אני לא חושב שהסוגיה היהודית של הלנת המת שיחקה תפקיד כלשהו, אלא המוסר הבסיסי וערך הרעות הם הגורמים לתושייה בה פעלנו. המלחמה הזו התחילה כי חטפו לנו שני חיילים, והצבא דורש התמסרות מוחלטת לחברים לקרב, גם אם לא הכרת אותם באופן אישי. זה חלק מהחוסן הלאומי שלנו במציאות הנוכחית".

לא צריך להפסיק
בימים הראשונים שאחרי ה–12 ביולי, לא נקראה החטיבה של אונגר לחזית. הוא וחבריו התעדכנו בנעשה בצפון בעיקר משידורי החדשות, כשהתיק שלהם ארוז ליד הדלת. ב–28 ביולי, יותר משבועיים לאחר תחילת המלחמה, קיבל אונגר שיחה מהמ"פ שלו. הוא בישר לו שההמתנה נגמרה וביקש ממנו להתייצב במהירות בימ"חים החטיבתיים. "מהרגע שהגענו, התאמנו כמה ימים באזור מתקן אדם", נזכר אונגר. "לפחות שלוש פעמים כמעט יצאנו צפונה והתוכנית בוטלה ברגע האחרון. באחת הפעמים אפילו הגענו עם המחלקה עד כרמיאל, משחו לנו את הפנים בצבעי הסוואה, והמבצע בוטל ממש בדקות האחרונות. חבר שלי הגדיר את מה שהרגשנו באופן הכי טוב: הוא אמר שבדרך למסוק שעליו היינו אמורים להמריא, הוא לא הרגיש את כובד הציוד שהוא נושא, אבל בדרך מהמסוק חזרה הוא הרגיש כל קילוגרם.
"בסופו של דבר, חלק מלוחמי החטיבה החלו להיכנס ללבנון, ואנחנו יצאנו לחופשה קצרה. כל אחד הביא משהו קטן לאכול מהבית וארגנו ביום שישי ארוחה משותפת. המ"פ אמר לי בסוף שהוחלט שהמחלקה שלנו לא תטוס עם שאר המחלקות, ושנבחרנו לאבטח צוות רפואי של האוגדה. האמת שדי התאכזבנו שלא ניקח חלק בקרבות עצמם, אבל קיבלנו את זה.
"כשטסנו לחזית, נדרשנו לפנות ציוד מהבלק הוק כדי שלא ייווצר עומס רב מדי על המסוק, והחלטתי להפחית ממספר בקבוקי המים שלקחנו. ידעתי שבכל מקרה נגיע לבית שיהיו בו מים ושנשהה יחד עם כוחות הרפואה, שיש להם ציוד. ביום שישי התקיים תדריך לכל קציני הגדוד. המ"פ רמז לי בקודים ש'מנהל המשחק מעלה ומוריד שחקנים כל הזמן', כשהוא מתכוון למעשה לחיילים. הוא הוסיף שאנחנו, לוחמי מחלקת הפטרול, עתידים גם להשתתף במשחק. בשלב ההוא הבנתי שהמשימה שלנו משתנה, ושלא נאבטח את הצוות הרפואי, אלא נילחם כמחלקה לכל דבר. באותו רגע לא זכרתי שהורדתי בקבוקי מים מהמסוק. להחלטה הזו יהיו השלכות לא פשוטות בהמשך.
"עלינו למסוקים ביום שישי ב–21:00 בערב. לצערי, נאלצתי להוריד חייל אחד, וכדי לא להגיע למחלוקת ויתרתי על חייל שאני מכיר אישית, שקיבל את זה בהבנה. שהינו זמן די רב באוויר, כיוון שחלק מנקודות הציון בהן היינו אמורים לנחות כבר הופגזו על ידי חיזבאללה.
"דילגנו מעל ואדי שהיה באזור. במסוק היה צפוף מאוד ובתזוזה לא נכונה הדלקתי בטעות את האור במסוק, והטייס מיהר לכבות אותו. כשאנחנו עוד באוויר, הטייס הודיע שהוא משנה את נקודת הנחיתה שלנו. שאלתי אותו לפשר השינוי והוא הסביר לי שעל הנקודה המקורית שהיינו אמורים לנחות בה יורים בלי הפסקה. הוצאתי את המפה מהכיס, והוא שרטט לי בטוש על השקף נקודה חדשה. נחתנו ביעד החדש, והיה שם חשוך מאוד.
"עם הנחיתה, התחילו לירות עלינו. טיל אחד פספס ממש ברגע האחרון את אחד המסוקים והמשיך לעבר הים. נחתנו ליד מוצב או"ם נטוש שהמחבלים הפכו לנקודה המרכזית שלהם במרחב. זה היה המקום שהכי חששנו מפניו, כי זו הייתה עמדה מבוצרת היטב. בלי להתמהמה התחלנו לכוון אש ארטילרית על כל המקומות שאיימו עלינו, ולמעשה, תפסנו שליטה על העורק של המקום.
"הסמג"ד שאל אותי באחת הפעמים אם כוחותינו לא יורים קרוב מדי למיקום שלנו. אמרתי לו שזה קרוב, אבל שימשיכו. זכרתי את התובנה שעלתה לי ביום ירושלים שלפני המלחמה, כשדיברנו עם הוותיקים  של החטיבה, והם הסבירו שאמנם הירי מצידנו לעתים היה קרוב אליהם מאוד, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק. הבעיה העיקרית שלנו באותו זמן הייתה שלא ידענו איך לחבור אל שאר הכוח, כי היינו בנקודה שונה מזו שהתכוננו אליה".

מותשים, עייפים וצמאים
כדי לאתר את שאר המחלקות בגדוד, שלף אונגר פנס ואת המפה המסומנת. הוא שטח את המפה על הקרקע והסתיר את מקור האור, אך הזיעה שלו מחקה את הנתיב שהטייס סימן בטוש על המפה המקורית. למרות זאת, הוא הצליח להבין שהכוחות נמצאים דרומית למיקום של המחלקה שלו. "חילקו לנו מעין מכשיר איתור, שטרם הורגלנו בשימוש בו", הוא מספר. "החלטתי להפעיל אותו, אבל הוא צפצף ומיד כיביתי. היה לנו גם ג'י–פי–אס, אבל היה ברור שאם נדווח על המיקום שלנו ברשת הגלויה אנחנו שורפים את עצמנו.
"עליתי מול הקַשר של מחלקה 3 בקשר ואמרתי לו שאסביר לו בגימטריה את המיקום שלי. המ"פ עלה בקשר ואמר: 'לא, אל תעשו גימטריה'. חשבתי לעצמי שעדיף שהוא לא ימשיך לדבר, כי אז המחבלים עוד יבררו מה זה אומר. בסופו של דבר המ"פ אישר. קיבלתי כיוון 187 ומרחק 220, הסתכלתי על הכוכבים וניווטתי בעזרתם. זמן קצר לאחר מכן הגענו אל שאר המחלקות והיינו רגועים. אבל כשעלה הבוקר, הצמא התחיל לשחק תפקיד, כי הזענו המון והיינו במחסור מים. אבל מרגע שחברנו לפלוגה, התחלנו לפעול בצורה מעולה. כיוונו אש ארטילרית מדויקת היישר אל מקומות המסתור של המחבלים.
"ב–12 באוגוסט אני זוכר את עצמי מתעפץ קצת, כשהמשקפיים שלי מונחים על המצח, וראיתי צלליות של מסוקים שלנו. פתאום הבחנתי במשהו פוגע במסוק, שהפך לכדור אש ממש מעלינו, והתרסק קרוב. החום היה אדיר ולא יכולתי להתקרב למקום ההתרסקות בשניות הראשונות. חיכיתי קצת עד שהתאפשר לי להתקרב. לא ידעתי מי היה על המסוק, אבל היה לי ברור שכוח שלנו צריך להגיע לזירה.
"החובש הפלוגתי והסמ"פ הצטרפו אליי ולשאר לוחמי המחלקה בסריקה של האזור, שהיה מרוחק מאיתנו כ–200 מטר. המסוק היה שבור לחתיכות, ולא היה אף זכר לצורתו המקורית. צעקנו 'צה"ל, צה"ל' ולא התקבל שום מענה. אבטחנו את הנקודה והתפרסנו באזור. באינסטינקט הראשוני, רק רצינו להגן על הגופות ולמנוע את חטיפתן. כל כמה זמן התרחקנו מהזירה וחזרנו אליה כי אמרו לנו שמדובר באזור חשוף, שקל לירות עליו מרחוק. בבוקר, כשהאש כבתה, חזרנו לחפש את הגופות. סרקנו המון שעות אבל לא מצאנו שום דבר. רק אחרי זמן מה זיהיתי שתי גופות מוטלות בשטח ואספתי אותן.
"פרסתי את המחלקה מחדש, וכל פעם יצאתי לחפש עם כמה חיילים בודדים. מלאכת האיסוף הייתה לא פשוטה בכלל. רוב האנשים לא מורגלים במשימה כזו, וכמובן שגם לי לא היה ניסיון קודם בזה. בהתחלה צירפתי אליי בן זוג צעיר יחסית מהמחלקה, אבל ראיתי שהוא לא עומד במשימה מבחינה נפשית, שקשה לו מדי, אז החלפתי אותו במישהו מבוגר יותר.
"בשלב מסוים, אחד החיילים זיהה מחבל והכוונו אש למיקום שלו, אבל היא לא פגעה בניסיון הראשון. אחרי זמן קצר, הגיע מטוס של חיל האוויר, הוריד עליו פצצה והפעם הוא חוסל.
"פלוגה אחרת שלחה כוח שיעזור לנו בסריקות והתחילו להגביל אותנו בזמן בגלל שהיינו חשופים. כל פעם ביקשתי הארכה. הפכתי חלקים והרמתי דברים, וככה הצלחתי לאתר עוד שתי גופות. חשבתי שזהו, שמצאתי את כולם, אבל מהדיווח שקיבלנו מחיל האוויר התברר שחסרה גופה אחת. בשלב הזה הבנו שבמסוק היסעור שהתרסק היו חמישה אנשי צוות אוויר, שהיו בדרך חזרה לאחר שהורידו בשטח כוח של הפלוגה שלנו. החיפוש נמשך שעות ארוכות והיינו מותשים, עייפים וצמאים מאוד. כשהבינו מה המצב שלנו, שלחו לנו מים במצנחים, אבל הם נחתו באזור שלא היה בשליטתנו וזה לא הועיל.
"אחרי לא מעט סריקות, הוחלט לשלוח למקום צוות שמתמחה באיתור נעדרים. זה היה ביום ראשון לפנות ערב. התקדמנו לקראת שקיעה למקום בו נחת צוות האיתור וכשהגעתי לשם, התחילה ארטילריה מסביבנו. באותו מקום, הסמג"ד וחייל נוסף שלנו הוכשו על ידי נחש. החייל התפנה והתברר לאחר מכן שהוא היה במצב קריטי. לסמג"ד אמרו שהוא יהיה בסדר והוא נשאר איתנו.
הצוות המורחב, שהיה מורכב מלוחמי 669, ירד אלינו. על המסוק שהביא אותם היו 500 ליטר מים, שלא הגיעו אלינו פשוט כי שכחו להוריד אותם".

מה היה קורה אם
כוח החילוץ המיוחד שמנה כחמישה עשר לוחמים, תודרך על ידי אונגר. הם שאלו אותו לגבי פריטים שהוא מצא ושהיו יכולים לסייע במציאת הגופה. למרות הציוד המיוחד והאמצעים שהיו ברשותם, הם לא איתרו אותה במשך לילה שלם. רק בבוקר, כשהצליחו להרים חלק במסוק, התגלתה הגופה החמישית. בהתרסקות המסוק נהרגו רס"ן סמי בן נעים, רס"ן (מיל') ניסן שלו, סרן דניאל גומז, רס"ם רון משיח ורס"ל (מיל') קרן טנדלר.
"הם גילו את הגופה החמישית ממש ברגע האחרון", אומר אונגר. "זה היה יום שני, היום בו נכנסה הפסקת האש לתוקפה. בערב כבר התחלנו לצעוד לעבר ישראל. אמנם לא היו ניצולים בתקרית, אבל הצלחנו להחזיר את כל הגופות לקבורה בארץ.
"המג"ד, סא"ל (מיל') קובי כחלון, אמר לי כשהגענו לישראל שהוא דיבר עם הרמטכ"ל כדי שיוענק לי צל"ש. אמרתי לו שלדעתי לא מדובר בפעולה הרואית במיוחד. הוא הסביר למה הוא חושב שכן, ודווקא שכנע אותי בטיעון שלו. הוא אמר שמעשה כזה אולי תואם לרמה הערכית שהייתה בארץ לפני 30 שנה, אבל שהיום, כשהחברה הפכה לאינדיבידואלית וכל אדם חושב קודם כול על עצמו, זה מעשה לא שגרתי.
"גם היום אני מספר לילדים שאני מחנך בבית–הספר על המלחמה, בעיקר בשיעורי תנ"ך. כמובן שאני לא מגלה להם את כל הפרטים, ומספר על האירועים בדרך שתהיה להם ברורה. בתנ"ך מתואר מקרה שבו שאול המלך עזר לאנשי יבש גלעד, שהיו מאוימים על ידי עם אחר. כששאול המלך מת, הפלשתים התעללו בגופתו ואנשי יבש גלעד חילצו אותה והביאו אותה לקבורה. בדיוק כפי שהם גמלו חסד לשאול, אני מסביר לתלמידים על החסד שחיילי חיל האוויר עשו כשהורידו לוחמי חי"ר לשטח, ואנחנו גמלנו להם כשלא הותרנו את גופות הלוחמים האמיצים האלו בשטח אויב ודאגנו שיגיעו לקבורה בישראל.
"אני עדיין בקשר עם חלק ממשפחות ההרוגים. מן הסתם, הן מאוד מתעניינות בפרטים שנוגעים לאירוע. תמיד עולה אצלן שאלת 'מה היה קורה אם', שבאה ממקום מובן. אני לא מתאר בפני בני המשפחה יותר מדי פרטים מיותרים, אלא מספר מה שאני יכול. הדברים הקטנים מאוד משמעותיים עבורם. אני משתדל גם להתקשר ביום השנה וביום הזיכרון ולהגיע לאזכרות.
"בחג סוכות שחל לאחר המלחמה, נערכה עבורנו קבלת פנים בבית הנשיא. ראיתי שם את מפקד חיל האוויר, האלוף (מיל') אליעזר שקדי, ואמרתי לו שעלה לי רעיון לצייד את מסוקי היסעור שמגיעים לזירה ללא ציוד רב, בבקבוקי מים. הרעיון מצא חן בעיניו, והוא ביקש שאשלח לו מכתב עם הפרטים. זמן מה לאחר מכן הוא הודיע לי שהרעיון עבר לטיפול צוות בראשות פרויקטור, שיבחן את יישומו וזה שימח אותי מאוד. במלחמה הבאה אני מקווה שהלקחים יופקו".


attachment 15.7.11-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה