בקרבות שהתחוללו התחמושת הייתה חיונית כמו אוויר לנשימה

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 25 בנובמבר 2011
רן חדוותי 2011

רן חדוותי 2011


במלחמת יום הכיפורים מנע רס"ר (מיל') רן חדוותי התפוצצות של שיירת תחמושת # במעשיו גילה חדוותי אומץ לב, קור רוח ותושייה, ועל כך הוענק לו צל"ש רמטכ"ל



ב–10 באוקטובר 1973, הפציצו מטוסי סוחוי, שהיו בשימוש הסורים, שיירת תחמושת שנעה בכביש  הנפט (כביש גונן). משאית תחמושת אחת התלקחה וצמיגי משאית שניצבה בסמוך אליה החלו לבעור. רס"ר (מיל') רן חדוותי, לוחם תותחנים שנקרא למקום, עלה על המשאית שצמיגיה בערו, הרחיק אותה למקום מבטחים ובכך הציל תחמושת רבה שסייעה באופן ניכר למהלכי המלחמה בזירת רמת הגולן. בנוסף הוא תדרך את האנשים שהיו בשטח ובכך הציל את חייהם.

"זו הייתה מלחמה קשה מאוד ואיבדתי בה חברים", אומר בכאב רס"ר (מיל') רן חדוותי. "כשהיא נגמרה, זומנתי לתחקיר בו שאלו אותי על מהלך האירועים וכיצד פעלתי - ועד היום אני לא מבין בדיוק מדוע קיבלתי צל"ש. זו הייתה מלחמה - נלחמתי על חיי העם שלי, לא על חיי. פעלתי כי היה לי ברור שאחרינו אין שום כוח שיעצור את הסורים, ושאם הם יעברו אותנו - הסיפור ייגמר".

רס"ר (מיל') רן חדוותי גילה במעשיו אומץ לב, קור רוח ותושייה, ועל כך הוענק לו, כשנתיים לאחר המלחמה, צל"ש רמטכ"ל מידי רא"ל מרדכי (מוטה) גור ז"ל.

ממש סמטוחה

הכאוס האדיר ששרר בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים זימן אין–ספור רגעים טראומטיים, אשר בחלוף השנים נראו כמנותקים מכל הקשר מציאותי. "מלחמת יום הכיפורים פרצה כשהייתי בשירות מילואים, וכבר הייתי אבא לשלושה ילדים. לא היה פשוט עבורי להשאיר את המשפחה מאחור, אבל לא היה פנאי לחשוב על כך - היה צריך לפעול בהתאם למה שקורה וביעילות המרבית", מספר היום רס"ר (מיל') חדוותי. "שירתתי ביחידת איכון באגד ארטילרי תחת חיל התותחנים, וכיוון שהיינו יחידה צפונית התייצבנו ברמת הגולן. תחילה הגענו לבסיס נפח ושם כבר התחולל קרב עז בין כוחות השריון מחטיבה 7 לארטילריה הסורית. כל הכוחות היו מבולגנים, ממש סמטוחה, ורפול, לימים הרמטכ"ל ואז מפקד עוצבת געש, היה בעצמו בשטח ניסה לעשות סדר בעניינים.

"הסוללה בה שירתתי נקראה 'סוללת מודדים'. הייתה לנו חשיבות מאוד גדולה כי מצאנו את מיקום סוללות האויב, ובהתאם לזה ידענו להסביר לחיילים כיצד לירות על מנת לפגוע. העמדנו מכשירי עמדה גדולים והיינו מאתרים אזימוט ונתונים נוספים. היום התפקיד הזה כבר לא קיים - יש ג'י–פי–אס. 

"במסגרת התפקיד הפעלנו מכשור לאיכון ולטיווח מטרות, שהם הגורמים המרכזיים לדיוק בירי ארטילרי. טרם המלחמה ערכנו אימונים ותרגילים רבים באזור, במהלכם ביצענו המון מדידות והכנו עמדות תותחים בהתאם לתוואי השטח. ידענו היטב לאן אנחנו מסוגלים להכניס תותחים ובאילו מקומות ניתקל בקשיים - אבל בזמן אמת, המצב היה שונה.

"כשהגענו לפרוס את התותחים המתנייעים לא היה ברור לנו אילו שטחים מוחזקים על ידינו ואילו על ידי האויב. הדבר הוביל לטעות מוזרה - נכנסנו ממש מתחת לאף של גדוד טנקים סוריים. למעשה עמדנו בתווך בין כוחותינו לבין הסורים. למזלנו גילינו בזמן את המיקום הלא סימפתי ועשינו אחורה פנה כשאנחנו לוקחים איתנו את התותחים.

"מעבר למדידות, פן נוסף בתפקיד שלנו היה לדאוג להצטיידות בתותחים. כתוצאה מהירי הרב ומכך שהמחסנים לא היו מצוידים היטב, נקלענו למצב בו התחמושת עמדה להיגמר.

"ביום 10 באוקטובר 73', הייתה אמורה להגיע אלינו תחמושת בשיירה של משאיות. השיירה נעה על כביש גונן שנקרא גם כביש הנפט, וכשהיא הגיעה לצומת היא הופצצה מהאוויר על ידי מטוסי סוחוי של הסורים.

"הגענו, חברי הסוללה, לצומת כדי לקחת משם את התחמושת ולהעבירה לכוחות בשטח, וכך גילינו שהמקום מופגז. היו שם לפחות שבע משאיות אזרחיות, ונהגיהן ברחו מיד כשההתקפה החלה. ידעתי שאם לא תתבצע פעולה מידית השיירה כולה תתפוצץ".

מסיר את הכובע

מול עיניהם ההמומות של חיילי יחידת האיכון נגלה מחזה שעלול היה להפוך לסיפור טרגי. משאית תחמושת אחת התלקחה, וצמיגי משאית אחרת שניצבה לידה החלו לבעור גם כן. "ידעתי שאסור לנו לאבד את התחמושת הזו כי אז ניוותר ללא יכולת להגיב", מסביר חדוותי. "ברגעים האלו לא פחדתי כי לא חשבתי על שום דבר, הייתי מוכרח לפעול.

"מצאתי איזה מטף כיבוי במקרה, עליתי על המשאית והתחלתי לפעול לכיבוי האש. הצלחתי לשכנע שני נהגים לעלות בחזרה למשאיות ולנוע מעט כדי שיפנו לי את הדרך, וכך הרחקתי את המשאית ממקום הסכנה. בנוסף דאגתי שאנשי השיירה יפזרו את כלי הרכב שלהם, ובכך ניצלו חייהם של האנשים וגם כלי הרכב.

"כשהסורים ראו שהמשאית מתחילה שוב לנוע הם חיפשו את הנהג - אותי. המטוסים שלהם חגו מעליי, וראיתי בעיניים איך שהם צוללים לעברי. הרעש היה מחריד כי הפצצות שהם הטילו התפוצצו במרחק של 30–40 מטרים ממני.

"כשהתרחקתי עם המשאית שצמיגיה בערו, המשאית הראשונה, שכבר הייתה בשלבי בעירה מתקדמים, התפוצצה בעוצמה אדירה. במשאית עליה הייתי היו עשר טונות תחמושת - כך שאם הפעולה הייתה נכשלת והיא זו שהייתה מתפוצצת, הייתה נוצרת תגובת שרשרת בה כל יתר המשאיות היו מתפוצצות אף הן. האובדן במקרה כזה היה יכול להיות גדול מאוד.

"כשיצאתי מהמשאית הדבר הראשון שעשיתי היה לזרוק את כובע הפלדה שהיה מאוד לא נוח - זיכרון שבראייה לאחור משעשע אותי. הייתה כבר רגיעה ופתאום אנשים רצו אליי, הרימו אותי וחיבקו אותי. פרץ אדיר של שמחה באמצע שדה הקרב. אמרתי להם 'חבר'ה לא קרה שום דבר, שכל אחד יחזור לעבודה שלו'.

"עלינו על המשאיות והובלנו את התחמושת ליעדים הנכונים. בהמשך גם הצלחנו לקחת שלל סורי ושינענו אותו לחיילים שלנו. בקרבות שהתחוללו שם לאחר מכן, התחמושת ששרדה את אש התופת הסורית בזכות הפעולה הזו, הייתה חיונית כמו אוויר לנשימה. התרומה של הפגזים שלנו הייתה אדירה.

"כמו שאני רואה את הדברים, הצלחתנו בקרבות היא נגזרת של רמת כשירות מעולה. לקחנו חלק באירועים משמעותיים רבים שהכריעו את גורל ישראל. במלחמת ההתשה היינו פזורים לאורך התעלה בסיני, ולאחר מלחמת יום הכיפורים לחמנו יחד גם במלחמת לבנון הראשונה. כל אותו זמן המשכנו לקיים אימונים באופן שוטף. היחידה שלי עשתה 80–90 ימי מילואים מדי שנה - היינו מתחילים ברמת הגולן, עוברים למרכז ומגיעים עד לסיני.

"בשנת 1975 קיבלתי הזמנה בדואר לטקס הענקת צל"ש מידי הרמטכ"ל, ורק כך נודע סיפור המלחמה למשפחתי. אני לא חושב שהשתניתי בעקבות המקרה - האופי נשאר אותו אופי.

 "גם הקשרים עם החברים נותרו טובים כשהיו. היינו סוללה קטנה מאוד ולכן היינו מגובשים וקשורים זה לזה. עד היום אני מקפיד להיפגש עם החברים הקרובים מהצבא מדי שנה. זה קשר שהתחיל אז ולא ייגמר אף פעם".


attachment 25.11.11-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה