רפ"ק סמח סווידאן ז"ל
|
סמח סווידאן
תיאור העיטור: רפ"ק סמיח סוידאן ז"ל וסמ"ש תומר נוב ז"ל שירתו במג"ב איו"ש. בתאריך 15.11.02 נפתחה אש משני מוקדים ע"י שלושה מחבלים, לעבר כוח צה"ל ומג"ב, שאיבטחו את ציר המתפללים שבין מערת המכפלה לקרית ארבע. רפ"ק סוידאן וסמ"ש נוב נכנס עם הג'יפ לציר המתפללים על מנת לאתר את מיקום המחבלים. נפתחה עליהם אש שפגעה, בין היתר, במערכת הבלמים של הג'יפ, הרכב הסתובב והדרדר לאחור. כדורים שחדרו, ככל הנראה, דרך דלתותיו האחוריות הפתוחות, פגעו בסמיח סוידאן ובתומר נוב ז"ל. רפ"ק סמיח סוידאן הספיק לדווח בקשר על ההיתקלות ועל הפגיעה. עיטור המופת מוענק לרפ"ק סמיח סוידאן ז"ל ולסמ"ש תומר נוב ז"ל על חתירה למגע, דבקות במשימה וגילוי אומץ לב הראוי לשמש מופת. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת של משטרת ישראל שנת 2004
מתוך גלעד:
בתאריך 25.3.1992 התגייס לצה"ל ושירת ביחידת הצנחנים. היה חייל רציני, אהב מאוד את שירותו ואת חבריו, אהב לעזור לזולת ולחבריו ליחידה. כולם העריכו ואהבו אותו היה בחור חייכן וסובלני.
את שירותו הצבאי העביר בלבנון, אהב מאוד את נופי הלבנון, תמיד טען שאת לבנון אי אפשר לשכוח, את הלחימה הקשה, המארבים ועם כל הקושי המשיך בתפקידו והתאפק כדי לסיים את התפקיד הקשה שנטל על עצמו. במהלך שירותו תמיד זמזם את השיר "שתי אצבעות מצידון".
סמיח עבר את כל המסלולים, יצא לכל הקורסים והשתלב יפה ובסוף שירותו הסדיר, יצא לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות. לאחר שסיים את שירותו הסדיר, עבר למג"ב ויצא לסיורים משותפים ואף שירת תקופה קצרה במשרד הביטחון, אך חזר חזרה למג"ב. במג"ב אהבו אותו מאוד, הוא היה האבא של החיילים, בכל פעם שעבר מתפקיד לתפקיד, המעבר היה מאוד קשה ותמיד שמר על המשך קשר עם חייליו.
שירותו במג"ב היה בשטחים - קלקיליה ורמאללה. הוא עבר שם מספר אירועים, ביניהם, פגיעת ירי שבמהלכה נפצע מזכוכיות. אושפז ולא אמר למשפחה כדי שלא ידאגו, רק לפני שחרורו בדרך הביתה צלצל אליהם. סמיח היה גם במקום האירוע בבית ליד, שם חיכה לחייליו כדי להסיעם ליחידה ואז אירע הפיגוע. היה מאוד קשה לטפל בהרוגים, שהם החיילים שלך ובפצועים והמשיך לשמור על קשר עם המשפחות של ההרוגים והפצועים. עם כל הקושי והבקשות של המשפחה שיעבור למקום בטוח יותר, הוא לא נישבר והמשיך בדרכו בדרך שבה בחר ואותה ביצע תמיד על הצד הטוב ביותר והכל בכוחות עצמו.
מרמאללה לאחר שקיבל תפקיד של קמב"ץ הועבר לחברון.כשהועבר לשם המשפחה בהם אישתו רוחיה אתה התחתן בשנת 1997 והקים בית ומשפחה בכפרו ערמשה. נולדו להם שני בנים, הבכור סלמאן נולד בשנת 1998 ובנו הקטן עמראן נולד בשנת 2000. המשפחה לחצה שיעזוב את המקום, היות והוא בעל משפחה והוא נימצא במקום מסוכן שיעבור קרוב הביתה כי כמעט ולא היה בבית. סמיח לא שמע להם ודחה את כל בקשותיהם. בתקופה האחרונה אמר לאישתו, שהוא עובר לקראת החורף לצפון כדי לשרת בבסיס הדרכה קרוב לבית ואת החורף הקרוב יעשה אתם ויפצה אותם על כל המחסור. למרות כל היעדרויותיו התכופות מהבית, היה בן משפחה אוהב, נאמן, אמין ומבריק, בחור נאה מאוד. בכל חופשה ביקר את כל בני משפחתו ודאג להם מאוד. היה גם אבא אהוב ומסור לילדיו אבא לתפארת ובעל אוהב לאישתו.
חופשתו האחרונה הייתה ביום חמישי עד יום שישי, שבה היה צריך לחזור לבסיס כי היה מפקד תורן ובאותו יום שישי השחור ב-15.11.02 חזר בשעות הערב לבסיס, אכל ארוחת ערב עם חייליו, סיפר על ילדיו כמה הם חמודים ונהדרים ועד כמה הוא מתגעגע אליהם. בשעה 19:00 יצא לסיור עם הג'יפ ואז אירע האירוע בדרך למערת המכפלה, שם הכוח של סמיח היה אחראי על אבטחת הישוב היהודי בחברון והדרך למערת המכפלה וגם אחזקת מחסומים. סמיח, בתור מפקד תורן, היה אחראי על הפעלת הפלוגה ועשה זאת בצורה הטובה ביותר והנפלאה, איש שטח מהטובים ביותר. הלוחמים ראו בו מודל.
סמיח דהר עם הג'יפ כמובן למקום האירוע, שם נודע לו כבר גודל האסון ועל נפילת לוחמי הנח"ל. לקח מיד פיקוד וניכנס לסמטה בה היו המחבלים, אבל הם עשו עליהם מארב ופתחו על הג'יפ אש מכל צד והרגו את כל יושבי הג'יפ ביניהם סמיח. לאחר נפילת סמיח לקח פיקוד מח"ט יהודה והוא נהרג בעצמו במהלך הקרב. בקרב זה נהרגו 12 לוחמים ביניהם גם כיתת הכוננות של הישוב היהודי בחברון.
הידיעה על האירוע הגיעה למשפחה מיד ע"י הלוחמים חבריו של סמיח אבל הם לא ידעו על גודל האסון ניסו ליצור קשר עם הפלאפון אבל ללא הצלחה ואז הבינו שמשהוא נורא קרה.
סמיח הוטמן בבית העלמין בכפר אדמית. ארונו נישא ע"י קציני מג"ב, מאות השתתפו במסע הלוויה, ביניהם אישתו ושני ילדיו הקטנים, אחיו, אחיותיו ואביו.
סמיח נהרג ונטמן אבל מורשתו נישארה. את החוכמה והשקט העביר לבנו סלמאן, ההשתוללות והעקשנות לבנו הקטן עמראן. עמראן היה הבן שאביו לימד להצדיע והוא היה מצדיע לכל חבר של אביו שהיה מגיע הביתה. סמיח השאיר אחריו אב הרוס ושבור, שתמיד ביקש ממנו לעזוב את חברון, וכן שישה אחים ואחיות אוהבים שמבטיחים שלעולם לא ישכחו את אחיהם האהוב ויראו בילדיו את ממשיכי דרכו ואת דמותו ושהוא יכול לנוח ולשכב במנוחתו. הם ימשיכו לאהוב ולטפל באישתו ובילדיו. כמו כן השאיר אלמנה צעירה עם שני ילדים הבכור סלמאן בן 4 שנים והקטן עמראן בן 3 שנים קטנים וגם היא מבטיחה שתגשר בין השנים על מנת להעביר יום יום לילדים את דמותו של סמיח כדי שיזכרו את אביהם האהוב והטוב. היא יודעת עד כמה יהיה להם קשה ועד כמה הם יחפשו אותו כי עדיין כה קטנים ולא מבינים את גודל האבדה ואת מה שאיבדו לא יקבלו לעולם בחזרה. סמיח נהרג למען השלום ושיהיה יותר טוב במולדתנו כדי להגיע לשלום ואחווה בין העמים.
בתאריך 25.3.1992 התגייס לצה"ל ושירת ביחידת הצנחנים. היה חייל רציני, אהב מאוד את שירותו ואת חבריו, אהב לעזור לזולת ולחבריו ליחידה. כולם העריכו ואהבו אותו היה בחור חייכן וסובלני.
את שירותו הצבאי העביר בלבנון, אהב מאוד את נופי הלבנון, תמיד טען שאת לבנון אי אפשר לשכוח, את הלחימה הקשה, המארבים ועם כל הקושי המשיך בתפקידו והתאפק כדי לסיים את התפקיד הקשה שנטל על עצמו. במהלך שירותו תמיד זמזם את השיר "שתי אצבעות מצידון".
סמיח עבר את כל המסלולים, יצא לכל הקורסים והשתלב יפה ובסוף שירותו הסדיר, יצא לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות. לאחר שסיים את שירותו הסדיר, עבר למג"ב ויצא לסיורים משותפים ואף שירת תקופה קצרה במשרד הביטחון, אך חזר חזרה למג"ב. במג"ב אהבו אותו מאוד, הוא היה האבא של החיילים, בכל פעם שעבר מתפקיד לתפקיד, המעבר היה מאוד קשה ותמיד שמר על המשך קשר עם חייליו.
שירותו במג"ב היה בשטחים - קלקיליה ורמאללה. הוא עבר שם מספר אירועים, ביניהם, פגיעת ירי שבמהלכה נפצע מזכוכיות. אושפז ולא אמר למשפחה כדי שלא ידאגו, רק לפני שחרורו בדרך הביתה צלצל אליהם. סמיח היה גם במקום האירוע בבית ליד, שם חיכה לחייליו כדי להסיעם ליחידה ואז אירע הפיגוע. היה מאוד קשה לטפל בהרוגים, שהם החיילים שלך ובפצועים והמשיך לשמור על קשר עם המשפחות של ההרוגים והפצועים. עם כל הקושי והבקשות של המשפחה שיעבור למקום בטוח יותר, הוא לא נישבר והמשיך בדרכו בדרך שבה בחר ואותה ביצע תמיד על הצד הטוב ביותר והכל בכוחות עצמו.
מרמאללה לאחר שקיבל תפקיד של קמב"ץ הועבר לחברון.כשהועבר לשם המשפחה בהם אישתו רוחיה אתה התחתן בשנת 1997 והקים בית ומשפחה בכפרו ערמשה. נולדו להם שני בנים, הבכור סלמאן נולד בשנת 1998 ובנו הקטן עמראן נולד בשנת 2000. המשפחה לחצה שיעזוב את המקום, היות והוא בעל משפחה והוא נימצא במקום מסוכן שיעבור קרוב הביתה כי כמעט ולא היה בבית. סמיח לא שמע להם ודחה את כל בקשותיהם. בתקופה האחרונה אמר לאישתו, שהוא עובר לקראת החורף לצפון כדי לשרת בבסיס הדרכה קרוב לבית ואת החורף הקרוב יעשה אתם ויפצה אותם על כל המחסור. למרות כל היעדרויותיו התכופות מהבית, היה בן משפחה אוהב, נאמן, אמין ומבריק, בחור נאה מאוד. בכל חופשה ביקר את כל בני משפחתו ודאג להם מאוד. היה גם אבא אהוב ומסור לילדיו אבא לתפארת ובעל אוהב לאישתו.
חופשתו האחרונה הייתה ביום חמישי עד יום שישי, שבה היה צריך לחזור לבסיס כי היה מפקד תורן ובאותו יום שישי השחור ב-15.11.02 חזר בשעות הערב לבסיס, אכל ארוחת ערב עם חייליו, סיפר על ילדיו כמה הם חמודים ונהדרים ועד כמה הוא מתגעגע אליהם. בשעה 19:00 יצא לסיור עם הג'יפ ואז אירע האירוע בדרך למערת המכפלה, שם הכוח של סמיח היה אחראי על אבטחת הישוב היהודי בחברון והדרך למערת המכפלה וגם אחזקת מחסומים. סמיח, בתור מפקד תורן, היה אחראי על הפעלת הפלוגה ועשה זאת בצורה הטובה ביותר והנפלאה, איש שטח מהטובים ביותר. הלוחמים ראו בו מודל.
סמיח דהר עם הג'יפ כמובן למקום האירוע, שם נודע לו כבר גודל האסון ועל נפילת לוחמי הנח"ל. לקח מיד פיקוד וניכנס לסמטה בה היו המחבלים, אבל הם עשו עליהם מארב ופתחו על הג'יפ אש מכל צד והרגו את כל יושבי הג'יפ ביניהם סמיח. לאחר נפילת סמיח לקח פיקוד מח"ט יהודה והוא נהרג בעצמו במהלך הקרב. בקרב זה נהרגו 12 לוחמים ביניהם גם כיתת הכוננות של הישוב היהודי בחברון.
הידיעה על האירוע הגיעה למשפחה מיד ע"י הלוחמים חבריו של סמיח אבל הם לא ידעו על גודל האסון ניסו ליצור קשר עם הפלאפון אבל ללא הצלחה ואז הבינו שמשהוא נורא קרה.
סמיח הוטמן בבית העלמין בכפר אדמית. ארונו נישא ע"י קציני מג"ב, מאות השתתפו במסע הלוויה, ביניהם אישתו ושני ילדיו הקטנים, אחיו, אחיותיו ואביו.
סמיח נהרג ונטמן אבל מורשתו נישארה. את החוכמה והשקט העביר לבנו סלמאן, ההשתוללות והעקשנות לבנו הקטן עמראן. עמראן היה הבן שאביו לימד להצדיע והוא היה מצדיע לכל חבר של אביו שהיה מגיע הביתה. סמיח השאיר אחריו אב הרוס ושבור, שתמיד ביקש ממנו לעזוב את חברון, וכן שישה אחים ואחיות אוהבים שמבטיחים שלעולם לא ישכחו את אחיהם האהוב ויראו בילדיו את ממשיכי דרכו ואת דמותו ושהוא יכול לנוח ולשכב במנוחתו. הם ימשיכו לאהוב ולטפל באישתו ובילדיו. כמו כן השאיר אלמנה צעירה עם שני ילדים הבכור סלמאן בן 4 שנים והקטן עמראן בן 3 שנים קטנים וגם היא מבטיחה שתגשר בין השנים על מנת להעביר יום יום לילדים את דמותו של סמיח כדי שיזכרו את אביהם האהוב והטוב. היא יודעת עד כמה יהיה להם קשה ועד כמה הם יחפשו אותו כי עדיין כה קטנים ולא מבינים את גודל האבדה ואת מה שאיבדו לא יקבלו לעולם בחזרה. סמיח נהרג למען השלום ושיהיה יותר טוב במולדתנו כדי להגיע לשלום ואחווה בין העמים.