היה צריך מישהו שיעלה לגג המוצב ויירה טילי נ"ט

האינתיפאדה השנייה הפתיעה את הצמרת הביטחונית, וכך גם את לוחמי פלחה"ן גבעתי, שהתעוררו בשלהי ספטמבר 2000 אל מציאות חדשה.

במוצב שלהם, באזור נצרים, התלקחו מהומות שהחלו בזריקת אבנים, המשיכו ביידוי בקבוקי תבערה, והסתיימו בחילופי אש מתמשכים, במהלכם נפגע חובש הפלוגה, סמל דוד בירי ז"ל, והפך להרוג הראשון באינתיפאדה. 

באחת המהומות עלה סמ"ר (מיל') שלומי פרץ לגג המוצב בו שהה עם חבריו, ותוך סיכון חיים ירה טילי נ"ט כדי לשתק את אש האויב שנורתה לעברם.

"המטרה שלנו הייתה ברורה והיינו נחושים לבצע אותה", מצהיר היום סמ"ר (מיל') פרץ. "נשלחנו להילחם במי שנלחם בנו ולא באוכלוסייה אזרחית. האינתיפאדה והמציאות הביטחונית המורכבת והרגישה מאוד ששררה אז בארץ ביגרו אותי ואת כל דור החיילים שהתמודד עם המצב".

על גילוי אומץ לב וקור רוח במעשהו ולאורך כל התקופה הוענק לו צל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף (מיל') דורון אלמוג.

לא נותר מה לעשות

תחילת המתיחות עם הפלסטינים בספטמבר 2000, נראתה לסמ"ר (מיל') פרץ, בדומה לחיילים אחרים, כאירוע זניח. "מבחינתנו לבנון, שם נלחמנו עד הנסיגה, הייתה הזירה המשמעותית והמסוכנת ואילו עזה הייתה מעין משחק ילדים – הפגנות וזריקות אבנים, אבל לא יותר מזה", מספר פרץ, ששימש אז כקשר מ"מ בפלחה"ן גבעתי. "השינוי בתפיסה והחמרת המצב החלו עם מותו של סמל דוד בירי ז"ל, חובש בפלוגה שנהרג ב־27 בספטמבר ממטען חבלה שהופעל בסמוך לכוח צה"ל.

"כשהתרחשה התקרית הזו היינו בחופשה, והוקפצנו מידית לנצרים כדי להחליף את הצוות של בירי שיצא להלוויה שלו.

"היישוב נצרים התחלק כך: יישוב קהילתי, מוצב פלוגתי מרכזי ומוצב קטן בצומת עצמו בו אנחנו ישבנו. העמדה הקטנה שלנו הייתה נחותה ביחס לעמדות הפלסטינים. מזרחית אלינו ניצבו 'בנייני התאומים' - בניינים גבוהים שהשקיפו עלינו מלמעלה והיו בידי הרשות הפלסטינית, ואילו אנחנו ישנו במכולות קטנות תחת גג שעשוי מיריעת פח דקה.

"היה ברור לנו שהמוצב שלנו, שנבנה באופן ארעי מקוביות בטון שמצאנו בקרבת מקום, לא חסין כולו בפני ירי, אלא נועד לספק הגנה מפני אבנים ונשק קר. אלו גם התרחישים שאליהם התכוננו ושלהם ציפינו.

"כל אותו זמן התקיימו הפגנות רבות ברחבי הארץ, וקיבלנו התרעות על כך שביום שבת ה־30 בספטמבר, יבואו המון מפגינים לצומת נצרים.

"ובאמת, בבוקר אותו יום התאספו במקום כמה אלפי אנשים והתקרבו אלינו תוך יידוי אבנים. בהמשך הושלכו לעברנו גם בקבוקי תבערה.

"מפקד גדוד חרב דאז הוזעק למקום ומונה להיות אחראי על הגזרה כולה. הוא תדרך אותנו והסביר שמדובר בהפגנה, ודרש שנתייחס לכך בהתאם ולא כאל אירוע לוחמה בסגנון לבנון. למרות סדר הגודל החריג, בעיניים של לוחמים צעירים התקרית באמת לא נראתה לנו מפחידה במיוחד.

"בשעה 12:00 בצהריים הגיעו עוד ועוד מפגינים שהתקרבו אלינו כל כך, עד שכמעט נגעו לנו בידיים. למרות ההתחממות, אמרו לנו שכל עוד לא פותחים עלינו באש, אין לנו פקודת ירי. הורשינו להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות בלבד, אך אלו החלו להיגמר ולא נותר לנו מה לעשות.

"בראייה לאחור המצב שבו היינו נראה לי הזוי לחלוטין, לא יכולנו לנטרל את האיום והיינו בסכנת חיים ממשית.

"בערך בשעה 13:00 שמענו רעשים חזקים. בהתחלה חשבנו שאבנים פוגעות בגג הפח שמעלינו, אך התברר שאלו יריות. השוטרים הפלסטינים פתחו באש מ'התאומים' שהיו צפונית־מזרחית מאיתנו וגם מהפרדס שמולנו.

"זה לקח לנו כמה שניות אך כשהבנו מה הם מקורות הירי, התמקמנו בהתאם לתרגולות בעמדות הירי במוצב. התחלנו להשיב אש דרך החלונות, ובמקביל הקמנו מקומות מסתור. בשעה 14:00 הפכו חילופי האש בינינו לבין השוטרים הפלסטינים למסיביים, ובשעה 15:00 זה הגיע לשיא. לא הייתה ברירה, היה צריך מישהו שיעלה לגג המוצב ויירה טילי נ"ט לעבר המקום ממנו יורה האוייב".

אין מצב, אני עולה

כמה דקות מאוחר יותר היה סמ"ר (מיל') פרץ על גג הבניין, מנסה לשתק את מקורות הירי תוך סיכון חייו.

"כל אחד מהפלוגה היה מסוגל ורצה מאוד לבצע את המשימה הזאת", מספר פרץ, "לכן קשה לי לראות בכך שאני עשיתי זאת בסוף התנדבות. לאחר שעות לחימה הייתי מלא מוטיבציה ומוצף לגמרי באדרנלין. ירי הנ"ט נראה לי כהמשך ישיר לקרב שהתרחש ולכן ירדתי מיד לבונקר במוצב להכין את טיל הנ"ט. מהבונקר עליתי, דרך חרך, לגג המוצב, ומשם יריתי בדיוק לפתח שממנו ירו עלינו. זיהיתי פגיעה מדויקת, אך כיוון שהאש לא חדלה חזרתי על הפעולה עוד פעמיים. בסך הכול יריתי באותו יום שלושה טילי נ"ט.

"אני זוכר שחייל פלס"ר נח"ל, שהגיע לשם כחלק מכוח תגבורת, רצה לבצע את המשימה בעצמו כי הוא היה הכי קרוב לחרך, אבל אני התעקשתי לבצע זאת בעצמי. אמרתי לו 'אין מצב, אני עולה'. באותו הרגע בכלל לא הבנתי את הסיכון שכרוך במשימה.

"הלחימה באזור נמשכה לא פחות משבוע, ובסוף היום השלישי חטפתי ריקושט מכדור ששרט לי מעט את הלחי ליד העין. עשיתי חושבים עם עצמי והבנתי שאני צריך לשלוט באדרנלין ולא לתת לו להוביל אותי. אפשר לומר שמעט נרגעתי והתחלתי לפעול יותר בזהירות.

"האירוע הזה היה הראשון והאחרון בו נמצאתי פרק זמן כה ממושך תחת אש, והוכחתי לעצמי שאני מסוגל לשמור על קור רוח.

"ב־2002, בזמן שהייתי בשירות קבע בתפקיד סמל הפלוגה המבצעית, הוזמנתי לטקס בבאר שבע לקבל צל"ש מידי אלוף פיקוד הדרום באותם הימים. זה נראה לי כמשהו לא מוצדק כי מבחינתי פעלתי מתוך אדרנלין ולא מתוך אומץ לב. באותה המידה הנח"לוואי או כל חייל אחר, היה יכול לבצע את המשימה וכל הסיפור היה שונה.

"תקופת האינתיפאדה הייתה סוערת מאוד, והפלוגה שלי ספגה אבידות רבות - בארבע שנים נהרגו לנו שמונה חברים. עם זאת, התקשורת הישראלית בחרה להתייחס אלינו באופן ביקורתי וחד־צדדי. במיוחד זכור לי ולחבריי לפלוגה הריאיון עם רזי ברקאי, שלא שאל אותנו על ההתמודדות עם אובדן החברים ועם המלחמה בטרור, אלא התמקד בסיפור של הילד מוחמד א־דורה, שהיום כלל לא בטוח שנהרג מאש חיילי צה"ל.

"בתור חיילים, שנשלחו להגן על המדינה, נפגענו מכך מאוד. אני יכול להעיד על עצמי ועל כל מי שהיה במוצב ההוא, שאף אחד לא ירה במטרה לפגוע בחפים מפשע. שום דבר מצדנו לא נעשה בזדון".