הוא אמר לי: 'עטיא, קדימה, יש מלחמה. תתדלק את המשאית'

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 23 בפברואר 2012
מרדכי עטיא 2012

מרדכי עטיא 2012


במלחמת ששת הימים חילץ סמ"ר (מיל') מרדכי עטיא, נהג בחטיבת יפתח, שני חיילים ממשאית בוערת # על גילוי אומץ לב ותושייה הוענק לו צל"ש ממפקד החטיבה



בשנת 1962 נדדה משפחתו של סמ"ר (מיל') מרדכי עטיא מאלג'יריה לצרפת, אבל הוא בחר דווקא בכיוון אחר. ברוח המעבר, החליט לממש את האידיאל, המילה האהובה עליו, ולעלות לישראל יחד עם אשתו ושני ילדיו.

בארץ גויס עטיא, אז בן 24, לטירונות כללית במחנה צריפין שיועדה לעולים, אחריה ביצע שירות מקוצר שנמשך שלושה חודשים וצורף למצבת המילואים.

כעבור כחמש שנים פרצה מלחמת ששת הימים ועטיא, ששימש נהג בחטיבת יפתח, פעל במרחב רצועת עזה. כבר בתחילת המלחמה הוא הוכיח אומץ לב כאשר התנדב להסיע פצועים והרוגים לתאג"ד. אך הייתה זו סנונית ראשונה בלבד ליכולותיו ומסירותו. ביום השלישי למלחמה הוא חילץ שני חיילים ממשאית בוערת שעלתה על מוקש, תוך סיכון ממשי של חייו.

“הסיבה בשלה בחרתי להציל חיים של אנשים שכלל לא הכרתי, היא אותה סיבה שגרמה לי להקים בית בישראל, ולא לעבור כמו יתר משפחתי לפריז - הציונות", אומר היום סמ"ר (מיל') עטיא.

על גילוי אומץ לב ותושייה הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מטעם מפקד חטיבת יפתח.

קראו לי משוגע

ב־5 ביוני 1967, ביום הראשון למלחמת ששת הימים, השתתפה חטיבת יפתח בקרבות שניטשו במזרח העיר עזה ובכיבוש העיר ביום שלמחרת. חודש לפני פרוץ המלחמה כבר גויס סמ"ר עטיא לשירות מילואים. “זו הייתה תקופה די דרוכה והיה ברור לכולם שמתבשל משהו באוויר", הוא מספר. “בהתחלה היינו בהמתנה במושבים הסמוכים לעזה. למרות המתיחות, האווירה הייתה שקטה לחלוטין. היינו עוזרים לתושבים בחקלאות, עובדים במטעים ובלולים, וחלק מאיתנו אפילו היו ישנים שם בלילות. זו מציאות שקשה לדמיין שתתרחש היום.

“בתקופה הזו לצבא לא היו כלי רכב רבים משלו. אני שימשתי נהג בגדוד 128, והמשאית הבינונית שהייתה ברשותי נלקחה שלל בשנת 1955. התפקיד שהוטל עליי לפני המלחמה היה פשוט - להוביל ציוד עבור הכוחות הלוחמים ממקום אחד להיכן שהוא נדרש.

"את ערב המלחמה אני לא אשכח: ישנתי בקבינה, תא הנהג במשאית, ושמעתי מישהו נוקש על החלון. התעוררתי והוא אמר לי: ‘עטיא, קדימה, יש מלחמה. תתדלק את המשאית'.

“חלק מהכוחות נכנסו פנימה כבר בשעות הצהריים ב־5 ביוני, ואילו אני נותרתי עם שאר הכוחות בהמתנה.

"לא הסתפקתי בלקיחת ג'ריקן דלק קטן בתור אספקה. הבאתי איתי חבית שלמה של דלק – לא פחות מ־200 ליטרים. חשבו שהמעשה שאני עושה לא הגיוני בכלל, אפילו היו כאלה שקראו לי ‘משוגע', והסבירו כי אם המשאית תיפגע היא תתלקח כולה. אמרתי להם שגם ג'ריקן קטן יצית את המשאית, ושלפחות כך אני יכול להיות שקט במהלך הקרבות ולדעת שאני נוסע באופן עצמאי ולא תלוי כל הזמן באחרים. המעשה הזה התגלה לימים כבעל חשיבות רבה.

“ביום המחרת לוחמים מהחטיבה, שנסעו על גבי קומנדקרים, עלו על מטענים שהוטמנו באדמה מטרים ספורים מגבול רצועת עזה. אני ושאר חברי הפלוגה המסייעת בגדוד ראינו את המחזה הנורא הזה בעיניים שלנו.

"נכנס טנדר שלנו והוציא ארבעה פצועים ושני הרוגים לכיווננו. הנהג פחד להמשיך בנסיעתו, והיה צריך מישהו שיוביל את החיילים שנהרגו לקבורה ואת אלו שנפגעו לתאג"ד, כדי שיקבלו טיפול רפואי. אני התנדבתי מיד לבצע את המשימה הזו.

“יעד הנסיעה שלי היה קיבוץ סעד הקטן, שם הוקם בית־חולים שדה, וכשאני אומר שדה אני מתכוון לחלוטין שדה. למזלי הנסיעה לשם, שנמשכה כ־20 דקות, עברה ברוגע ולא ירו עליי.

"כשהגעתי לקיבוץ ראיתי כי נחפרו באדמה שתי שוחות - אחת בה הונחו זמנית החיילים שנהרגו בקרבות, ואחת שבה טופלו הפצועים על ידי צוותי רפואה שאיישו את המקום כל הזמן והיו אחראים על הקליטה של אלו שהגיעו ועל הטיפול בהם. אחרי הטיפול הראשוני היו מעבירים את הפצועים להמשך השגחה וטיפול בבאר שבע ובאשקלון.

“אחרי שסייעתי בהורדת הפצועים וההרוגים מהמשאית לתאג"ד, נסעתי בחזרה לריכוז של הגדוד. הייתה שם המולה, והסתבר שמפקד הפלוגה עלה על מוקש ונהרג כשהלך לחפש דלק אצל חטיבה אחרת ששהתה בקרבת מקום.

"המחסור בדלק היה משמעותי והטנקים שניצבו במחסום לא יכולים היו להתקדם. כולם היו מאוד לחוצים והתחילו לאסוף את הג'ריקנים וממש לאגור כל טיפת דלק, אבל לא היה סיכוי שזה יספיק באמת. אמרתי לאחד הקצינים שיש לי חבית מלאה דלק והוא אמר לי: ‘עטיא, אתה אלוף'.

“בחצות, בין ה־6 ביוני ליום המחרת, התקדמתי לכיוון הגבול והתחלתי לתדלק את הכלים. בזכות המחשבה, שבהתחלה נחשבה לשיגעון שלי, הצלחנו לנוע קדימה ולא היינו תקועים חסרי אונים".

כוס האלכוהול הנפלאה

למחרת, ביום השלישי למלחמה, נכנסו כוחות מחטיבת יפתח אל העיירה הפלסטינית דיר אל־באלח שבמרכז רצועת עזה. שם כבר נסע עטיא על משאית מגויסת אחרת והיה אחראי להעביר ציוד מרצועת עזה לבאר שבע. “הנסיעות האלה היו הלוך ושוב, מספר רב של פעמים ביום", הוא מתאר. "באחת הפעמים שהובלתי ציוד נסעה לפניי משאית מגויסת אחרת.

“אמרו לנו תמיד לא לסטות מהדרכים וזה משפט שהוטמע אצלי חזק. פתאום ראיתי את המשאית ממשיכה ישר במקום לפנות שמאלה.

"לא היה לי זמן להבין מה קורה ואחרי נסיעה של 50 מטרים הצוות שלה כבר עלה על מוקש. היה פיצוץ רציני והמשאית המפוארת נראתה אחרי זה כמו קופסת גפרורים.

“הקבינה התקפלה לשני חלקים ומחצה את הנהג ואת מי שישב לידו. רצתי לשם וניסיתי לחלץ אותם בידיים. את הבחור שישב ליד הנהג הצלחתי לחלץ, וגררתי אותו עשרה מטרים מהמשאית שעדיין בערה. חזרתי לשם וניסיתי למשוך את הנהג, אבל לא הצלחתי כי הדוושות התקפלו לו על הרגליים והוא לא היה מסוגל לזוז. בינתיים ירו לכיווני אבל זה לא עניין אותי, לא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם.

“אמרתי לנהג הפצוע: ‘שמע, אני הולך למשוך אותך בחוזקה. אני מוציא אותך מפה חי או מת". משכתי אותו במאמץ שאני לא חושב שהוא אפשרי ביום רגיל, והצלחתי לגרור גם אותו למקום המבטחים. חלפו שניות בודדות והמשאית התפוצצה שוב - אם שני החיילים היו נשארים שם, הם היו מתים בוודאות.

“היו לי כוויות במספר מקומות בגוף בגלל האש במשאית ומהעובדה שנשארתי שם כמה דקות. כשסיימתי את פעולת החילוץ גם הייתי מיובש לחלוטין. אני לא אשכח ששתיתי אחרי זה כל כך הרבה וזה לא הספיק לי. אחד הטבחים פינק אותי כשחזרתי לבאר שבע בכוס גדולה של קוניאק ואמר לי שאם אני אשתה את זה, הכול יעבור לי, והוא צדק. זו הייתה כוס האלכוהול הנפלאה בחיי.

“כששבתי הביתה בסיום המלחמה, המשפחה שלי הייתה בטוחה שאני כבר לא בין החיים. לא היו טלפונים וגם המון מכתבים שנשלחו לא הגיעו ליעדם. זמן מה לאחר המלחמה הודיעו לי שאני מקבל צל"ש ממפקד החטיבה, והתרגשתי מאוד מההוקרה.

“מלחמת ששת הימים תיזכר אצלי תמיד כתקופה עם אווירה מיוחדת. חשנו עליונות והיא הייתה מוצדקת כי חירפנו נפשנו למען החברים והמדינה. לחמנו אז באופן מעולה וזו לא תהיה בושה להגיד שהיו מקומות שנחשבו מבחינתנו ממש משחק ילדים.

“אלה היו ימים לחוצים ושינה בכלל לא נכללה בלוח הזמנים. אבל זה היה בסדר וכולם היו ערניים גם ככה, מלחמה לא?"



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה