אין דבר כזה להתחיל משימה ולא לסיים אותה בהצלחה

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 2 באוגוסט 2012
יונה סתיו 2012

יונה סתיו 2012


במהלך מבצע קדש, מצא את עצמו רס"ל (מיל') יונה סתיו מפנה פצועים ומציל חיים בשדה הקרב # על פעולותיו, הוענק לו צל"ש מאלוף פיקוד הדרום



רס"ל (מיל') יונה סתיו, בן 84, יושב על ספת ביתו בתל אביב ומשחזר בפרקים מרתקים את חייו. הוא מודה, כמעט בלי להסס, כי התקופה היפה בחייו הייתה זו שבה עטה מדים. את המדים הירוקים הוא חנך במלחמת העצמאות, והחזיר אותם לארון רק בתום מלחמת יום הכיפורים. במבצע קדש הוא ביצע פעולה הרואית ביחד עם חבריו אהרון טינברגר ודב צברי.

חוליית הליווי של החפ"ק, בתוכה סתיו, נסעה בג'יפ פתוח בגזרת אל עריש. באותה שעה נקלעה החטיבה לטווח אש ולהפגזות כבדות מצד האויב. עם קבלת הפקודה לסייע בפינוי פצועים משדה הקרב, הם סיירו בשטח ואספו את החיילים שנפגעו לטיפול רפואי.

"ידענו שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לסייע לחברים שלנו, שהיו מוטלים שרועים במקום", אומר היום סתיו. "אחרי שהענקנו להם טיפול, חזרנו לתפקיד והמשכנו הלאה. המלחמה לא נגמרת אחרי אירוע טראומטי, ומשימה לא מפסיקים עד שהיעדים שהוצבו קודם הושגו".

על גילוי רוח צוות ומהירות פעולה בשעת קרב, אשר הצילה חיי לוחמים, הוענק לסתיו, בדומה לשני חבריו, צל"ש מידי אלוף פיקוד הדרום אז ולימים הרמטכ"ל, רא"ל חיים לסקוב ז"ל.

הרגשות מתקהים

לעתים הרקע המשפחתי מחייב. במקרה של סתיו, היה ברור לו כי שירות הוא לא דבר של מה בכך. כל בני משפחתו שירתו בתפקידים בכירים ב"הגנה", כאשר דודו אריה פיקד על ארגון הנוטרים באזור הכנרת. כאשר סתיו מדבר על השירות, קשה לדעת באילו שנים בדיוק מדובר, הרי כבר בגיל 16 הוכשר להיות לוחם במסגרת ארגון ה"הגנה".

"ההווי הצבאי פעם בי מאז שאני זוכר את עצמי", אומר סתיו. "בגיל 18 התגלתה אצלי מחלת דם נדירה, שהשביתה אותי למשך שנה. נלחמתי רבות כדי לחזור לשירות ולבסוף הצלחתי. במלחמת העצמאות הצטרפתי לחטיבה 4, היא גבעתי הישנה. פעלתי במפקדה של המשטרה הצבאית בגזרת רמלה ולוד.

"כאשר פרצה מלחמת סיני, קראו לי לשמש נהג ג'יפ של מפקד מחלקה במשטרה הצבאית. פעלנו כחלק מחטיבת המילואים המשוריינת 60. כל הסיפור התחיל בצאלים. בתור רכב המפקד, נענו כחלק מחוליית הפיקוד הקדמית, בתנועה מאחורי הגדודים של החטיבה. המטרה שלנו הייתה לכבוש את רפיח. לא נכנסנו לאל עריש, דילגנו על עזה כי לא רצו לגעת בה.

"נתקלנו בהתנגדות כבר מהרגע הראשון. כשעברנו את הגבול, כל פינה כבר הייתה ממולכדת במוקשים, קטנים וגדולים כאחד. מטרה נוספת שהייתה לי ולשני החיילים שישבו מאחוריי, אהרון ודב, הייתה לשלט את הדרך עבור שאר הלוחמים. זאת אומרת, לרדת בנקודות ציון מסוימות, להניח שלטים ולהמשיך בנסיעה קדימה.

"הגענו להצטלבות, שם התותחים הפגיזו אותנו בלי הרף מכל מקום אפשרי. כשירדתי פעם אחת מהג'יפ, ידעתי שהחיים שלי נתונים בסכנה ממשית. יצאתי לצד הדרך ונשכבתי בשוחות כדי להגן על עצמי. בדיעבד אני חושב שהמקום שבו יכולתי למצוא את מותי כמעט בוודאות היה שם, בשוחות, חשוף לכל המוקשים וההפגזות.

"המשכנו לכיוון רפיח במהירות המרבית, והגענו לחפ"ק המח"ט שהיה לפנינו, בתור ליווי. כבר בבוקר שלמחרת החלה הפגזה כבדה. אני זוכר שלא ממש פחדתי. אחרי שאתה חוטף כל כך הרבה מטחי אש בזה אחר זה, הרגשות כבר מתקהים. אתה לא באמת חושב, ומשתדל לפעול באופן אוטומטי, בדיוק כפי שלימדו אותנו בכל התרגילים. בדיוק כפי שנלחמנו לפני כן.

"באזור של החפ"ק היו חמישה זחל"מים והג'יפ שלנו. לקראת הצהריים, ב־30 באוקטובר 1956, היו מוטלים בעקבות הפגזה פצועים רבים וגם הרוגים. שני החברים שישבו מאחור ואני יצאנו מיד מהג'יפ. המראה שנגלה לעינינו היה זוועתי – תופת אחת גדולה. פצועים זעקו לקבל עזרה. לא היה מדובר בפצוע אחד או שניים.

"במקום היה בלגן אחד גדול, והחובשים רצו מנקודה לנקודה. כך בדיוק נראה שדה קרב. התקפנו את המוצבים של הצבא המצרי ברפיח. ומי יצא אלינו מתוכם? אלפי סודאנים ענקיים, כל אחד לפחות בגובה שני מטרים.

"הם היו לוחמים מיומנים בצורה יוצאת דופן, והמצרים ציידו אותם בנשק איכותי. חיילים שיגעון. מפחידים. היינו צריכים לכבוש את כל המקום. אין דבר כזה להתחיל משימה ולא לסיים אותה בהצלחה".

אין דבר כזה להתחיל משימה ולא לסיים אותה בהצלחה
זחלמים בקדש (ארכיון במחנה)

אסור לאכזב

"למזלי, יצאתי לקרב מצויד היטב. שמתי ארגז בצד האחורי של הג'יפ, שהיה עמוס ברימונים. בנוסף היה ברשותי תיק גדול ובו ציוד חבישה. הוצאנו תחבושות אישיות וחוסמי עורקים, והתחלנו בטיפול ראשוני בפצועים. כיסינו חתכים והנחנו חוסמי עורקים כדי למנוע איבוד דם קריטי אצל החיילים שנפגעו.

"פתאום, מאחד הזחל"מים מרים את ראשו קצין המבצעים וצועק לי: 'יונה, אתה אחראי לטפל בפצועים. תפנה אותם להיכן שצריך'. התחלנו לנסוע בין הפצועים, בדקנו מי פצוע ומי הרוג. פינינו את רוב הפצועים אל החובשים, שהקימו בקרבת מקום מעין תאג"ד.

"אחד החיילים שנפצע באורח קשה יותר הועלה לג'יפ שלי, והתחלנו לנסוע לכיוון צאלים. בזמן הזה כבר לא ירו עלינו, כי המוצב היה בשלבי כיבוש מתקדמים. הובלתי את הפצוע לבית־חולים שדה, ושם הוענק לו טיפול מציל חיים על ידי רופא וחובשים. אחרי שהורדתי אותו הייתי צריך לחזור אל החברים שלי, המלחמה לא תמה. מדובר היה בכברת דרך, כי החטיבה באותו זמן המשיכה לנוע קדימה, הם לא נעצרו. לא הייתה הפריבילגיה לעצור ולהמתין לי עד שאחזור כמובן.

"נסעתי לכיוון החטיבה, לא ידעתי בדיוק היכן הם יהיו. היו עוד ג'יפים שהובילו פצועים ועשו את הדרך חזרה יחד איתי. לפני אל עריש, כשהיא טרם נכבשה, הצטרפתי חזרה לקצין שלי. המשכנו הלאה בכיבוש אל עריש. מבחינת האירוע עצמו, בנקודה הזו ניתן לומר שהוא הסתיים. המלחמה המשיכה, אבל לא היו עוד אירועים משמעותיים כמו שזה היה עבור לוחמי החטיבה.

"למרות שהייתי חייל צעיר, ידעתי שאם אני מקבל פקודה עליי לבצע אותה, ולא לחזור לפני שסימנתי עליה 'וי'. הדבר היה ברור לי בצורה חדה, כיוון שחיי אדם היו מוטלים על הכף, והכף הייתה האופן בו אני פועל ומתפקד. היינו כולנו תלויים זה בזה, אלו החוקים במלחמות ועל יסודות אלו בנויה יחידה צבאית איכותית.

"התגובה שלי עם קבלת הצל"ש לא הייתה מיוחדת. לא התרגשתי, כי זו הייתה רוח התקופה. באותם ימים לא היה נהוג להיות רגשניים יותר מדי, או להפגין יותר מדי מחוות. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות ולא יותר. המסר שלי מהאירוע עצמו היה רלוונטי לחיים בכלל – והוא תחושת האחריות. כשאנשים אחרים סומכים עליך, אסור לך לתת להם להתאכזב בגלל תפקוד לקוי מצדך.

"אני חושב שאנשים ששירתו בארגון ה'הגנה' התחשלו באופן מיוחד. הם למדו היטב והוכשרו על ידי ביצוע משימות רבות. עד היום אני שומר חפצים רבים ועדויות מהתקופה הנפלאה ההיא. אחרי מבצע קדש, המשכתי להילחם במלחמת ששת הימים, בדיוק באותה חטיבה, בגזרת תעלת סואץ. במלחמת יום הכיפורים הייתי בתפקידי מטה, אחראי פה ואחראי שם. השתחררתי מיד אחרי המלחמה, אחרי שנים רבות בשירות מילואים.

"יש לי שלושה ילדים, והם גדלו על סיפורי הגבורה שלי. לא הצפתי אותם, אבל כשהגיע הזמן לספר, עשיתי זאת. בחיי האזרחות עבדתי במשביר המרכזי, שממנו צמח המשביר לצרכן. התקדמתי שם בדרגים השונים, עד שיצאתי לפנסיה. השירות הצבאי סייע לי בבניית האופי הנדרש לכל המשך החיים".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה