"אי אפשר לסלוח": הגיבור שנהרג מאש כוחותינו

שלמה ערמן ז''ל. ''כשאתה במשימה, אין לך זמן לפחד'' צילום: באדיבות המשפחה

סיפור של אדם מופנם, שקט, חברותי, מבריק, אפשר לומר אפילו רגיל, שברגע אחד הבין כי אם הוא לא ייקח את המנהיגות - איש לא ייקח, ולקח אותה ב-2 ידיים.

זהו סיפורו של אדם שסחב

שלמה ערמן נולד בחיפה בשנת 1953. משפחתו סיפרה, כי בזמנו הפנוי נהג לקרוא, לשחק כדורגל ולבנות טיסנים. איש שהעדיף להוציא פחות מילים ויותר מעשים. 4 ימים לאחר סיום הלימודים בבית הספר ריאלי התגייס לחיל השריון, חטיבה 14 גדוד 9 בסיני, למעוזים שעל גדות התעלה. בהמשך הפך למפקד טנק.

16.9.73, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, נערך יום הורים במוצב מילאנו ליד קנטרה שבסיני. ערמן הראה להוריו את הבסיס, התגאה היכן ועם מי הוא משרת. אחד מחבריו לגדוד היה אורי גל, ששירת כמש"ק קשר ומספר על חוויות משותפות.

"שלומי ואני באותו מחזור - אוגוסט 71'. כשהוא הגיע לגדוד הייתי בפלוגה כ', והוא היה ב-ל', ונוצר בינינו ישר קשר. הוא היה אוהב לצחוק הרבה, להתבדח. שיחקנו הרבה שח, דמקה, קליעה למטרה, קרוב לקיר. כל מה שהיה בו כדי להעביר את הזמן. היה כיף לשחק איתו, מכיוון שהוא היה ראש מבריק, במיוחד בשח.

"אבל חשוב לי לציין את הצד השני שלו, שמעבר לקלילות הזו הוא היה סופר פרפקט בכל מה שקשור לטנק. הוא היה מקפיד על כל דבר, ועושה הכל ערב לפני היציאה לשטח. למרות שהוא היה פרפקציוניסט - הוא היה פייר עם הצוות שלו. הוא היה משחרר אותם מוקדם, ונשאר בטנק לגמור דברים אחרונים בעצמו, לבד".

שלמה ערמן עם הוריו ביום ההורים במוצב מילאנו. שיחק כדורגל בילדותו צילום: באדיבות המשפחה

גל נזכר גם באותו יום הורים. "לכבוד אותו יום יצאנו הביתה לשישי-שבת, וביום ראשון היינו צריכים להתייצב עם ההורים ביד אליהו בתל אביב. משם יצאנו אוטובוס אחד עם חיילים לכיוון הפלוגה, והיה עוד אוטובוס שהיה של ההורים. ההורים שלי כבר היו מבוגרים, אז ביקשתי מאחותי ובעלה להתלוות אליי, וכמובן שהם נענו ברצון. הם עלו לאוטובוס, וישבו בדיוק מאחורי ההורים של שלמה ערמן.

"במהלך הנסיעה אירע לאוטובוס שלנו פנצ'ר, כך שעד שהוא תוקן הגענו באיחור של 4 שעות לפלוגה. בינתיים המפקדים לקחו את ההורים, הראו להם את השטח, מי נגד מי, וחזרו יחד לארוחת צהרים חגיגית בפלוגה. בסופו של דבר הגענו גם אנחנו, הצטלמנו עם ההורים ליד הטנקים, ומכיוון שכבר התחיל להיות מאוחר המ"פ אמר שצריך להתחיל להיפרד.

"אחותי, בתמימות של אזרחית אמרה לי: 'בוא תיסע איתנו הביתה'. אמרתי לה שהרגע הגענו, ושאין סיכוי שזה יקרה, אבל היא ישבה לי על הווריד, ובסוף ניגשנו יחד למ"פ. פניתי אליו עם הבקשה של אחותי, ולפתע הוא אומר לי: 'תשמע, מזמן לא יצאת לרגילה. תעלה איתם לאוטובוס, ואסדר לך כרטיס טיסה הביתה. אם לא אצטרך אותך - תישאר עוד כמה ימים'. חשבתי שזה קוריוז, שהוא צוחק עליי, אבל הוא אמר לי 'תעלה תעלה'. עד עכשיו אני לא מאמין איך הוא נתן לי לצאת, אבל בדיעבד הוא הציל את החיים. למרבה הצער זו הפעם שראיתי את החברים שלי".

בצהרי היום פרצה המלחמה, מלחמת יום כיפור. המעוז ספג אש מכל עבר, והמ"מ, יצחק רוט, פקד על החיילים להיכנס לטנקים ולהתכונן לפעולה. 3 טנקים החלו לנוע לעבר עמדות האש, ואז נפגע רוט מרסיסים, ובהמשך נפטר מפצעיו. ערמן, שהיה סמל המחלקה, לקח את הפיקוד.

התותחן ראובן רוסקיס מהרצליה הכיר את ערמן מהשירות. הוא היה חייל צעיר, בעוד ערמן "ותיק", וכשהמ"מ שלו נפגע - נכנס תחת פיקודו. "היה לנו מ"מ, שמעון שפרינגר ז"ל. נסענו ועלינו על הציר לכיוון המעוזים לתפוס עמדות לכיוון התעלה, כשבדרך עלינו על מארב של הקומנדו המצרי ושמעון נהרג. המשכנו לכיוון התעלה, הגענו עד לפאתי 'אורקל', ושם הייתה המחלקה של שלמה ערמן.

"הוא נכנס לתוך הטנק, ושאל אותנו איפה שמעון. השבנו שהוא בטנק. הוא נכנס לטנק, יצא, ואמר שכבר אין מה לעשות, ששמעון הרוג. גם הטנק הושבת. נכנסנו פנימה למעוז, והוא לקח את הפיקוד, וציוות אותנו לטנקים שהיו במקום: צביקה צימר, שאחר כך גם נהרג, שימש כמפקד טנק ואני הפכתי להיות תותחן".

ערמן העביר את החיילים לאזור מוגן, שלח אותם לעמדות הירי, ומשם פתחו בירי אל עבר הסוללה המצרית, בה היו חיילים מצריים עם טנקים, תותחים וטילי נ"ט. הקרב נמשך כל הלילה, כשבתווך שומעים בקשר כי אלפי חיילי חי"ר מצריים מתכננים לעלות ולכבוש את המעוז רגלית. הקרב נמשך גם למחרת, עד שערמן וחייליו מקבלים הוראה לנטוש את המוצב. ההחלטה הייתה שערמן ושיירה של טנק, זחל"ם וטנק נוסף יחלצו את אנשי המעוזים האחרונים.

בטנק נמצאים משה לוי התל אביבי, רמי גולדברג משפיים, רוסקיס וערמן. בדרך נתקלו במארבים ומחסומים אינספור, וצלחו את כולם. "כל הזמן ירינו, הוא ואני", מתאר רוסקיס כמעט בנונשלנטיות כיצד השמידו 16 טנקים ועשרות חיילים מצריים שעמדו בדרכם. "ירינו במקלע מקביל, בפגזים, זרקנו רימונים, מה שיכולנו לירות".

ולא היה פחד בשום שלב? בכל זאת אתם במיעוט לא נורמאלי.
"בשלב מסוים, כשאתה במשימה - אין לך זמן לפחד. כשנעמדים - פוחדים, אבל כשאתה בתנועה אין לך זמן לפחד". הצוות ממשיך בדרכו, כשמטרתו להגיע למוצב "אורקל", ולחלץ את שתי הכיתות של המילואימניקים שנותרו נצורות במשך שעות. בין המילואימניקים היה יצחק לוי.

"אמרת שהראלה הביאה לך את הטלפון שלי, ואם היא מבקשת - אני מתייצב". כך פותח יצחק לוי את השיחה בינינו. לוי היה מילואימניק שנותר במעוז המכותר, והוא חייב את חייו לערמן לא פעם אחת, כי אם 3 פעמים. "אני לא עושה שום צעד, שום ראיון, מבלי ליידע את המשפחה. הקשר בינינו מאוד הדוק, וזהו קשר שיימשך לעד".

כמה זמן בעצם הכרת את שלמה ערמן?
"8 שעות, מחמש אחר הצהרים עד אחת בלילה".

לא הכרת אותו לפני?
"ממש לא. לא אותו, ולא את שאר החבר'ה שהיו איתי. לא את רמי גולדברג ז"ל שנהרג, לא את משה לוי, לא את ראובן רוסקיס. ארבעתם היו סדירים, ואני הייתי המילואמיניק היחיד בטנק, שקפץ אליהם".

לוי גויס למילואים בטרם המלחמה, לפעילות מבצעית שוטפת, שגרתית. בבית השאיר אישה, ילד בן 6 וילדה בת שנה וחצי, והוצב במעוז "אורפל" - המעוז הכי צפוני בתעלה. "ביום הראשון, עד שכולם מתארגנים, עשיתי סיור בתוך המעוז – להכיר את השטח", פותח לוי, "אחרי הכל זו עמדה קדמית. אני מגיע לחמ"ל של המעוז, ורואה רשימה שמית של כל מי שנמצא במעוז. אני מסתכל, והשם שלי לא מופיע.

"בדיוק נכנס המ"פ, סרן גדי שומר ז"ל, ושואל אותי במה הוא יכול לעזור לי. אמרתי לו 'אני יכול ללכת הביתה, נכון?'. הוא שואל אותי למה, ואני עונה לו 'אתה יודע מי אני? לא, וגם לא תדע, כי אני לא נמצא ברשימה השמית פה. קוראים לי לוי יצחק. אם תפרוץ מלחמה, וחס וחלילה יקרה לי משהו - מי יידע שהייתי פה?'. בסופו של דבר כמובן שלא הלכתי הביתה, ונשארתי בבסיס.

"התפקיד שלנו היה פשוט: בכל יום היינו יוצאים לפעילות, עם 2 זחל"מים. אחד מקלע 20 מילימטר, ואחד בשביל לפתוח ציר מ'אורפל' ל'לחצנית'. כך זה כל יום, ובסיום הסיור אנחנו נשארים לעמוד בתצפית. דרכה ראינו את ה'קופים', ככה קראנו להם, מכיוון שהיו מטפסים כמו קופים על עמוד חשמל גבוה, שבסופו היה בוטקה. כל בוקר הם היו באים השכם, שלא יראו אותם, עולים למעלה, נשארים כל היום ובערב יורדים.

שלמה ערמן. "היה לסמל בעיניינו" צילום: באדיבות המשפחה

"הריכוך נפסק בערך ב-22:00-23:00, ואז לפתע כשהתקשרנו שוב לחמ"ל קיבלנו הוראה מאוד מוזרה, שלא מקובלת על אף אחד בשום מדינה בעולם. מהחמ"ל בבלוזה עולה האדון משה דיין, ואומר לנו 'כל אחד רמטכ"ל לעצמו'. עכשיו תגיד לי, כשאומרים לחייל בחזית שהוא במצור - כל אחד רמטכ"ל לעצמו - אז אתה מבין ששמו עליך איקס. ידענו שאין לנו כבר מה לחכות".

תריסר המילואימניקים שמאיישים את המעוז כבר התייאשו, עד שביום ראשון, בשעה 16:30 פנו אליהם לפתע מהחמ"ל: "תהיו מוכנים, אנחנו באים לחלץ אתכם".

"בקשר שמענו את החילוץ מגיע אלינו, שיירה של טנק, זחל וטנק. כל הדרך אלינו אנחנו שומעים 'בול, בול, בול'. המשמעות היא פגיעה מדויקת בטנקים בדרך. בסוף התברר לנו שהצוות של שלמה ערמן השמיד לא פחות מ-16 טנקים מיום שבת, ועד שבא לחלץ אותנו".

התארגנה שיירה, שכללה את הטנק של שלמה ערמן בפרונט, זחל"ם ועליו המילואימניקים ששרדו ועוד טנק נוסף של צביקה צימר ז"ל. "כשהם הגיעו - כל מי שהצליח לצאת מהמעוז היה על הזחל, ובטנק השני היו חבר'ה שגם כן עלו. אני הראשון קפצתי על הטנק, היה לי מקלע, אז לקחתי אותו על הצריח. אחריי קפצו עוד כמה ונכנסו לתוך הטנק, עד שמשה לוי הטען-קשר אמר לערמן 'ככה אי אפשר, כולנו ניהרג'. צריך להבין שקפצנו בערך 6-7 מילואימניקים לטנק, ואי אפשר היה בכלל לסובב את הצריח.

"הוחלט להעביר את כולם לזחל, והיות שאני הראשון שנכנסתי - אני צריך להיות האחרון שיוצא. איך שאני עולה לצריח - הטנק מתחיל לנסוע. נשכבתי על הצריח, ופתאום שלמה ערמן, גיבור ישראל, אומר לי 'מילואימניק, כנס תשתחל פה'. אמרתי לו 'למה. אם אתה יכול להיות חשוף בצריח - גם אני'. אז הוא ענה לי 'אני אומר לך להיכנס פה, אז תיכנס. זה לא זמן לויכוחים'. הוא היה סמכותי מאוד, אז לא התווכחתי.

"נכנסתי, התיישבתי מאחורי ראובן רוסקיס, ואיך שאני נכנס לטנק לא עוברת חצי דקה, ובזוקה משפשפת איפה ששכבתי. ערמן מסתובב אליי, דופק לי על הכתף ואומר לי 'מילואימניק, ראית? אם היית שוכב שם - היית הופך לחתיכות'".

היה לחץ בזמן הנסיעה?
"אני לא הייתי לחוץ, מכיוון שהגעתי למסקנה ביני לבין עצמי שמפה אני לא יוצא. אחרי 40-50 מטר פגע טיל בזחל"ם, והוא נעצר. ערמן עצר את הטנק, וביקש ללכת לעזור לחלץ את הפגועים. ענו לו בחמ"ל 'שלילי שלילי, תמשיך הלאה'. הוא ביקש עוד פעם, ושוב קיבל תשובה שלילית. כל השיחה הזו מוקלטת ב'יד לשריון' אגב.

"המשכנו לנסוע עוד 50-60 מטר, ולפתע פוגע גם בטנק שלנו טיל. אני ישבתי כאמור אחרי רוסקיס, עפתי אחורה וקיבלתי מכה בראש. אולי בשל המכה כאשר כולם פרצו מהטנק - הם קפצו לצד שמאל, מכיוון שבצד ימין זו סוללת עפר. אני הייתי מטושטש מהמכה, ויצאתי מהטנק ימינה. פתאום אני רואה למולי 4 מצרים, מחכים לי. קפצתי עליהם מהר מאוד, כדי שלא יוכלו לירות בי בשל הטווח הקרוב, והם החלו להכות אותי בקתות הרובים שלהם, ובכל מה שהיה להם ביד.

"פתאום אני שומע 'מילואימניק איפה אתה?'. אני רואה את ערמן עומד, אש תופת מכל עבר, והוא עומד לבדו, מחכה שאצא. הוא אומר לי 'תרוץ', ואני לא יכול לזוז מרוב המכות שקיבלתי. אזרתי את כל הכוחות שהיו לי, והגעתי אליו. הוא תפס אותי ביד, ולקח אותי לעבר הביצה". (האזור היה מוקף בביצות טובעניות, אשר אליהן לא נכנסו המצריים, ע"ל). באותו הזמן אש התופת לא מפסיקה לרדת עלינו. מה לא ירו? בזוקות, טילים נגד טנקים, הכל".

טקס קבלת עיטור הגבורה. ''חקרו בלי הפסקה'' צילום: באדיבות המשפחה

כעת צועדים בביצות חמישה: ערמן, גולדברג, משה לוי, רוסקיס, ויצחק לוי, שבקושי מחזיק את עצמו לאחר המכות שספג מהמצרים. "הלכנו בביצות טובעניות, כשהטנקים שלנו שבערו היו כמו אבוקות", ממשיך רוסקיס. "ערמן ניווט בעזרת הכוכבים, כמו שהוא למד בתנועת הצופים, כשבנוסף הוא גם הכיר את השטח, וידע איפה יש תעוז קרוב בשם יורם.

"באמצע הייתה דינאמיקה קבוצתית לא פשוטה, כי צריך לזכור שבגלל הפצועים הקצב היה איטי. אבל שלמה אמר 'כולנו יצאנו - כולנו מגיעים', אז תמכנו אחד בשני".

איך באמת הייתה התנהגותו של ערמן באותן שעות?
"הוא התנהג בגבורה, היה לסמל בעינינו. הרי הלכנו שעות ללא אוכל, ללא שינה, והוא כמו צוק איתן. ידענו שיש על מי לסמוך. דעתו הייתה שכולם הולכים יחד, אז אף אחד לא ערער עליה". "אנחנו זוחלים, ואני לא יכול יותר", ממשיך לוי. "כל הזמן תומכים בי, גוררים אותי, אומרים לי 'עוד מעט מגיעים, הנה אנחנו שם'.

בשלב כלשהו אמרתי לערמן: 'אני מאט אתכם. תשאירו לי רימון, ותלכו. אני אחכה בביצה, ובבוקר אלך לכיוון מזרח ואגיע לכיוון הכוחות שלנו'. ערמן בתגובה אמר לי 'אף אחד לא נשאר פה, כולנו נגיע לכוח שלנו', ומשך וגרר אותי. וכך כל הלילה: 'אתה רואה את הדיונה ההיא? שם יש ברז מים', וכן הלאה, רק כדי למשוך אותי עוד מטר ועוד מטר. בדיעבד הלכנו מרחק של 17 קילומטרים במשך 8 שעות.

לפתע אנחנו מגיעים, ערמן עומד בשביל, מחזיק חול ביד, מסתכל ואומר אנחנו עכשיו בציר שמוביל לתעוז יורם. פתאום הוא אומר 'חבר'ה, עצרו. יש פה קוליסים (סימון שרשראות של טנקים, ע"ל) ויש פה כמה טנקים. תעמדו בשורה, תרימו ידיים. ערמן אומר לי 'מילואימניק, אתה תעמוד מאחוריי'. שאלתי אותו למה, אבל הוא התעקש. בדיעבד זו הייתה הפעם האחרונה בה הוא הציל לי את החיים".

"היי טנקיסטים, אנחנו חבר'ה מהמעוזים"

ש: מאיפה אתם?
"מאורקל. תתקשרו ל'כוסית‭,'‬ ל'קסטה' ול'לבן‭,'‬ תגידו להם ש‭1-‬ של לפתן הגיע שלם לכוחותינו יחד עם איש מילואים".

ש: מאיפה אתם בארץ?
"מחיפה, מתל-אביב, משפיים, מבית-אלפא".

ש: איפה קולנוע מוגרבי?
"באלנבי פינת בן-יהודה".

ש: מי מכם מחיפה?
"אני, אמר שלומי, שהתגורר בנווה-שאנן".

ש: מה יש שם?
"טכניון".

ש: מאיזו פלוגה אתם?
"פלוגה ל'".

ש: אין דבר כזה פלוגה ל'".

באותו רגע נטען פגז, ונורה לעבר הצוות - שלמה ערמן, משה לוי ורמי גולדברג נפגעים. גולדברג נהרג במקום.

5 החיילים מצליחים להגיע לפנות בוקר בסמוך לטנקים של אנשי מילואים מגדוד אסף, גדוד שריון 113. הצוות, שגויס רק באותו היום, בפאניקה גדולה לאחר מארב של קומנדו מצרי שבוצע לחטיבה אחרת, ולכן לא מוכן לקחת שום סיכון.

"לפנות בוקר ראינו צלליות של טנקים. שלמה אמר שאלה טנקים שלנו, והלכנו זקופים לכיוון שלהם וקראנו להם. הם בכלל לא שמו לב אלינו", מספר רוסקיס את תחילתו של האירוע הטרגי. "התחיל דו שיח בינינו. התחלנו לדבר בעברית, אבל הם לא האמינו לנו שאנחנו ישראלים, משום מה, למרות שהכל היה ישראלי לגמרי. התחילו לשאול אותנו לא מעט שאלות, והרגשנו לא בסדר. מה אתם לא מאמינים לנו? הרי אם רצינו לתפוס אתכם לא היינו מדברים איתכם - היינו ישר קופצים עליכם.

היינו בטוחים שכבר מקבלים אותנו וממשיכים הלאה, ופתאום הופעלו מנועים ויצא פגז לכיוון שלנו, ואחר כך צרורות. עפנו מההדף, משה נפצע, שלמה נפצע וגולדברג נהרג במקום. השתררה דממה, ובקשר שמענו אותם אומרים 'זה עתה השמדנו חוליית אויב'. קמתי, כי שמעתי את הפצועים ואת הגניחות, קמתי וצעקתי לעברם 'יריתם בכוחותינו'. אז הם אמרו לנו להישאר במקום, והזעיקו נגמ"ש לחילוץ. ביקשנו מהם שיבואו לעזור, אבל הם טענו שקיבלו משימה אחרת ונעלמו".

כשלוי נזכר באירוע - נדמה כי 39 שנה הפכו ליום. הזיכרון צלול, אף פרט לא נעלם מעיניו, הצלקת המעטרת את לחיו לא נותנת ל-39 השנה להיעלם, וכך גם לזעם. "אנחנו קוראים לשריונרים, והם מתחילים לחקור אותנו חקירת שתי וערב".

מה המרחק שלכם מהם?
"בערך 15 מטרים".

כלומר ראו את הפרצופים שלכם.
"אני לא יודע אם הם ראו, אבל הם חקרו בלי הפסקה. שלמה אמר להם 'תתקשרו ל'לבן', 'כוסית' או 'קסטה', ותגידו להם שאחד של לפתן הגיע, עם מילואימניק פצוע. אחרי שחוקרים אותנו, אני מעריך שזה היה רבע שעה, כשאנחנו כל הזמן עומדים עם הידיים למעלה ולא זזים - פתאום הם מתניעים את הטנק, ואומרים לנו 'אין פלוגה ל', וירו פגז נפיץ. שלמה ערמן ורמי גולדברג נפלו, וגם משה לוי איתם.

"מכיוון שאני עמדתי מאחורי ערמן - לא נפגעתי. נשכבנו רוסקיס ואני, רצנו, ועשינו דיונה קטנה. הם לא הפסיקו, וירו עלינו 2 מקלעים. המזל שלנו היה שהידיים שלהן היו יציבות, כך שכל הכדורים פגעו בדיונה שעשינו. אם היו מרימים מילימטר - היו חותכים אותנו לשניים.

"לפתע הפוגה, ואז אנחנו שומעים אותם מודיעים בקשר 'זה עתה חיסלנו חוליית אויב'. רוסקיס קם, ואומר 'הנה אנחנו עומדים, עוד לא חיסלתי אותנו. אתם נאצים. קדימה, תירו בנו גם'. הם שומעים את המילה נאצים, ומודיעים בקשר 'טעות, טעות, טעות, ירינו בכוח שלנו. נא לבוא לחלץ'. צעקתי להם שיביאו לנו מימייה עם מים לפחות, עד שיגיע כוח החילוץ, אבל הם לא זרקו כלום והמשיכו".

הם עזבו את המקום?
"ברחו. אני ניגש לשלמה ערמן, ורואה שהוא מחרחר. אני ניגש אל רמי גולדברג, ורואה שאין עם מי לדבר. ניגש למשה לוי, ושומע אותו ממלמל. אני עד היום מאמין, שאם היה לי מים, והייתי נותן לשלמה טיפה - היום הוא היה יושב איתנו פה. יכול להיות שאני צודק, יכול להיות שטועה, אבל בזה אני מאמין".

כוח החילוץ מגיע לבסוף, ומעמיס את הפצועים יחד עם לוי ורוסקיס. "הם שמו אותם (גולדברג, ערמן ולוי, ע"ל) כמו שקי תפוחי אדמה אחד על השני, ואמרו לנו 'תעלו, תדרכו עליהם'. התחלנו לנסוע, והזחל התהפך במחפורת. זינקנו מהטנק, והביאו זחל נוסף, שגם הוא התהפך. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לתעוז יורם.

"בסוף הביאו אותנו לתעוז יורם, ולא אשכח איך הרופא יצא, ושאלתי אותו 'מה איתם?', ואז הוא אומר 'יש שני חללים ופצוע. אני חושב שאם הייתה טיפת מים – היה אפשר להציל את שלמה ערמן'. אתה מבין? אם הייתה טיפת מים - היה אפשר להציל אותו".

גן לזכרו של שלמה ערמן ז''ל. ''רצחו אותו'' צילום: באדיבות המשפחה

39 שנה עברו מאז אותו יום ארור, 39 שנה ואף אחד מהיורים לא פנה ללוי לבקש סליחה, להסביר למה נטשו, לתאר את המצב מנקודת מבט אחרת. אל משפחת ערמן הגיע, למרות שייעצו לו שלא יילך, סג"מ אלי מכפר חסידים. התנאי שלו היה כי המפגש לא יוקלט או יתועד.

"אני יודע שהוא התקשר למפקד שלו, ושאל אותו אם ללכת", ממשיך לוי. "המפקד ייעץ לו שלא ללכת, אבל הוא הלך בכל זאת. אבא של שלמה ערמן רצה לדעת רק למה ירו עליהם, שיבואו ויגידו לו למה. הבחורצ'יק הזה קיבל אומץ ובא. כשאמרו לי שהוא בא רציתי לבוא, ולחסל אותו, אבל אבא של שלמה ביקש ממני שלא לבוא.

"כיבדתי את בקשתו, אבל ביקשתי מחבר טוב שלי, שהיה שכן של דן שומרון, שייגש אליו ויבקש ממנו להציב אמבולנס צבאי בקצה הרחוב בזמן הפגישה, לכל מקרה שלא יהיה. הפגישה התקיימה, ולשמחתי היא עברה בשלום. האמבולנס עמד שם, במרחק 200-300 מטרים מהבית, וחיכה. המשפחה לא ידעה מזה, נראה לי שעד היום הם לא יודעים. אבל היה חשוב לי לדאוג להם, גם אם זה מרחוק".

כשהחלמת מהפציעות השונות רצית לחזור ולשרת, 5 פעמים ראית את המוות מול העיניים. למה לחזור?
"נו אז מה, ראיתי גם קודם".

והנה, לפני כחודש וחצי, נפגש לוי עם אחד היורים. ממש במקרה, במקום העבודה שלו. "ישבתי בחדר העישון בעבודה, והתגלגלה שיחה בין הנוכחים שהגיעה למלחמת יום כיפור. אני מספר מה שעברתי, ואת הסוף הטרגי של אותן 8 שעות, ופתאום אחד האנשים אומר לי 'אני יודע בדיוק מה היה שם'. שאלתי אותו איך הוא בדיוק יודע, והוא עונה לי 'כי אנחנו ירינו עליכם'. הייתי בהלם. 'אבל דיברנו איתכם', אמרתי לו, 'למה יריתם?'. אבל הוא בתגובה אומר שזו הייתה פקודה מהאוגדונר".

מילא פקודת הירי, הוא הסביר למה הם ברחו?
"הוא אמר שאנשים פשוט עשו במכנסיים, ברגע שהם שמעו את הקול שלנו".

מה עשית באותו הרגע?
"רציתי לחסל אותו, ולמזלי, או שיותר נכון למזלו, אשתי וחבר נוסף שלי עצרו אותי. אמרתי שאם אני לא קם מפה עכשיו - אני לא יודע איך זה ייגמר. עד עכשיו זה מנקר לי בראש".

הוא ביקש סליחה לפחות?
"כלום".

ואם בכל זאת מגיעים היום אותם חיילים ומבקשים ממך סליחה, יש לך מקום בלב לסלוח להם?
"אי אפשר לסלוח, פשוט אי אפשר. איך אתה יכול לסלוח לאנשים שרצחו את שלמה ערמן ורמי גולדברג, וכמעט רצחו את רוסקיס, לוי ואותי? הרי אם הם פחדו לרדת - הם יכלו לקרוא לאחד מאיתנו, ולראות מי הוא באמת. בינינו, הרי אם היינו קומנדו מצרי - כבר היינו מחסלים אותם. לא ירינו אפילו ירייה אחת.

"אם הם היו מזהירים אותנו, ולא היינו נזהרים - והיו יורים פגז והורגים ופוצעים - אז הייתי אומר כל הכבוד, כך צריך לנהוג. אבל ברגע שאנחנו עומדים, מרימים ידיים ומדברים איתם, מה פתאום להניע את הטנק ולירות פגז? 2 ארגזי פעולה כל אחד פרקו לעברנו. תגיד לי אתה, היית סולח?".

לרוסקיס הציעו בזמנו להיפגש עם היורים, אך הוא סירב. "האירוע די ברור, ואין לי תשובות נוספות שאני רוצה לקבל. היה את אותו סיפור של אלי מכפר חסידים שהגיע למשפחה והסביר את הנסיבות. אני לא רואה בזה טעם. את התשובות שהוא נתן למשפחה קיבלנו, וזהו".

בשנת 1975 זכה ערמן ז"ל, לאחר מותו, לאות עיטור הגבורה. גן ברחוב טבנקין בעיר הוקם לפני מספר שנים אתר זיכרון לערמן ז"ל, על ידי ראש העירייה דאז, עמרם מצנע. זכרו של ערמן, גם לאחר 39 שנה, לא יכול להישכח.

"חשוב לי להמשיך, לציין ולהזכיר את שלמה ערמן", מסכם רוסקיס, "שהתגלה בגדולתו וגבורתו, ולכן גם דאגנו שיקבל את אות הגבורה, שלא יישכחו המעשים שלו. של הגיבור הזה". גם לוי עצמו כבר לא מחפש סליחה, ולא רוצה כלום - רק להעלות על נס את האנשים שהצילו את חייו.

"אלה האנשים שהצילו אותי, ולא פעם אחת. אני לא מתכחש לזה, וגאה לספר - בזכותם יש לילדים שלי אבא, בזכותם יש לי נכדים ובזכותם אני חי. אני רוצה שהנוער שלנו היום שיידע מי זה היה שלמה ערמן, מי היה רמי גולדברג, שיבינו שאף אחד לא יכול לדעת מי יהיה גיבור ישראל. שלמה למד בבית הספר הריאלי בחיפה, היה תלמיד מצטיין, ואחרי מותו קיבלו ההורים הודעה שהוא התקבל לטכניון. זו הדוגמא שכדי להיות גיבור ישראל לא צריך להיות מאצ'ו, כל אחד יכול להיות גיבור. כל שצריך - הוא לכוון".

מקור הכתבה