ויהי אור / תוספת סיכון

עידו גפן אתר הגבורה, במחנה 6 בדצמבר 2012
אנטון סיומין 2012, צילום: ליאור עפרון

אנטון סיומין 2012, צילום: ליאור עפרון


שלושה חודשים אחרי שנפצע במלחמת לבנון השנייה הוא חזר לצנחנים # עבר רק יום וחצי מהרגע שפגע בו רסיס בעופרת יצוקה, עד שנכנס שוב לעזה # כשמאחוריו שלוש פציעות ועיטור אחד מהרמטכ"ל, סרן אנטון סיומין כבר לא מתרשם משום חושך



אחת לכמה דקות עוצר את השיחה סרן אנטון סיומין, מפקד פלוגת המסלול בגדוד 890 של הצנחנים, ומביט פעם נוספת במפות שפרושות מולו. בעוד כשעתיים הוא ייצא לתרגיל משמעותי עם חייליו – והכול חייב להיות מוכן מראש. הוא עובר בדייקנות על תוואי השטח, מוודא פעם נוספת שהוא מוכן למשימה. "לא משנה כמה מתכווננים, תמיד צצים דברים לא צפויים", הוא אומר כאילו במקרה, במשפט שמתאר היטב לא רק את מסלול ההליכה של חייליו בתרגיל – אלא גם את מסלול חייו של המ"פ הצעיר עד כה.

על פניו של סרן סיומין נותרו מספר צלקות קטנות שמרמזות על נקודה חשוכה יותר בחייו, ונ"צ מרכזי בהם. זה היה בשבוע האחרון של מלחמת לבנון השנייה – אחרי שנפצע בהיתקלות עם מחבלים בזמן שסרק בית בעיירה בִּנת ג'בל הידועה לשמצה. סיומין, אז קצין צעיר בדרגת סג"ם, היה מ"מ בפלוגת החוד של הגדוד. בזמן שהותו בבית הוא שם לב שאחד ממפקדי הכיתות של מחלקתו נעלם. הוא החליט לחפש אותו: הוא זחל תחת אש לחדר אחר בבית אפוף העשן. הוא גישש בידיו עד שהגיע לתשובה ממנה חשש: גופתו של פקודו. הוא גרר אותה אל מחוץ לחדר, והמשיך מיד בטיהור הבית. כשהגיע לחדר האחרון במבנה זיהה מחבל, ובין השניים התפתח קרב יריות מטווח קצר. המחבל נוטרל, אבל לא לפני שפצע את סיומין בפניו, בכתפו ובאצבעות ידיו.

הוא פונה לבית־חולים אחרי הקרב. סיומין עבר ניתוח בכתף, בפניו וקטיעה של חלק מאצבעו, ועבר שיקום פיזיותרפי של שלושה חודשים. עם תום תקופת ההתאוששות הוא חזר לצנחנים, וכמה חודשים לאחר מכן הוא קיבל את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') גבי אשכנזי. "כל החוויה של מלחמת לבנון השנייה השפיעה עליי גם כאדם וגם כמפקד", מספר היום סיומין, למעלה משש שנים אחרי. "הקושי הגדול היה דווקא אחרי המלחמה. ללכת לבקר את המשפחה של החייל שנהרג, ולנסות לענות להם על השאלות של מה בדיוק קרה לבן שלהם ברגעים האחרונים שלו. פתאום אתה לומד על חשיבות של דברים שעד אז נראו מובנים מאליהם".

ניסיון מ־73'

עבור סיומין, עיטור העוז שקיבל מהרמטכ"ל, יחד עם ההילה הישראלית שבאה עם הכומתה האדומה וכנפי הצניחה, אינם מובנים מאליהם. הוא עלה לארץ לבד מקזחסטן, אחרי שסיים את הלימודים בגיל 17. הוא גר בחיפה ועבד בעבודות מזדמנות. כשהגיוס לצה"ל התקרב – הוא ידע שהוא רוצה להגיע לחטיבה האדומה. "אני זוכר שאמרתי למישהו שעבד איתי שאני רוצה להגיע לצנחנים", הוא נזכר. "הוא הסתכל עליי בזלזול, ניסה לרמוז לי שאני מכוון גבוה מדי. אין ספק, מבחינתי זאת גאווה להגיע בסוף למקום הזה, כי לאורך הדרך היו הרבה עליות וירידות. זאת גם גאווה להיות מ"פ בגדוד שגדלתי בו. זה התפקיד הכי משמעותי שעשיתי עד היום בצבא".

העליות והמורדות שהוא מזכיר ליוו אותו גם לאורך השירות הצבאי. למשל, כשנפצע בצניחה לקראת סוף האימון המתקדם – ונשלח לארבעה חודשים בבית, כשסימן שאלה מרחף מעל המשך השירות הקרבי. תקופת ההחלמה ההיא, הוא אומר, הייתה לא פחות משמעותית ומלחיצה מזו שאחרי מלחמת לבנון השנייה. "היה שלב שבכלל לא ידעתי אם אצליח לשרת כלוחם", הוא משחזר. "זו הייתה תקופה מתסכלת, עם הרבה אי־ודאות. אבל בסוף הצלחתי לחזור לעמוד על הרגליים ולמסלול בגדוד".

ויש גם את הפציעה הנוספת, ממבצע "עופרת יצוקה". כשהלחימה התחילה סיומין היה בלימודים אחרי שסיים תפקיד כסמ"פ במבצעית 890. למרות זאת, הוא ידע שהוא פשוט חייב להיות שם, עם חבריו בגבול, וחזר לגדוד בלי תפקיד רשמי. סיומין נכנס לעזה עם הכוחות, ובמהלך אחד הקרבות נפצע בתקרית ירי דו־צדדי (דו"צ), כשרסיס מפגז מרגמה חדר לגופו.

הצנחן המשיך להילחם כל הלילה – עד שפונה לבית־חולים, נותח, ואחרי יום וחצי של התאוששות נכנס שוב לעזה, להחליף מ"מ בגדוד שנפצע. "היה  לי ברור שיש סיכונים בתפקיד, אבל זה חלק מהעניין", הוא מסביר בפשטות. "להפך, דווקא הרצון לחזור לצבא ולתפקיד עזר לי להתגבר מהר יותר על הפציעה. האמת? אף פעם לא היה רגע שאמרתי לעצמי שאולי עדיף לוותר".

את כל החוויות שהספיק לצבור בתקופת השירות, הוא דואג להעביר לדור הבא של הלוחמים, עליהם הוא מפקד. "יש משהו חזק בעובדה שאני יכול להעביר את הניסיון שצברתי לחיילים שלי", הוא מספר. "יש חשיבות שחיילים ישמעו על קרבות ממקור ראשון, ולא רק מספרים משנת 73'. ברור גם שהדיבור על האירועים האלה, במיוחד מלבנון, מרגש אותי כל פעם מחדש", הוא מודה. "גם אם אני לא מראה את זה".  

ההשפעה של הניסיון הזה על החיילים של סיומין תוכח בעוד כחודשיים – כשאלה יסיימו את הכשרתם. חלקם ימשיכו למסלול פיקודי, רובם יעלו לקו. סיומין, לעומת זאת, יחגוג את סוף המסלול בדרך מקורית: מתחת לחופה, עם חברתו בשלוש השנים האחרונות. )



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה