"כשהם פתחו באש הבנתי שדבר כזה עוד לא ראיתי"

יעל בניה אתר הגבורה, במחנה 10 בינואר 2013
אורי מנוס 2012, צילום: אתר הגבורה

אורי מנוס 2012, צילום: אתר הגבורה


עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נאלץ תא"ל (מיל') אורי מנוס לחלץ את לוחמי גדוד "נמר" תחת אש הטנקים הסוריים # על מסירות וקור רוח הוענק לו צל"ש ממפקד האוגדה



מאז מלחמת יום הכיפורים, תא"ל (מיל') אורי מנוס, שהיה סגן מפקד גדוד "נמר" של חיל התותחנים, מעיד על עצמו כי הפך להיות הרבה יותר סקפטי, עד כדי כך שהחל לבדוק כל דבר פעמיים ולתכנן כל משימה, גם הכי שולית, עד לפרטים הכי קטנים. ובאמת, כשהשתחרר הפך למורה בבית־ספר, ולפני כל שיעור נהג לעבור על החומר פעם ועוד פעם ביסודיות רבה, כאילו פגש בו בפעם הראשונה.

בערב פרוץ המערכה, השישה באוקטובר, בסביבות השעה עשר בערב, הופצצה אחת הסוללות שהיו תחת פיקודו. מנוס חילץ את מי שנותר בחיים והחל בתנועת לילה על מנת לסגת מפני הטנקים הסוריים שהתקדמו לעברם. "אף אחד לא דמיין שטנקים סוריים יכולים לפרוץ את הגבול ולהגיע כל כך עמוק לתוך שטחנו", נזכר תא"ל מנוס. "אם לא הייתי לוקח את ההחלטה לצאת מהמקום, והיינו ממשיכים להמתין לפקודות כלשהן, כנראה שהטנקים הסוריים היו מגיעים עד אלינו". תנועת לילה כמו זו שביצע הכוח, תרגל הגדוד באימון הקודם אך ורק בעקבות יוזמה של מנוס, ובשל כך החיילים היו מוכנים, ידעו מה נדרש מהם והאמינו שזה אפשרי. במלחמה ההיא הוא למד שלולא היה מכין את עצמו ואת הכוח שבפיקודו ביסודיות, ייתכן שלא היה חוזר בין החיים.

במעשה זה ובהמשך הלחימה גילה רס"ן אורי מנוס מסירות, קור רוח ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו צל"ש ממפקד עוצבת געש, אלוף (מיל') אביגדור (יאנוש) בן גל.

בלי התרעה

במהלך הקיץ של שנת 1973 הסורים תגברו את נוכחותם בסמוך לגבול. כמענה, גם צה"ל הרחיב את הסד"כ ברמה, וקצת אחרי ראש השנה עלה גדוד "נמר" לצפון, לעמוד מול האויב הסורי. הגדוד היה מוכן לפתיחה באש ברגע שיזדקקו לו, אך בהחלט לא צפה את המערכה הקשה שעמדה לבוא. "כשיוצאים למלחמה צריך להכיר את המקצוע, להכיר את הזירה ולהכיר את החיילים", מונה תא"ל מנוס בנחרצות את מה שבעיניו נחוץ למפקד. "אצלי ואצל החיילים שלי שלוש הנקודות אמנם התקיימו, אך עדיין לרוב החיילים לא היה מושג מה זו מלחמה כוללת. הם לא הבינו מהי המשמעות של הרוגים ופצועים. מבחינה מבצעית היינו נחושים ומוכנים במאה אחוז, אבל מהבחינה המנטאלית, של להבין מה זו מלחמה, לא היינו ערוכים.

"הכוח היה פרוס ברמת הגולן עם שתי סוללות, סוללה א' וסוללה ב', שהיו תחת אחריותי. כלוחם ותיק שהשתתף בקרבות, חזיתי בחיי בהרבה פגזים נורים, אך כשהם פתחו באש הבנתי שדבר כזה עוד לא ראיתי. 150 מטוסים סוריים חצו את קו הגבול ו־35 אלף פגזים נורו במשך עשר דקות לכל רחבי רמת הגולן. הגזרה בערה והתחלנו להשיב באש. בשלב מסוים הטנקים הסוריים כבר עמדו במרחק של 100 מטרים מהסוללה הקדמית שלי, סוללה ב', ומכיוון שלא ניתנה שום התרעה מראש חשבנו שאלו טנקים שלנו. וכך, בעשר בלילה, בעיצומו של הירי, סוללה ב' הותקפה על ידי פלוגת טנקים סוריים. הם הדליקו תאורה של זיקוק ולפיה הצליחו לפגוע בנו. סגן מפקד הסוללה נהרג ואיתו מספר חיילים נפצעו.

"באותו זמן אני הייתי בסוללה א' ומכיוון שהקשר בין הסוללות נותק לא הצלחתי להבין מה קרה, עד שבאו הניצולים הראשונים וסיפרו על התקרית. אחר כך ניסיתי לעשות שקט מוחלט באזור שלנו כדי לשמוע אם טנקים סוריים מתקרבים, כי היה לי ברור שטנקים סוריים בלילה אל מול התותחים שלנו זה לא שווה ערך, ידעתי שהם ינצחו אותנו בכל מקרה.

"ברגע שהבנתי את חומרת המצב אמרתי לעצמי: 'אורי, בסרט הזה עוד לא היית'. הבנתי שצריך לחשוב אחרת לגמרי, כי עד עכשיו תמיד היינו המנצחים במלחמות. התכוננתי לנסוע עם נגמ"ש לכיוון סוללה ב' כדי לראות את מי אפשר להציל, אבל אמרו לי שהשתגעתי, שאין לי סיכוי נגד הטנקים הסוריים ושיש לי אחריות על היחידה. בסוף הדממנו מנועים, ובמהירות התחלנו בנסיגה ונענו חמישה קילומטרים בציר עפר לקו אחר במטרה להציל את עצמנו ולהשיב את היכולת שלנו להמשיך ולתפקד במלחמה".

"כשהם פתחו באש הבנתי  שדבר כזה עוד לא ראיתי"
תותחנים במלחמה, צילום: אברהם ורד

תחת לחץ

תא"ל מנוס, היה המנוסה והמבוגר בכוח מאחר והמג"ד עסק בקישור ארטילרי מול חטיבת שיריון באזור אחר. כמו כן, הקצינים האחרים היו צעירים ממנו בכעשר שנים, והוא לקח חלק במלחמות ישראל בשונה ממרבית אנשיו. בצהריים המוקדמים של יום ראשון נקלע הכוח בפיקודו של מנוס למבוי סתום, ממנו רק חשיבה יצירתית הצליחה לחלץ אותם. "התחמושת אזלה ועם שחר של יום ראשון ירינו את מעט התחמושת שעוד נותרה", מתאר תא"ל מנוס. "אני וסוללה א' היינו היחידים שנשארו מגדוד נמר, והייתה לנו תחושה שהמצב קשה ושצריכים אותנו. בשלב מסוים ראיתי אבק בגבעה לידי, אז ירדתי מהרכב שלי ועליתי לתצפית. פתאום, משום מקום, פגז אחד נפל לפניי, פגז אחד מאחוריי ופגז אחד על הזחל"ם שלי. באותו רגע הבנתי שטנקים סוריים הולכים לסגור עליי ושגדודי טנקים מתקרבים לציר בו הסוללה התמקמה.

"פתאום נזכרתי במורשת קרב שלמדתי כשהייתי ילד בכיתה י', על קרב המיתלה שהתרחש במבצע קדש. המעבר היה תפוס על ידי המצרים, והכוחות שלחמו שם לא ידעו איפה הם יושבים. המפקד ביקש מהנהג שלו לנסוע הלוך וחזור בג'יפ, וכשהמצרים יתחילו לירות עליו – ניתן יהיה להבין מאיפה הם יורים. הנהג נסע הלוך וחזור, הצנחנים הבינו מאיפה יורים עליו, עשו עיקוף מאחור וככה הצליחו במשימה.

"באותו רגע, הסיפור הזה קפץ לי לראש. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לבקש ממישהו לנסוע קדימה כפיתיון, אז החלטתי שאני אעשה זאת. אמרתי ליוסי קורן, מפקד סוללה א': 'אני נע. אם אני מצליח לעבור אתה נע אחריי. אם אני לא עובר ואתה רואה שפוגעים בי, תפוס פיקוד'. הוא אמר לי: 'שמור על עצמך', ואני אמרתי לו: 'עזוב אותך. על החיים ועל המוות - אחת, שתיים, שלוש'. בסוף הצלחתי לעבור וחילצתי את הכוח לכיוון הכנרת, מהלך שעזר לנו לחמוק מהסורים שבוודאות עמדו לתקוף אותנו.

"פתאום התקשרו אליי, ואמרו לי לעלות עם הכוח שנשאר ועם גדודי המילואים להתקפת נגד במטרה לבלום את הסורים בירידה לכנרת. יכולתי להגיד שאין לי תחמושת ומים ושאני לא יכול לעלות, אבל במקום זאת אמרתי לחיילים: 'בואו, חייבים לעזור לאנשי המילואים ברמת הגולן'. הם ענו לי: 'הסמג"ד, יש פה טנקים למעלה', ואני עניתי להם בבדיחות: 'מה פתאום זה עצים'.

"מנהיגות של מפקד נבחנת תחת לחץ, ומפקד צריך להיות מסוגל להלהיב את החיילים. כרס"ן עשיתי כדורגל מסמרטוטים ושיחקתי עם החיילים. יומיים אחרי זה לקחתי ספריי וכתבתי על התותחים 'קדימה לדמשק'. אמנם זה נראה מוזר אבל רק ככה מרימים את המורל. גם במצבי מצוקה יש נקודות שמפקד צריך להתעלות על עצמו ולשדר לחיילים אופטימיות ושגרה. כשאתה נותן דוגמה לחיילים הם יעשו את העבודה הרבה יותר טוב. אם אתה מוריד את הדרגות ומטפל איתם בנשק, ומביא יחד עמם תחמושת למרות שזה לא תפקידך, הם חשים את זה ומתפקדים אחרת. המנהיגות, התושייה והדבקות במשימה במקרה שלי הם מעבר לגבורה האישית, הם נעשו כי אין ברירה אחרת, כי פשוט הייתי מפקד".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה