"באותו רגע התחלתי להבין את משמעות המלחמה"

יעל בניה אתר הגבורה, במחנה 8 בינואר 2013
יצחק רז 2013

יצחק רז 2013


במלחמת יום הכיפורים ביצע הנווט סא"ל (מיל') יצחק רז גיחה מורכבת במהלכה הפיל מיגים מצריים # על קור רוח הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל



סא"ל (מיל') יצחק רז סיים את קורס נווטי הקרב בנובמבר 1972, ומשם הגיע היישר לטייסת "אבירי הזנב הכתום". כשהחלה מלחמת יום הכיפורים היה רז נווט צעיר, רק עשרה חודשים בתפקיד, ולמרות זאת, בתום המלחמה זכה לתואר אלוף הגיחות של החיל, אחרי שביצע 53 גיחות במהלך כל ימי המלחמה. אמיר נחומי, שטס עם רז במהלך המלחמה, כתב בספר הזיכרונות של הטייסת:  “יצחק רז, נווט שׁשַׂשׂ אלי קרב, לא פחד מכלום וכל הזמן דרבן אותי מאחורנית". לטענת רז, הוא לא הרגיש את הפחד, לפחות לא באותו הזמן, וזו הסיבה למספר הגיחות הגבוה שרשם. “כנראה שעם הזמן יצא לי שם בטייסת של אחד שלא מוותר על משימה. במהלך המלחמה מפקד הטייסת שאל אותי מאיפה יש לי את האומץ לעשות את זה, ועניתי לו שאני מרגיש כאילו אני במשחק ‘אטארי'".

ב־14 באוקטובר יצא רז לאחת הגיחות הזכורות מאותה מערכה: תקיפת שדה התעופה טנטא, צפונית לקהיר. הוא וטייס הקרב עמו טס, אל"ם (מיל') נפתלי מימון, נכנסו לקרבות אוויר סבוכים, הגנו על המוביל שלהם והפילו שני מיגים מצריים, אף שמטוסם סבל מתקלות שונות. בפעולה זו גילה סא"ל (מיל') יצחק רז כושר ביצוע מעולה וקור רוח, ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי ראש המטה הכללי דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

"באותו רגע התחלתי להבין את משמעות המלחמה"
יצחק רז מקבל את העיטור מהרמטכ"ל, צילום: אתר הגבורה

סוג של הדחקה

בחיל האוויר הישראלי, הצוותים של נווט הקרב וטייס הקרב משתנים ממשימה למשימה. לעתים הכימיה טובה יותר ולעתים פחות, אבל הצוות עובד כגוף אחד למען מטרה משותפת. “לא משנה מה קורה, אנחנו צוות לאותה המשימה", מאשר סא"ל (מיל') רז. “אנחנו אמורים לעשות הכול ביחד ולעשות את זה הכי טוב שאנחנו יכולים. אם הוא עושה טעות, האשמה היא שלי בדיוק באותה המידה, ולהפך. ככה זה עובד. הרעיון הוא שבמטוס עם שני אנשים אפשר לעשות יותר. למשל, בקרב אוויר כמו שהיה בטנטא לחמנו ביחד, כשאני הייתי עסוק בעיקר בהגנה על המטוס והטייס ניסה דווקא להפיל את המטוס המצרי. העניין הוא ששני אנשי הצוות עוזרים אחד לשני ומבצעים את המשימה יחד, ולמילה ‘יחד' יש משמעות גדולה.

“ביום שישי, לפני פרוץ המלחמה ובניגוד לשאר הצבא, מפקד חיל האוויר הכריז על כוננות. אני זוכר שלקראת הצהריים שאלו אותנו, הרווקים, מי מתנדב להישאר בבסיס, ואני התנדבתי. יום למחרת, בשש בבוקר, שמעתי צפירה ובמהירות הערתי את כולם. רצנו למטוסים וכשהתחברנו לקשר שמענו את הבקר שאמר לנו: ‘זה שום דבר, זו רק העלאת כוננות'. מיד התחילו להזעיק טייסים מהבתים, ובתשע היה תדריך בו סיפרו לנו שהולכים לפתוח בפעולת מנע בסוריה. רק באותו רגע הבנו שעומדת לפרוץ מלחמה. עד אז אף אחד לא דיבר במושגים האלו.

“בימים הראשונים של המלחמה טסתי המון, בין ארבע לחמש גיחות ביום, למרות שהייתי רק נווט צעיר. באותם רגעים לא קלטתי שיש אנשים שמפחדים, ומבחינתי – גם אחרי שבוע של לחימה מצב הרוח היה בסדר גמור. הנחתי שכשאני אמצא את עצמי על המצנח, אז אני אדאג. זה כנראה היה סוג של הדחקה.

"ב־14 באוקטובר הגיע השלב בו התחלנו לעבור מהגנה על שמי המדינה למתקפה נגד האויב. היה זה יום מתוח במיוחד, ובשעה שלוש, אחרי מספר דחיות משימה, המראנו לאוויר. פחדנו שתהיה האזנה אלקטרונית לקשר שלנו, אז קיבלנו הוראה לא לדבר בכלל בדרך למטרה. כל מה שיכולנו לעשות היה לשמוע את הטייסות שלפנינו שכבר ביצעו את משימתן. הדרך לטנטא ארכה זמן רב של טיסה מעל הים. מד הגובה האלקטרוני והמכ"מים היו כבויים כדי שלא ניחשף, והאוויר שיצא מהמנועים היה כל כך קרוב למים עד שהוא עשה בהם גלים חלשים. במהלך הטיסה שמעתי בקשר את הטייסות שהמריאו לפנינו מתחילות במתקפה. שמעתי על בחור שנטש את המטוס מעל מצרים ועל מטוסים שעושים נחיתת חירום ליד האויב מפני שנגמר להם הדלק. באותו רגע התחלתי להבין את משמעות המלחמה".

לחץ אטומי

התקיפה בטנטא הוגדרה כמשימה בעלת משמעות אסטרטגית אדירה. שלוש טייסות מחיל האוויר השתתפו במבצע שמטרתו הייתה להכות קשה בחיל האוויר המצרי, ובמטוסי המיראז' המצריים בפרט. “לטנטא קראנו עיר הגברים", נזכר רז בחיוך. “היו שם טייסי המיראז'ים, שהיו הטייסים המצרים הכי טובים ונבחרו בקפידה. היה לנו רצון לגשת ללוע הארי ולמחוק להם את שדה התעופה. כשהגיע תורנו להיכנס, עשרות מיגים כבר חגו מעלינו באוויר. בשלב הזה טסנו עמוק מעל היבשה והגענו לחלק האחרון של התקיפה, שהיה אמור לארוך פחות או יותר דקה, בדיוק כשהמוביל הבחין שמחכים לנו למעלה עשרות מיגים ואמר בפתאומיות ‘לאחור שבור', קריאה שמשמעותה – ויתור על המשימה.

“אני זוכר שעם ביצוע הפנייה עברנו מעל רכבת נוסעת, ולרגע חוויתי מין תחושה פסטורלית, עד שלפתע נתקלנו בבעיה במטוס שגרמה לנו להזדחל מאחור. שניות ספורות לאחר מכן, מיג התחיל לטוס לכיוון המטוס המוביל שטס לפנינו. רצינו לירות לעברו, אבל היו לנו תקלות בהעברת הכוונות. בינתיים המיג ירה על המוביל, שצעק לנו ‘תפילו אותו כבר'. הרגשתי שמימון הטייס שלי היה בלחץ אטומי אז ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו: ‘אל תדאג, אנחנו נקיים, תמשיך'. שמעתי רעש ארוך של ירי, וראיתי את הכדורים מרצדים על הכנפיים של המיג. ממקום מושבי לא ראיתי את מה שהטייס ראה מקדימה, אז שאלתי את מימון אם הפלנו אותו, וכך היה. המשכנו לטוס צפונה, וכשהגענו לטייסת נחתנו בצורה מאוד לא טובה, וכולם היו בטוחים שאנחנו עומדים להתרסק. עברנו טראומה מסוימת בטיסה הזאת. מכל 48 הפנטומים שהשתתפו במבצע היינו האחרונים, כש־14 רביעיות מיגים חגות מעלינו.

“כמה ימים אחרי המלחמה התאספנו בטייסת באחד הערבים. כל הנשים בכו כשחזרנו הביתה וכולם סיפרו על כל מיני גיחות, ביניהן הגיחה לטנטא. חברים לטייסת צחקו על מימון ושאלו בציניות מה קרה לו בנחיתה, ואז הוא פלט משהו מכוער ואמר: ‘זה רז הלחיץ אותי'. אני, שהייתי סג"ם בלי מספיק ביטחון, לא מצאתי לנכון לתקן את הקשקוש שלו, אז שתקתי. לקחתי את זה מאוד קשה במשך שנים רבות, ולמרות ששנינו גדלנו בחיל האוויר לא דיברתי איתו. מחקתי אותו לחלוטין, וזה גרם לשינוי תהומי באישיות שלי. עד היום אני לא מסוגל לוותר לאף אחד, לא משנה מי הוא ומה תפקידו.

“לפני כמה שנים ערכנו עוד ערב טייסת, וחודשיים לפני כן קיבלתי טלפון. שמעתי את הקול של מימון והוא אמר לי: ‘שלום רז, אני רוצה לדבר איתך על משהו'. אני לא יודע איך, אבל מטון הדיבור שלו הבנתי שהוא הולך לדבר על הגיחה הזו. הוא אמר: ‘אני רוצה להתנצל בפניך אחרי הרבה שנים על מה שהיה בטנטא. תמיד האשמתי אותך ושנים הדחקתי את מה שקרה. חטפתי הלם קרב ואני בטיפול עכשיו. באותו זמן לא הבנתי מה התרחש וזרקתי עליך את הבוץ'. הוא אמר שהוא רוצה לעמוד על הבמה מול הטייסת ולהתנצל בפניי, וכך היה. מאוד הערכתי אותו על כך".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה