"המעוז נראה כמו פטריית עשן אחת גדולה"

בשונה משאר הלוחמים בגדוד שלו, רס"ן (מיל') שאול מוזס התחיל את מלחמת יום הכיפורים ברגל ימין. כל גדוד 9, אז חלק מחטיבה 14, פוצל לזוגות טנקים וקיבל פקודה לחבור לאחד המעוזים שבסיני במטרה להגן עליו. מוזס, שהיה מ"מ באחת הפלוגות, נשלח להגן על מוצב "בודפשט", 40 דקות נסיעה בטנק מהמפקדה בה ישבו. כבר מרחוק הצליח צוות הטנק של מוזס וצוות טנק נוסף תחת פיקודו לראות שהמעוז נתון תחת התקפה ארטילרית קשה. "קיבלנו פקודה בקשר ממפקד המעוז להישאר בחוץ", משחזר מוזס. "המ"פ שלי קלט את השיחה הזאת בקשר ואמר לי שאני חייב להיכנס פנימה בכל זאת, כי סביר להניח שהם לא יודעים מה קורה סביבם. גם אם המ"פ לא היה אומר לי, אני מניח שהייתי נכנס".

שני הטנקים תפסו עמדות על שפת הים, כשמולם התגלה כוח מצרי גדול שמנה יותר מ־15 טנקים, נגמ"שים, ג'יפים, משאיות וחי"ר שהתקדמו לכיוון המעוז. "הטנקים המצריים החלו להתקרב ופתחנו עליהם באש כשבכוחותינו שני טנקים בלבד", מספר מוזס. "תוך כמה דקות השמדנו שישה טנקים. זה היה הקרב הראשון בחיים שלי ואני זוכר שלאחר כל פגיעה  שספגנו, התותחן ואני התחבקנו ולחצנו זה לזה ידיים".

במעשיו אלה גילה רס"ן (מיל') שאול מוזס אומץ לב, קור רוח ותושייה למופת ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.


כוחות שריון במלחמה, צילום: אבי שמחוני

כמו במטווח

אמנם המלחמה החלה עבורם ברגל ימין, אך המתקפה שהפתיעה את צה"ל כולו היכתה במלוא עוצמתה גם בשאול מוזס ומחלקתו שלחמו בצפון גזרת סיני. "במהלך שלושת הימים שלפני המלחמה לא היה לנו מושג שהולך לקרות משהו", נזכר מוזס במעורפל. "אולי אמרו משהו על העלאת כוננות או על תרגיל של המצרים, אבל זה לא ירד לרמה מעשית ומבחינתנו זה לא אמר שום דבר. ביום שישי כבר התחלנו להכין את הטנקים יותר טוב, וביום שבת רמת הכוננות הייתה ממש גבוהה. הפלוגה שלנו הייתה אמורה להתחלק לחמישה זוגות טנקים, וכל טנק היה אמור לחבור לאחד מהמעוזים ולעבוד עצמאית לגמרי. בזמן שהמ"פ התחיל לדבר ולהסביר, שמענו קריאה מהחמ"ל, והבנו שהתקבלה התרעה מהמעוזים. במקביל, מטוסים מצריים חלפו מעלינו והטילו את הפצצות שלהם על מפקדת הגדוד שישבה קילומטר דרומה מאיתנו. המ"פ לא הספיק להיכנס לפרטים כי ברגע שראינו את המטוסים כל אחד לקח את הנשק ורץ לטנק. מאותו הרגע לא קיבלנו שום פקודה וכל זוג טנקים היה אדון לעצמו.

"כל האזור סביב 'בודפשט' היה מוקף ביצות טובעניות ולא התאפשר לנו לנסוע בו. אפילו מבחינת הליכה רגלית הוא היה בעייתי. פניתי צפונה לכיוון חוף הים, ונפרדתי מהפלוגה שנסעה לעבר התעלה דרך החולות. זו הייתה תנועה של 40 דקות, במהלכה הבנו שכשמטוסים מפילים פצצות זה סימן שמשהו רציני קורה וזה לא איזה חייל משוגע שסתם יורה.

"בסביבות השעה שלוש הגענו ל'בודפשט', שם ישבו מילואימניקים מהחטיבה הירושלמית. לקח לנו זמן עד שהצלחנו ליצור קשר עם החמ"ל של המעוז, וכשהצלחנו אמרו לנו שמפקד המעוז מבקש שלא ניכנס לשם בינתיים. כשהתקרבנו אליהם ראינו שבעקבות הארטילריה שספג, המעוז נראה כמו פטריית עשן אחת גדולה. באופן עקרוני, טנקים לא נכנסים למקום מוכה ארטילריה בלי סיבה מוצדקת, אבל המ"פ שלי פקד עליי להיכנס בכל זאת, ותוך שתי שניות נכנסנו למעוז ותפסנו עמדות. סביב כל המוצב היו ביצות, חול טובעני, וכל הנקודות שהיו אמורות להוות עמדות של טנקים היו שקועות בתוך הבוץ. למזלי, שנה לפני המלחמה ישבתי ב'בודפשט', ולכן הכרתי אותו וידעתי מאיזו נקודה אני יכול להיכנס עם הטנקים ומאיפה לא.

"התייצבנו על שפת הים וראינו כוח מצרי די גדול של טנקים, נגמ"שים, ג'יפים, משאיות וחי"ר שנעו לכיווננו. פתחנו באש ותוך זמן קצר הטנק השני שלי הפסיק לתפקד בגלל תקלה. ביצעתי ירי מהיר על כל הטנקים, על הנגמ"שים ועל המשאיות ובסוף גם על הג'יפים. זה היה כמעט כמו במטווח, למעט העובדה שבמטווח אתה בדרך כלל מחליף עמדות ולנו לא הייתה עמדה קלאסית. עמדנו על שפת הים כי זה היה המקום היחיד ממנו יכולנו לראות מה קורה, ומשם השמדנו את כולם. היינו נחותים מבחינה מספרית, אך הטנקים שלהם היו נחותים מאיתנו ונעו בתוך הבוץ. בשלב מסוים ראינו שהחיילים המצרים פותחים את המדפים בטנקים ויוצאים בריצה חזרה הביתה. תוך כמה דקות כל הסיפור הפך למדורה גדולה, וכל כלי בינינו לבין המוצבים של המצרים הושמד".

עיטור של המחלקה

ככל שעבר הזמן, המחלקה של מוזס הבינה ששאר הפלוגה שלהם נמצאת במצב גרוע מאוד. "היינו עסוקים בחגיגת הניצחון עם החבר'ה במעוז. קיבלנו מחמאות וטפיחות על השכם ולא ממש התפנינו לחשוב מה קורה מסביב", מספר מוזס. "אחרי כמה שעות בהן היינו עסוקים בעצמנו, נזכרנו שאנחנו חלק מפלוגה וניסינו ליצור קשר עם האחרים ולהבין מה קורה איתם. כשירד הלילה התחלנו לשמוע מה התרחש במעוזים האחרים. הבנו שהמעוזים בקושי קיימים ושלא כולם זכו ללחום בקרבות מוצלחים כמו זה שאנחנו עברנו. אני חושב שאחרי יומיים־שלושה, כשגילינו שכל המעוזים נפלו ושמעכשיו אין לנו פלוגה, הבנתי שזה לא הולך להיות קל, אבל עוד לא ידעתי איך זה ייגמר. אספתי את המחלקה שלי ואמרתי להם שיכול להיות שגם לנו זה יקרה ושנצטרך לנטוש את המעוז. אפילו הראיתי להם את נתיב היציאה דרך הביצות.

"אחרי שנגמר הקרב הגדול של היום הראשון נכנסנו לשגרה. החי"רניקים דאגו לעמדות ואנחנו דאגנו לאבטח את שער הכניסה ואת הציר שנכנס לכיוון המעוז, בעיקר בלילות. 'בודפשט' ספג התקפות ארטילריות כמעט ללא הפסקה, לפעמים בעוצמה חזקה מאוד ולפעמים בתדירות יותר נמוכה. בשעות היום, במטרה להתחמק מהארטילריה התרחקנו עד ארבעה ק"מ מהמעוז. היינו נחשפים בפני המצרים ואז הם היו מנסים לטווח אותנו, פעולה ששחררה את המוצב לכמה רגעים מתדירות ההתקפות הארטילריות ואפשרה ללוחמים לנוח. היינו נעמדים עם הטנק באיזושהי נקודה, בידיעה שתוך דקה או שתיים הם יגלו אותו ויירו בנו. ידענו שהפגז הראשון ינחת כמה מאות מטרים מזרחית מאיתנו, הפגז השני יגיע כמה מאות מטרים מערבית מאיתנו ושהפגז השלישי אמור להתפוצץ קרוב אלינו. לא לקחנו את הסיכון ומיד כשהתחילו להפגיז אותנו הנענו את הטנק ודילגנו לעמדה חדשה. ככה היינו משחקים איתם כל הזמן. להם לא נמאס וגם לנו לא.

"המלחמה הזו הייתה מאוד שונה מהיום־יום, ובמהלכה הפכתי לציפור חופשית. כל שרשרת הפיקוד מעליי התמוטטה ונעלמה, כך שהפכתי להיות בן הטיפוחים של מפקד החטיבה. מבחינה מבצעית הייתי כפוף למפקד המעוז, אבל אני הייתי הסמכות הכי בכירה בשטח בנושא הטנקים. היינו היחידים שבאמת עשו משהו וזה גרם לנו להרגשה מאוד מרוממת - לא היה מישהו אחר שעשה את העבודה.

"היום, אחרי 40 שנה, עדיין יש לי תחושות משונות כשמגיע יום הכיפורים, ואם בטלוויזיה יש איזשהו סרט שקשור לנושא, תשומת הלב שלי מיד נמשכת לשם. קבלת העיטור מאוד הפתיעה אותי. אני רואה בו עיטור של כולם ולא משהו שניתן לי באופן אישי. ככה ראיתי את זה בעבר, וכך אני רואה את זה עד היום: עיטור של המחלקה".