"חשבתי לעצמי שזו תהיה בושה להתרסק לעיני כולם"

ביום השביעי של מלחמת יום הכיפורים יצא אל"ם (מיל') נפתלי מימון לגיחה בעלת משמעות אסטרטגית חשובה ביותר. המשימה תוכננה בקפידה ואף נדחתה שלוש פעמים במהלך אותו יום מתוח. המטרה הייתה ברורה: לפגוע בשדה התעופה טנטא הסמוך לקהיר, ולהפציץ את מסלולי ההמראה ואת מטוסי המיראז' המצריים. 12 מטוסים יצאו לדרך, ותוך זמן קצר הם הבינו שזה לא ילך חלק. המשימה השתבשה, והתקלות שהחלו להיווצר בזו אחר זו העמידו את מימון במבחן. "פתאום ראיתי מטוס, מיג 21, שגילה אותנו והתכוון לפגוע במוביל שלי. הוא נכנס לי לכוונת ובגלל תקלה במערכת החימוש, הטיל שרציתי לשגר עליו לא יצא", מתאר הטייס הוותיק. נוסף לתקלה הזו, כשמימון רצה להיפטר מהמטען הכבד שהיה על המטוס, במטרה לטוס מהר יותר, אירעה תקלה טכנית חמורה שגרמה לו לטוס באופן לא סימטרי. לאחר מאבק באוויר הצליחו מימון והנווט יצחק רז להינעל על המטוס המצרי, לירות לעברו, ולפגוע. מיג נוסף ניסה לתקוף את המטוס שהוביל את הכוח, אך גם אותו הצליח מימון להפיל באמצעות תותחים.

במעשה זה גילה נפתלי מימון כושר ביצוע מעולה וקור רוח ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי ראש המטה הכללי דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

כמו קפיץ מתוח

עם פרוץ המלחמה היה מימון סגן צעיר בטייסת "אבירי הזנב הכתום", ואב טרי לבת בכורה, רק בת שלושה חודשים. בניגוד לרבים אחרים, למלחמה הזו, הוא טוען נחרצות, הגיע מוכן ביותר. "לא הייתה שום תחושה של זלזול בטייסת", הוא קובע. "היו הרבה כוננויות, התאמנו המון והיינו מוכנים לכל דבר. לקראת יום כיפור נשארנו בכוננות, אבל הצלחנו לשכנע את מפקד הטייסת שיאשר לנו לצאת הביתה. הגעתי לקריית טבעון ביום שישי בערב, מוכן לחזור בכל רגע לבסיס במידה ויקראו לנו. מכיוון שלא היו טלפונים או מכשירי רדיו בכל בית, הוחלט להשתמש במה שעושה הכי הרבה רעש במדינה - מטוס, ורעש של מטוסים הפך לסימן המוסכם שלנו. כששמעתי את האות, נסעתי חזרה לחצרים, וכשהגעתי לטייסת התחלנו מיד בתדריך על הגנת שמי המדינה.

"עבר שבוע, וקיבלנו משימה להתקיף את שדה התעופה טנטא. זו הייתה משימה רבת חשיבות שניתנה לנו מפני שהיינו חוד החנית של חיל האוויר. הטייסת הייתה אז במצב יחסית שלם, האמנתי במפקד שלי והרגשתי בטוח לקראת המשימה, ולמרות זאת, לא ידעתי מה יכול לקרות. אני זוכר שהסתכלתי על המכונאים ותהיתי אם אני אזכה לראות אותם שוב, או שדמיינתי כמה מכות יחטיפו לי אם אפול בשבי, אבל כשהמנועים נדלקו שכחתי מכל הדברים האלו והתמקדתי במשימה, ובצורך לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. באותם רגעים, הדחף הכי חזק שהניע אותי זה לא לעשות בושות מול הטייסת והחברים.

"עשו לנו תדריך לקראת המשימה, שנדחתה שלוש פעמים במהלך היום. הקטע הקשה ביותר, מבחינה מנטאלית, הוא ההמתנה. כשהקפיץ משתחרר ומתחילים לפעול זו כבר הרגשה אחרת, אבל כל עוד אתה ממתין - הראש מתמלא ספקות ומחשבות. לבסוף יצאנו למשימה והטיסה לשם נערכה בגובה מאוד נמוך, ממש ראינו את זרימת האוויר כשובלים על המים. המטרה המרכזית הייתה לסגור את טנטא, לתקוף את המסלולים ולפגוע במטוסים כדי לשבש את הפעילות של המיראז'ים, אך כשמטוסי האויב גילו אותנו והתחילו לתקוף, המשימה הלכה והסתבכה.

"הגעתי למצב שנשארנו רק שני מטוסים אחרונים, אני והמוביל. טסנו לכיוון השמש שפגעה לנו בפרצוף, ומכיוון שלא ראינו טוב היינו חייבים לטוס כמה שיותר נמוך על מנת להתגונן ממטוסי האויב. לפתע ראיתי מיג 21 שגילה אותנו וניסה לפגוע בנו. קראתי למוביל שלי לשבור, כלומר לבצע פנייה מאוד חזקה בה זורקים את המטענים החיצוניים, מיכלי הדלק והפצצות ובעצם מוותרים על המשימה כדי לא ליפול. המיג רדף אחרי המוביל, התחיל לירות, ובגלל איזשהי תקלה במערכת החימוש לא הצלחתי לירות עליו בחזרה. בנוסף לזאת, כשזרקתי את המטענים הייתה תקלה שגרמה למטוס להיות מאוד לא סימטרי. בצד אחד היה משקל הגדול בטונה מהמשקל בצד השני, מצב שגרם למטוס לנטות על הצד ולרעוד. במשך כל הזמן הזה המטוס המצרי ירה על המוביל שלי. למזלנו, הם לא היו הצלפים הכי טובים, והוא המשיך לפספס. המוביל שלי צעק לי: 'תפיל אותו כבר', ובמהירות התחלתי להוריד את כל המפסקים במטוס - 14 במספר, במטרה להבין מה לא עובד. תמרנתי את עצמי למצב בו יהיה לי סיכוי כמה שיותר גדול להפיל את המטוס. שיגרתי את הטיל, ואחרי כמה שניות המטוס המצרי נפל".

חוסר שליטה

בהמשך הגיחה, עם מטוס עמוס תקלות, נתקלו מימון והנווט שלו בעימות אווירי נוסף. "המטוס שלי נשא הרבה מטענים ולא הצליח לטוס מהר", משחזר מימון את אותן דקות קריטיות. "הגיע עוד מטוס שרדף גם הוא אחרי המוביל שלי. הפעם טסנו כשהגב שלנו לכיוון השמש, כך שהמוביל לא ראה אותו בכלל. היה לי רק תותח, ומפני שהייתי קרוב מדי אל המטוס הייתי צריך לכוון אותו למקום דמיוני בשמים, כי לפגזים לוקח יותר משנייה להגיע למטרה במצב כזה, ושנייה זה אין סוף זמן. המיג נפגע, עשה תמרון לא נשלט ועף אחורה, כך שחטפתי ממנו כמה רסיסים. לא היה לי מושג מה באמת קרה אז חשבתי שנפגעתי.

"התחלנו לטוס בחזרה את הדרך הארוכה, וכמה דקות לפני הנחיתה חטפתי הלם קרב. הרגליים שלי התחילו לרעוד, איבדתי שליטה ולא יכולתי לזוז או לתפקד בכלל. התחושה החזקה שדחפה אותי להצליח לא אפשרה לי לספר על זה לאף אחד. לא יכולתי להגיד את זה בקשר, כי לא רציתי שכולם ישמעו, וגם לא יכולתי לספר את זה לנווט שלי. באותו רגע הרגשתי תחושה מאוד קשה של בדידות. זה משהו שלא הכרתי. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.

"הנווט היה מבסוט כי הפלנו שני מיגים, אבל אני ממש לא הייתי בשליטה. לכולם זה קורא אחרי הנחיתה, אבל בגלל הטיסה הארוכה זה קרה לי עוד באוויר. ידעתי שאנחנו צריכים לנחות, אבל לא יכולתי לעשות זאת. חשבתי לעצמי שזו תהיה בושה להתרסק לעיני כולם, אז ביטלתי את הנחיתה, עשיתי סיבוב רחוק, נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. שאלו אותי בקשר מה קורה, ובתגובה מלמלתי להם משהו לא ברור ואחרי כמה ניסיונות הם הפסיקו לשאול ככה שקיבלתי את השקט שחיפשתי. בסופו של דבר, הנחיתה הייתה מאוד גרועה וכשיצאתי מהמטוס לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. קשה להבין את העומס הנפשי שהרגשתי.

"גם בתחקיר לא סיפרתי על הלם הקרב, אך תוך כמה שנים הבנתי שלכולם זה קרה בשלב כלשהו, גם אם הם לא מדברים על זה. התחלתי לספר את הסיפור שלי בקורסים של לוחמי צוות אוויר, ואמרתי להם שאם זה יתפוס אותם ויקרה גם להם, הם צריכים לדעת שזה נורמלי. חשוב לי שאנשים יידעו שאני בסך הכול אדם פשוט כמו כל אחד אחר, ושכולם סובלים מאותם פחדים. אף אחד הוא לא גיבור".