"לא ידעתי שבלילה כבר לא תהיה פלוגה"

מרגע שפרצה מלחמת יום הכיפורים, אל"ם (מיל') אפרים לאור התקדם במהירות יוצאת דופן בסולם הדרגות. הוא התחיל כמפקד טנק, תוך יומיים מונה לסמ"פ וביום שלאחר מכן הפך למפקד פלוגת טנקים. בעזרת צוותי טנקים מעטים ועוד כלים בודדים שננטשו לצד הדרך, הצליח לאור להרכיב פלוגה של 14 טנקים, כוח שבסופו של דבר הוביל את הפריצה לתוך סוריה. "הייתה לי פלוגה שמעולם לא הכרתי. זה היה אוסף של אנשים, אוסף של טנקים ואוסף של מפקדים שאפילו לא ידעתי איך קוראים להם או איך הם נראים, וגם לא כל כך השתגעו להילחם", הוא מספר, זוכר כל פרט על אף הזמן הרב שחלף. "לפי תורת הלחימה שהייתה מקובלת באותם ימים, מ"פ לא אמור לעמוד בקדמת הכוח, אבל בכל פעם שביקשתי ממישהו לקחת את ההובלה נתקלנו בבעיה טכנית. באיזשהו שלב העפתי הצדה את כל התו"לים ועשיתי מה שצריך לעשות. נהייתי הטנק המוביל והכתבתי את הקצב".

בהובלתו של לאור, אז סגן צעיר, חטיבה 7 הגיעה תוך שעות ספורות למזרעת בית־ג'אן, מוקדם מהמצופה ועם מספר נפגעים מועט, לאחר שהשמידו טנקים ותותחים שחסמו את הדרך. על רוח התנדבות, תושייה ודוגמה אישית קיבל אל"ם (מיל') אפרים לאור ציון לשבח מאלוף פיקוד הצפון דאז, רא"ל רפאל איתן.

כמו סופה

את הימים שלפני פרוץ המלחמה העביר לאור בכלא 4 לאחר שהודח מתפקידו כמ"פ בגדוד 77. "בסביבות חודש אפריל נהגתי ללא רשיון ברכב צבאי, עברתי תאונת דרכים ונפצעתי בחזה, בגב וברגל", משחזר לאור. "לאחר מכן החלמתי בבית־חולים ובהמשך עברתי לבית הבראה. כשהבראתי שפטו אותי ומשם נשלחתי לכלא הצבאי. ביום שישי, ערב יום הכיפורים, סיימתי לרצות את העונש שלי ושוחררתי הביתה. המעשה שעשיתי היה דבר שפשוט לא ייעשה, ואלו היו ימים בהם לא סלחו לאף אחד, גם לא ביום כיפור, לכן העיפו אותי מהחטיבה.

"בבוקר יום הכיפורים התקשר אליי חבר מהמפח"ט וסיפר לי שהגדוד אליו השתייכתי הוקפץ לרמת הגולן. אמרתי לו שאני מתכנן לנסוע לשם, והוא הסביר לי שאני צריך לנסוע לצאלים, שם הוצבתי אחרי ההדחה מהתפקיד. באותם רגעים לא הבנתי שהולכת לפרוץ מלחמה. במשך חודש לא שמעתי רדיו, לא קראתי עיתון - רק שיחקתי שש־בש ועשיתי מסדרים. היה לי ברור שאחזור לגדוד, לא היה לי שום דבר אחר בחיים ולא עניין אותי שהעיפו אותי. הייתי שקוע בתפיסה שאני עושה מה שצריך, ולא היה לי אכפת מה אחרים חושבים עליי.

"ביום שבת ביקשתי מאחי שיסיע אותי לצומת גלילות. בקושי הייתה תנועה, וניסיתי לתפוס טרמפים לרמת הגולן. כבר במהלך הנסיעה שמעתי ברדיו שפרצה מלחמה, וכשהגעתי לצומת מחניים ראיתי את פטריות העשן שעלו מרמת הגולן. באותם רגעים הבנתי שאנחנו באמת נלחמים ושזה לא סתם משהו קטן. בסביבות חמש הורידו אותי בנפח, באמצע שום מקום, והלכתי לנקודה בה הגדוד שלי היה אמור להיות. הכול היה נטוש ומלא משרדים פתוחים, הציוד נזרק על הרצפה, ובכל מקום התרחשו נפילות של ארטילריה סורית ופגיעות מהאוויר. זה נראה כאילו סופה עברה במקום.

"הגעתי לאגף המבצעים של הגדוד ולא היה שם דבר מלבד ערימה של מפות זרוקות. ניסיתי להשיג אנשים בקשר ואף אחד לא ענה. בסוף שמעתי את הקול של אביגדור קהלני, שהיה מפקד הגדוד. אמרתי לו: כאן קודקוד זיליה המקורי. הוא שאל איפה אני, והסברתי לו שאני נמצא במקום שהם נטשו לפני כן. הוא אמר לי: 'לך מפה. קח את עצמך ולך חזרה הביתה, אתה לא מדמיין מה שהולך כאן'. ביקשתי ממנו שישלח לי טנק כי אני רוצה להצטרף ללחימה, והוא אמר לי שאין סיכוי שזה יקרה.

"באותו שלב הסורים הצליחו להיכנס לשטח ישראל, והתחלנו לספוג אבידות. אני זוכר שהוא אמר: 'תתרחק מפה, גיהינום כאן'. אמרתי לו שאני רוצה לבוא בכל זאת, והוא אמר לי: 'לא, לפחות שמישהו יישאר מהגדוד'. פתאום עלה לרשת הנהג שלו שהודיע לי שהוא בא לקחת אותי, והוא באמת הגיע אחרי חצי שעה. נסענו למפקדה של הגדוד בזמן שהוא עדכן אותי שהמצב לא טוב. כשהגעתי למפקדה התחילו להגיע נפגעים ואני פילחתי ממישהו את הסרבל שלו, עליתי על טנק שהגיע למקום, ונסעתי להילחם בלי שאף אחד קרא לי או ידע שאני בא. באותם רגעים לא ידעתי ששלחו את הפלוגה שלי להילחם בשטח בנוי בקוניטרה, שם כל הקצינים נפצעו או נהרגו. לא ידעתי שבלילה כבר לא תהיה פלוגה".


טנקים ברמת הגולן, צילום: במחנה

לעמוד בראש

במהלך ימי הלחימה הראשונים, אחד ממפקדי הפלוגות ניגש ללאור והציע לו להתמנות לסגנו. יום לאחר מכן, כבר הוצע לו חזרה התפקיד ממנו הודח לפני המלחמה. "את המלחמה התחיל הגדוד עם 44 טנקים, כשאת שלב המגננה סיימנו עם 11 כלים בלבד", מסביר לאור. "אחרי כמה מחזורים של קרבות עם הסורים, בהם הם הדפו אותנו ולסירוגין אנחנו הדפנו אותם, הגיע היום השלישי והמשמעותי בו הסתיים קרב הבלימה, וצה"ל החליט לפתוח במתקפה היישר לתוך סוריה.

"לקראת הקרב הבנו שאנחנו נמצאים בבעיה ושאין לנו מספיק אנשי צוות שיאיישו הטנקים. באמצע הלילה קהלני בא אליי ואמר לי: 'אתה רוצה להיות מ"פ? אם כן אז לך להביא טנקים, מה שתמצא בדרך תביא לגדוד'. במילים אחרות, אם תמצא טנקים של גדודים אחרים - קח אותם. נסעתי בלילה ומצאתי בכל פעם טנק עם צוות שאני לא מכיר ושכנעתי אותם שיצטרפו אליי. כשחזרתי לגדוד היו לי 14 טנקים.

"המתקפה נפתחה יום למחרת, ב־11 בחודש. חילקתי את הלוחמים שלי למחלקות, וכשהתחילה התנועה לכיוון סוריה הייתה לי את הפלוגה הכי גדולה בגדוד, לכן הטילו עלינו להוביל את החטיבה בציר של מזרעת בית־ג'אן. בדרך כלל מקובל שהמ"פ נוסע מאחורי מחלקה אחת כדי שלא ייפול ראשון, אבל זה לא הלך כי לטנקים היו תקלות. בניגוד לפקודות עברתי קדימה, נסעתי כטנק ראשון והובלתי את הגדוד לאורך קילומטרים רבים של לחימה. ידעתי שאם אני לא אעשה זאת אף אחד לא יוביל ולא נתקדם. זה היה לי מאוד חשוב כמפקד - רציתי להכתיב את הקצב. בסופו של דבר, כשחייל רואה שהמפקד שלו מוביל בראש זה נותן לו תחושת ביטחון. הם סומכים עליו, נוסעים אחריו, יורים כמוהו, והם יודעים שאם אתה כמפקד מסתכן אז גם הם צריכים לעשות זאת והם לא יכולים לפשל.

"כשדיווחתי שאני יורה על מזרעת בית־ג'אן קהלני לא האמין לי. בעיניו, זה לא היה הגיוני שהגענו לשם במהירות כזאת. זו הייתה לחימה מטורפת, מעבר לכל הציפיות, והוא פשוט לא האמין. מאוחר יותר הוא הגיע לאזור וראה את מזרעת בית־ג'אן מולו, וכשהוא דיווח על כך למפקד החטיבה - גם הוא בעצמו לא האמין. זה היה קרב שלא היה כדוגמתו, במהלכו חצינו מערך משוריין של האויב הסורי. אנחנו היינו חלק מהטנק - והטנק היה חלק מאיתנו.

"אחרי המלחמה המשכתי לשרת בחטיבה. בין היתר התמניתי למפקד גדוד, ולאחר מכן אפילו פיקדתי על החטיבה. את הצל"ש לא ראיתי כיוון שלא הגעתי לטקס ההענקה. זה בכלל לא עניין אותי באותם ימים - וכך גם היום. אני לא חושב שצריך להעניק צל"שים. לשרת בצה"ל זה הפרס הכי גדול - לא צריך שום ציונים לשבח חוץ מזה".