מח"ט גולני מדבר לראשונה על קרב בינת ג'ביל

חן קוטס-בר ואחיקם משה דוד NRG 13 באפריל 2013
יניה עשור, מח"ט גולני, צילום: יוסי אלוני

יניה עשור, מח"ט גולני, צילום: יוסי אלוני


הוא לא אוהב שחיילים בוכים בהלוויות ולא סומך על טכנולוגיה. לכבוד חגיגות 65 שנה לגולני, יניב עשור חוזר לרגע בו איבד את חברו רועי קליין ז"ל



במשרדו של אלוף משנה יניב עשור, מפקד חטיבת גולני, יש רק תמונה אחת: התמונה שנתנה לו שושנה קליין, אמו של רב סרן רועי קליין ז"ל, בעל עיטור העוז, שנהרג בקרב בבינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה.

התמונה צולמה בראשית יולי 2006. גדוד 51 של גולני בדיוק סיים תרגיל. אל"מ גברעם הגלילי, שהיה ראש מחלקת בטיחות בחטיבה, הגיע לביקור, ואל"מ עשור, אז מפקד הגדוד, ביקש ממנו שיצלם "תמונה קבוצתית של הקצינים". הם עמדו כולם, צפופים, כתף נוגעת בכתף, והתחבקו.

כמה ימים אחר כך פרצה המלחמה. הסמג"ד קליין, סגן מפקד הפלוגה אלכסנדר (סשה) שוורצמן, והמ"מ עמיחי מרחביה נהרגו בבינת ג'ביל. איתם נהרגו סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה וסמל אסף נמר. אחרים מהמצולמים בתמונה נפצעו באורח קשה. "זאת תמונה שהולכת איתי", סיפר השבוע עשור. "גם בגלל האנשים שחסרים, אבל בעיקר בגלל הרוח, הלכידות והביחד".

שש שנים וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, מדבר עשור בפעם הראשונה על הקרב המיתולוגי, שנחשב לקשה ביותר במלחמה. הוא היה המג"ד של גדוד 51, שחיסל בבינת ג'ביל יותר מ-30 מלוחמי הכוח המיוחד של חיזבאללה. הקרב הקשה נמשך 11 שעות ובמהלכו נהרגו שמונה לוחמים, מרביתם בחצי השעה הראשונה ללחימה. עוד 24 לוחמים נפצעו. בתום המלחמה, 16 מלוחמי הגדוד צוינו לשבח. הגדוד עצמו זכה בצל"ש גדודי.
צילום: יוסי אלוני
''אני חוליה קטנה בשרשרת. חלק קטן ממשהו ענק'', מח''ט גולני יניב עשור צילום: יוסי אלוני

מאז המלחמה סירב עשור להתראיין. את הראיון הנוכחי הסכים לקיים רק בגלל חגיגות יום הולדת 65 לגולני. "אני חוליה קטנה בשרשרת. חלק קטן ממשהו ענק", הוא מדגיש. "עוד לא הגיע הזמן לספר סיפורים. צריך שהאבק ישקע, וזה לוקח זמן".

"אי אפשר לצאת מאירוע כזה", אמר על בינת ג'ביל, "בלי שזה ישפיע עליך משמעותית בחיים. כל דבר שאתה עושה אחר כך נראה אחרת. אתה מבין איך מרגישים כשמאבדים מפקדים ואיך אתה אוסף את עצמך, וממשיך קדימה.

"כשהחיילים שלי באימון, אני עוצם עיניים ורואה 'איך זה נראה'. אני רואה איך נראית המלחמה. אני יודע לטעום אותה, להריח אותה, להרגיש אותה, לחיות אותה ולנסות להעביר אותה לפקודים שלי. אני גם יודע להגיד לעצמי שצריך להיות יותר צנוע. אתה לא יודע לשפוט חיילים לפני הקרב. היה לי מ"כ שרציתי להדיח. לא הספקתי, ובקרב הוא היה גיבור.

"בינת ג'ביל הוא קרב של גבורה. העוצמה של גולני באה שם לידי ביטוי. ברעות, בגבורה, בהתעקשות ובדבקות במשימה, ובלהפוך את הקערה על פיה, ולהרוג מחבלים, ולנצח. ואחרי זה גם לקבור את מתינו, בכאב, ולהתעקש, ולהמשיך להילחם, בלי הנחות", מעיד עשור.

"אחרי הקרב יצאנו לשבת", הוא נזכר. "שום אמא לא באה להגיד לי 'אני לוקחת את הילד שלי הביתה'. במקום זה לחצו לי את היד וביקשו לחבק אותנו. והם ידעו שאנחנו נכנסים למחרת שוב פנימה, לתוך לבנון. בעיניי יש איזה פספוס, החמצה, בכך שהעוצמה הזאת של הלוחמים, ההירתמות, לא שוקפה מספיק. מהר מאוד דילגנו למחדל, לכישלון, לביזיון, לציוד, למחאת המילואימניקים".



זמן קצר אחרי שהסתיים הקרב בבינת ג'ביל התפרסם סיפור הגבורה על הסמג"ד, רועי קליין ז"ל, שקפץ על הרימון, במטרה להציל את חיי חייליו תוך שהוא קורא "שמע ישראל". קליין הפך למיתוס. בשביל עשור הוא קודם כל רועי, הסמג"ד, החבר הקרוב והאהוב. "בשבילי הוא רועי לפני שהוא סמל", מודה עשור. "מישהו שהלכנו יחד, יד ביד. היה בינינו חיבור מיוחד וקשר עמוק, ואהבתי אותו אהבה עמוקה".

" סמג"ד", הוא מסביר, "הוא אשתך. אתה חי איתו באותו חדר. היה לנו, לרועי ולי, לפני השינה, מה שהיינו מכנים 'קפה של אהבה'. יושבים חצי שעה, מדברים. סוף-סוף יש לך מקום להוריד נעליים, לשתות קפה ולדבר עם מישהו שאתה אוהב מאוד, ומחובר אליו, ואתם קמים יחד בבוקר ורצים מד"ס.

"נכון שהוא גיבור, נותן השראה. אם שואלים אותי, אז הוא תמצית מזוקקת של כל הדבר הזה שנקרא 'גולני', או 'גבורה'. אני גם חושב שלא סתם הוא הפך להיות סמל. אבל רגע לפני שהוא גיבור הוא רועי שלי, לפני הקרב. הקרבה הזאת, או ההערכה שלי אליו, היא לפני סיפור הרימון. אני סמכתי על רועי בעיניים עצומות. הוא היה מעולה, וקר רוח, ומקצועי, ובתוך כל זה מזדקר סיפור הקפיצה על הרימון".

כשהוא נהרג, מה הרגשת?
"במלחמה?" עשור מכווץ את כף היד שלו לאגרוף. "אז אתה מהדק. אתה מכניס את זה חזק וממשיך קדימה. יש לך תפקיד, יש לך משימה, מסתכלים עליך".

אמרת משהו לאנשים בקשר?
"לא. רק פקודות, פקודות, תפקוד. טיק, טיק, פקודות. כלום".

רפרודוקציה: אריק סולטן, אלבום משפחתי
בשבילי הוא רועי לפני שהוא סמל. הלכנו ביחד, יד ביד''. רועי קליין זל רפרודוקציה: אריק סולטן, אלבום משפחתי
יוצאים עם דסקית בפה

בשבועיים האחרונים, מאז חג הפסח ולקראת יום הזיכרון, הוא עובר בין משפחות שכולות. רבות מהן הוא מכיר הכרות אישית ואינטימית. "אני לא מנותק, האנשים שנהרגו עוברים לי מול העיניים. אוי ואבוי אם לא. אתה חי עם זה. זה אתה שנתת פקודות, אתה קיבלת החלטות, אתה הובלת אותם, אתה אחראי עליהם", הוא מסביר. "כשיצאנו מלבנון, אחרי המלחמה, ישבתי על כסא נמוך, בגינוסר (ליד הכינרת, חק"ב). אני לא יודע אם לא הייתי עם דרגות או שפשוט לא שמו לב. השיחה בין הלוחמים הייתה, 'הכפר הזה והזה, איזה כפר מסריח'. אומרים לו, 'לא, היינו בכלל בכפר אחר'. פתאום אני קולט שאין להם מושג איפה הם היו. הרצתי מהר בראש: מי יודע, מ"פים? נגיד, כל המ"מים, וזהו. אבל הם הלכו אחרינו. הם הלכו אחרינו. זה מקור העוצמה".

איך אתה מסביר את זה?
"כל טייס בחיל האוויר יודע לקחת אחורה ולחזור הביתה. כשהחייל ההוא ששמעתי בגינוסר היה בנתק, הוא לא ידע לחזור. אני צריך למצוא אותו. מצד אחד זה שם עלינו את כובד האחריות. מצד שני, איזו אמונה יש בחיילים האלה. הם הולכים אחריך, והם יילחמו.

"לקחתי את הקצינים למרוץ רעננה. ניגש אלינו קטוע רגל. שאל אם נותנים גם לזקנים של סיירת גולני קפה. הוא היה חייל ב-77'. שאלתי אותו איפה הוא איבד את הרגל. הוא אפילו לא יודע. אחר כך הבאתי אותו להרצאה. אז הוא אומר, 'תשמע, בדקתי עם החבר'ה, אולי בכפר ההוא, או בכפר ההוא'. עכשיו , הוא איבד רגל. זה אירוע מכונן בחיים של בן אדם. והוא לא יודע איפה. זה מקור העוצמה של גולני. אלה הלוחמים, עוד מתש"ח, וזה לא השתנה".

עשור נולד וגדל במושב מבטחים, בנגב. הוריו מושבניקים. התגייס לגולני, בעקבות אחיו הגדול. לא חשב על קריירה צבאית, הוא אומר, תכנן להשתחרר ולחזור למושב, להיות חקלאי, אך התאהב ונשאר.

התקדם צעד אחר צעד. בסוף כל תפקיד סימן את המטרה הבאה. "היום, על כל מקום בגולני מתמודדים שישה, יותר מאשר בכל יחידה אחרת בצה"ל, גם ההתנדבותיות. אנחנו הקטר של הצבא", מתגאה עשור. "כשאני התגייסתי אנשים אמרו 'מגולני יוצאים עם דסקית בפה' - רק על אלונקה, מתים", הוא מתאר. "היום אנחנו במקום אחר. בכל יום אני מקבל טלפונים מאנשים, 'עשור, תעשה טובה', ו 'זה חלום שלו', 'הוא רוצה'. צעירים רוצים להתגייס לגולני. ילד שאבא שלו נפטר לפני ארבעה חודשים, על ערש דווי האבא אישר לו ללכת לגולני. או ילד, רזה ארבעים קילו, עובר פרויקט של שנה וחצי כדי להגיע לחטיבה. הסיפורים האלה - זה משהו שמניע את הלוחמים ממקום אחר. זה לא רק שכלתני. זה לא קרייריסטי. איך אומרים? 'שחקני נשמה'".

הרבה שנים גולני נחשבה לחטיבה של "ישראל השנייה".
"אני חושב שהעוצמה של גולני נובעת מכך שהיא חטיבת העם, ולא חטיבת ה'עמך'. יש פה עולים וקיבוצניקים וחילונים ודתיים ומושבניקים ועירוניים. בבינת ג'ביל נהרגו אנשים שבאו מאוסטרליה ומרוסיה ומאתיופיה ומראשון לציון ומאשדוד ומעלי. מכל החתכים, מכל הגוונים. אנחנו לא מחפשים 'טייפ קאסט' ספציפי. יש לך כוח רצון? תתנהג בהתאם לקוד האנושי שמצופה ממך? אנחנו ניתן לך הזדמנות".

ומה לגבי הסטיגמות?
"הייתי בפלוגה. פגשתי בחור מאפקה. אני אומר לו 'בוא'נה, תשמע, צריך לשמור אותך בפורמלין'. הוא אומר לי 'דווקא לא, שני אחים שלי בגולני'. אז זאת סטיגמה".

המרקם של גולני השתנה בשנים האחרונות. אופק בוכריס, המח"ט הקודם, הצהיר מפורשות שהוא רוצה "פחות חיילי ת"ש". נכון בעיניך להתערב במרקם של החטיבה?
"הוא אמר שהוא מבקש שהמרקם יהיה מאוזן. זה היה בעיניי מהלך נכון. יש לוחמים טובים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ויש לוחמים טובים מרקע סוציו-אקונומי גבוה. אני רוצה שבגולני יהיו מכל שכבות העם. אני אדע למצות גם חייל שמגיע מרקע סוציו-אקונומי לא גבוה, ולתת לו פה הזדמנות שווה. אני מעודד אנשים כאלה וטוב מאוד שהם מגיעים לפה. מצד שני, אסור שזה יהיה מקום של עבודה סוציאלית ושאני אהיה יושב ראש ארגון סיוע לנזקקים. בבקו"ם צריך לדעת לחלק את החיילים באופן שווה".

לפני שנה נשמעו טענות שהדתיים כבשו את גולני. היו שהקצינו ואמרו ש"גולני - בית כנסת": הקצינים - מפקדי המחלקות, הפלוגות והגדודים - היו ברובם חובשי כיפה. עשור עצמו, חילוני שנשוי לדתייה, לא מתרגש מהדברים. "אופק (המח"ט הקודם, חק"ב) חזק בסלוגנים. הוא אמר "'ני לא בודק מה יש מתחת לקסדה', וזה נכון. אני חושב שהכיפות הסרוגות, כקבוצה, מתגייסים בהמוניהם ליחידות קרביות. זה לא רק בגולני, זה בכל הצבא. מדובר בארבעים אחוזים מהקצינים או מהמ"פים. אנשים איכותיים מאוד, מצוינים. אז מה אני אגיד, יש לך כיפה אז אתה לא מ"פ."

מה לגבי הטענות על סרבנות לפינוי יישובים כחלק מתפיסה דתית?
"גולני הייתה בהתנתקות, ושאף אחד לא יעמיד אותנו מבחן. אני הייתי אז מג"ד 51. היינו בכפר מימון והיינו בגוש קטיף, והיה קשה והיו לי מ"פים דתיים ואף אחד מהם לא בא ואמר לי 'עשור, אני מתפטר'".

צילום: יוסי אלוני
התמונה במשרדו של עשור צילום: יוסי אלוני
נגמר הוואוצ'ר

את המסלול הצבאי שלו החל כטירון בגדוד 51 בגולני, שירת בגדוד כמ"מ וכמ"פ, ובהמשך היה סמג"ד ומג"ד 51. אחר כך פיקד על יחידת אגוז של החטיבה ועבר לתפקיד מפקד עוצבה. בקיץ שעבר, בגיל 40, מונה למח"ט. "קיבלתי דגל ואני צריך לא לבייש את הפירמה", הוא מודה. עשור תולש דף ומצייר עליו שני קווים, משפך דמיוני שמתנקז לעיגול גדול. "הנסיך הקטן ביקש שיציירו לו כבשה", הוא מסביר. "אני מצייר מלחמה. כל מה שעשית, אימונים, לחימה, האישיות שלך, סך כל החוויות, בא לידי מבחן באותו רגע. לא עושה הנחות, אתה חשוף, רואים אותך".

עשור לחם בחומת מגן כסגן מפקד גדוד 51. המג"ד באותה תקופה היה אופק בוכריס. במהלך הקרבות איבד הגדוד שבעה לוחמים, חמישה מהם בג'נין - בקרב הקשה ביותר של חומת מגן. הקשר של עשור, גדליה מליק, נהרג שם. "פעם היה לי ויכוח. נתנו לי לפקד על תרגיל בקורס מג"דים. בא תת-אלוף וכעס עליי, 'למה יצאת ולא חיכית שכולם יגיעו'. אמרתי לו 'תקשיב, כל חומת מגן לא יצאנו פעם אחת להתקפה, כשהכל היה כמו שצריך, בזמן'. זה נתקע, זה לא עבד. החוכמה היא להתאושש. שם העניין זה מי עושה טעויות אבל מתאושש מהן, מי חוטף הרוגים אבל מצליח לצאת מזה", הוא אומר.

זה גם מה שלמד בבינת ג'ביל, הקרב שהפך לסמל של המלחמה כולה. כוח נכנס למטע שבו היו עשרות מחבלי חיזבאללה, בלי שידע על כך, ניהל מלחמה מטווחים קצרים, פנים מול פנים, ספג הרוגים וחילץ פצועים תחת אש. "התחלנו מסיטואציה בעייתית", הוא מודה, "כשמיד בהתחלה נפגעו שמונה. רבים מהם היו מפקדים. אבל הגדוד התאושש". לדבריו , "אסור שגם על בינת ג'ביל וגם על המלחמה בכלל נסתכל רק
דרך המתים. היו שם הרבה אנשים שעכשיו הם חיים, שהם גיבורים, שהם לחמו".

אחד הסיפורים הזכורים לעשור מהמלחמה הוא השבת שאחרי הקרב הקשה בבינת ג'ביל. "אחת ההחלטות השגויות שקיבלתי במלחמה, היה כשיצאנו אחרי בינת ג'ביל לשבת. לקחו אותנו למלון חוף התמרים בעכו. דיברתי עם החיילים, הסברתי מה היה, מה קרה. אמרתי להם לזקוף קומה, כי יש לנו עוד משימות בהמשך".

ככה אמרת להם, בלי לנחם?
"בטח. צריך להיות גאים, עם עוצמה, ולא נגמרה המלחמה. בערב בא מנהל המלון, אומר לי, 'תשמע, מג"ד יקר, כל הכבוד, אני גאה בך, רק מה, נגמר הוואוצ'ר של אכ"א. לכו הביתה'. אני מתקשר לתמיר (תמיר ידעי, אז מח"ט גולני, חק"ב) ואומר לו, 'שמע, תמיר, מה אני עושה'. הוא אומר לי 'לכו הביתה'. אני אומר לו 'שמע, זאת טעות, הם לא יחזרו'. ונשברתי , והוצאתי אותם. המג"ד הולך לישון בפחד שלא יחזרו. והם חזרו למחרת, יותר מכמה שיצאו. זאת עוצמה אדירה. מפקד מקבל המון כוחות מהלוחמים שלו, ואני קיבלתי המון כוחות מהחיילים שלי".

יש לך טענות על איך שהתייחסו לקרב בתקשורת?
"במובן מסוים, את בינת ג'ביל פספסו. אמרו 'משבר', או 'אירוע קשה'. זאת מלחמה. אני לא מגיע ממקום קר. איבדתי שם פקודים, חברים. כל אחד שנהרג, הכרתי אותו אישית. אסף נמר, הייתה לו בעיה, הוצאנו אותו מלחימה. הוא לא הרגיש נוח להיות מש"ק מודיעין. דפק לי בדלת, 'המג"ד, אני נכנס ללבנון'. אלכס שוורצמן, אני דיברתי איתו. הוא גסס לי בקשר. מרחביה, אני הוצאתי אותו לקורס קצינים".

וכשאתה אומר ש"האבק עוד לא שקע"?
"אני חושב שככל שעוברים הימים, רואים כמה זמן הצד השני מורתע. אפילו בין ששת הימים ליום כיפור לא היה מרחק כזה גדול, אחרי הניצחון המפואר. ועדיין, צריך להגיד לעצמנו שאנחנו מצפים מעצמנו ליותר, ולהיות יותר איכותיים".

ההורים לא מפחדים

עשור ממעט לדבר על הקרב ההוא גם בפני חייליו. לפני שבועיים, במהלך השתלמות שטח בנוי בחטיבה, ביקשו ממנו הקצינים שיספר על בינת ג'ביל. גולני היא הבית שלו, אבל הוא סירב. במקום זה הביא מ"פים ומ"מים שיספרו על הקרבות שהשתתפו בהם בעזה. "הרבה פעמים אני משלב לקחים", הוא מסביר על מה שלמד במלחמת לבנון השנייה, "אבל אני חלילה לא רוצה שזה יהפוך למשהו, כמו שרחל המשוררת אמרה 'רק על עצמי לספר ידעתי'.

אתה מכין את החיילים שלך אחרת למלחמה, בעקבות בינת ג'ביל?
"חוויתי את החוויה הזאת. כשחייל אומר 'אני מחפה עליך', אני יודע שבמציאות זה נראה אחרת. זה לא תופס. אתה יודע שכשאנשים מפחדים, הם מגיבים אחרת. אני ראיתי שחיבוק יכול 'לתדלק' מישהו. או בדיחה בקשר. זה מרגיע. אתה עם האוזנייה באוזן, אתה אומר לו, 'מה קרה, פספסת? רעדה לך היד? תכוון טוב...' אתה יודע מה זה עושה כשאתה מוריד לחץ. אתה יודע איך אנשים מתפקדים כשיש לחץ".

התרגיל הגדודי בחטיבה נמשך שמונה ימים. "ארוך, ביג טיים", עשור מחייך. "אתה לא יכול לאמן אותם רגיל", הוא מגלה. "אתה צריך להציב קושי שאולי יצליח לדמות את הקרב. מעבר בין הרבה צורות קרב, בין הרבה מתארים, בין שטח כזה לשטח אחר.

"אחת החוויות הכי חזקות שלי היא שאני צריך להתמודד עם הכל. אין לי סגן, אין לי קמב"ץ, אני לבד, אש, חילוץ, פצועים, לחימה, יורה, מפעיל את האש, מוציא טוש, מסמן איפה כוחותיי נמצאים. כמה פעמים בחיים רואים סרטים בהוליווד וזה שנהרג אומר 'תגידו לאשתי שאני אוהב אותה?' במציאות , זה בום. זה קורה בשנייה. הדבר היחידי שאתה רוצה להגיד הוא 'רגע, חכו, אני אתפוס מחסה, שזה לא יקרה'. אבל אין דרך חזרה. זהו, עוף מפה, תתמודד עם זה. או שאתה ממשיך קדימה, או שאתה נתקע".

אתם מוכנים למלחמה הבאה?
"רק שינסו אותנו. צריך לכבד את היריב שלנו, לתת לו את הכבוד הראוי, אני לא מזלזל באף אחד, אבל אנחנו חטיבה שמכינה את עצמה. גולני היא סמן ימני שמוביל את כולם, לכן אנחנו מתאמנים קשה. אם נגזר ולא תהיה ברירה ובסוף יש מלחמה, אז גולני פה. ואנחנו לא נשקוט עד שננצח. צריך להגיע להניף את הדגל למעלה? אל תשאלו שאלות וקדימה לכבוש את החרמון".

איך תיראה המלחמה הבאה?
"אני מעריך שיהיה אלמנט משמעותי של אש, של צד שני. אנחנו נצטרך מהר מאוד לעבור להתקפה, לא לוותר לעצמנו, לא לעשות הנחות, לא להתעכב ולהגיע לו ללב, ולתפוס לו אותו, ולהרוג אותו"

הגדס"ר מאייש בתקופה האחרונה את הגבול הסורי. עד היום היו שם מילואימניקים.
"נכון. זאת גזרה מתפתחת. יש שם הזדמנויות, יש סיכונים. אני מקווה שבסך הכל מתפתח שם מענה טוב".

מה לגבי "עמוד ענן"? מבחינתך, ניצחנו?
"נראה לי שכן. אם בסוף, אצל ההורים שלי שגרים בדרום יש רגיעה יחסית, אז כן".

ובתקופה הקשה, כשירו עליהם ואתה היית במדים, מה הרגשת?
"יש לי הורים חזקים. כל המושבניקים הם אנשי אדמה. אף אחד לא יכול להזיז אותם. הם לא מפחדים".

התכוננתם לתמרון יבשתי הרבה זמן. בסופו של דבר צה"ל לא נכנס. זה היה נכון?
"אני כולה מח"ט גולני. יש לי אמון מלא במפקדים, במדינאים שניהלו את המערכה הזאת. כמו שאם אומרים לי להיכנס אני נכנס, אז כשאומרים לי לא - אז לא. פעם אכזבתי מישהו. הוא שאל אותי אחרי המלחמה, 'תגיד, אם היו אומרים לך להיכנס לבינת ג'ביל שוב, היית נכנס?' אמרתי לו 'כן'".

והיית נכנס?
"בטח".

צילום: אבי אוחיון, לע''מ
''יש לי אמון מלא במפקדים, במדינאים''. נתניהו צופה בתרגיל של חטיבת גולני צילום: אבי אוחיון, לע''מ
רוצים להתחפש לאבא

לא מזמן ערך יום עיון בחטיבה. בנושא שבחר להעביר לחיילים הפתיע גם את עצמו. הוא קרא לו "יום עיון בדור המסכים". מי שרצה לקבל את הלו"ז של אותו יום היה צריך לסרוק אותו בברקוד. "יש עולם חדש", מסביר המח"ט. "החיילים נמצאים בפייסבוק. אני שואל קצין, 'תגיד, אתה מרשה לחייל להיות בפייסבוק?' 'אתה מעלה תמונה שלך שותה בירה?' כאילו , בפייסבוק אתה כבר לא מפקד?"

אז אתה לא מאפשר להם לפתוח דף בפייסבוק?
"פיקוד הוא מהות, דרך חיים. לא משהו שנגמר בדף פייסבוק. אני לא יכול להגיד למפקד 'אל תפתח דף פייסבוק'. לי אין. אני צריך לפתוח בעיקר כדי ללמוד, להבין, אבל אני לא יכול להגיד להם לא לפתוח. מותר. אבל אני מצפה לא לשים תמונות לא ראויות. שמור על דוגמה אישית ופאסון של מפקד גם בפייסבוק. עולות גם סוגיות אתיות. חייל מוציא גימ"לים, אתה יכול לבדוק בפייסבוק. קרה שחייל שהוציא גימ"לים פרסם 'עקצתי את המערכת, אני במסיבה'".

זה תיק חדש שהצבא צריך להתעסק איתו.
אני חושב שאנחנו החטיבה היחידה שעסקה בזה באופן כזה עד עכשיו. פתאום נפתח לי עולם שלם, שלא חשבתי שאני צריך לעסוק בו. מפקד יכול לבקש מפקוד להיות חבר שלו? אני יכול להגיד למג"ד להיות חבר שלי? זאת הפעלת מרות? גיליתי מ"מים שמאשרים לחיילים להיות חברים שלהם. אמרתי להם 'גולני-גולני, אבל זה לא יקרה'".

יש הבדל בין הלוחמים של 1990, כשאתה התגייסת, ללוחמים של היום?
"כן. אלה של היום יותר טובים. הרבה יותר איכותיים. בכל קנה מידה. הם יותר חכמים. כל חייל, באימון רץ היום עשרה קילומטר. בעבר זה לא היה. הם יודעים להפעיל מערכות מתוחכמות. מערכות הנשק בגולני היום אחרות לחלוטין. זה היי-טק בשיא התגלמותו. העולם רץ".

לחיילים מותר לבכות?
"מותר לבכות, כל אחד מעבד את הכאב וזה בסדר גמור, רק מה, לא להתבכיין, ולא להתפרק קבל עם ועדה. 'כנס לחדר, סגור ת'דלת'".

לבכות בלוויה?
"אני מעדיף שלא. למה? כי רואים את זה בטלוויזיה, וצריך להקרין עוצמה. אם מישהו עומד, זקוף, וזולגת לו דמעה - בסדר. אבל להתפרק - זה לא".

מאז מלחמת לבנון השנייה, כל פיתוח טכנולוגי חדש שיש בצבא, מגיע כמעט תמיד אל חטיבת גולני לפני שאר החטיבות. עשור שמח על כך, אבל מעדיף לסמוך על החיילים. "זה מעולה - הטכנולוגיה טובה, ואני שמח שמביאים לנו טכנולוגיה מתקדמת. אבל אני בונה על הגולנצ'יק".

נושא הוותיקים-צעירים עוד קיים?
"אם פעם היה זובור כשמקבלים חייל לוותיקה, אז היום מקבלים תיק".

עשור התחתן מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מתגורר כיום במושב בית הלל באצבע הגליל. יש לו שלושה ילדים: הגדולה בת חמש וחצי, האמצעי בן ארבע והקטן נולד בקיץ האחרון, כשמונה למח"ט. "אמרנו: גומרים את המלחמה, מתחתנים, מביאים ילדים", הוא מספר על שיחה שערך בין הקרבות עם חבריו הקצינים.

הילדים שלו כבר שרים את "גולני שלי". "בפורים הם החליטו שהם רוצים להתחפש לחייל בגולני", הוא צוחק. "קנו להם תחפושת, עם תג של גבעתי וכומתה אדומה. לא הסכימו. 'אמא, אנחנו רוצים כמו של אבא, עץ וכומתה חומה', הם התעקשו. הקטע הכי חזק היה שהם גם רצו עט בתחפושת. מה שמראה שהפכתי לפקיד".

בשבועיים האחרונים הוא מסתובב בין הגדודים והפלוגות. מדבר עם הלוחמים. "אולי יש לי קצת עיוורון לגבי החברה הישראלית", הוא מודה. "אני פוגש את אלה שהתגייסו. אני לא פוגש את המשתמטים. אבל לא יכול להיות ישראלי יותר יפה מגולנצ'יק", הוא חורץ. "זה הישראלי הכי יפה. לא סתם זה 'גולני שלי', ולא 'גולני שלנו'. כל אחד שייך".

מה זה גולני בשבילך?
"גולני נוגעת בעצבים הכי רגישים שלי. בזהות הכי יהודית, הכי ישראלית. זה כמו אהבה. אני לא יודע לתאר אותה, או לכמת".

מה אתה אומר לחיילים לקראת יום הזיכרון?
"לחיילים אני אומר שאנחנו נמצאים בתקופה של ארבעה מועדים: פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. ארבעתם עוסקים באותו נושא, החירות שלנו. תמיד יום העצמאות מגיע אחרי יום הזיכרון. בכוונה. צריך לראות את המדינה המדהימה שיש לנו. יש אנשים שעושים אותה כזאת, בעצם ההוויה שלהם, ההתנדבות שלהם ואורח החיים שלהם. והם שילמו במחיר הכי כבד שיכול להיות - החיים".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה