החתיכה החסרה

הפעם האחרונה בה ישבה משפחת אלתגר סביב השולחן בהרכב מלא, הייתה בראש השנה של שנת 1973. עם צאת החג נקרא חזרה לבסיס סרן מירון אלתגר, האח הבכור, שהיה אז סגן מפקד פלוגת טנקים בסיני. השיחה האחרונה של מירון עם קרוב משפחתו הייתה כשהתקשר לאביו, זאב, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. "אל תדאג, אבא, אנחנו נגיע רחוק", הוא אמר לו באותה שיחת טלפון, מספרת אמו, תהילה. "וככה הוא הגיע רחוק", היא לוחשת, אחרי כמעט 40 שנים של חיפושים אחר בנה, שנעדר מאז היום הראשון של הקרבות.

אחיו רענן, אז בן 16, הגיע לגיבוש של שייטת 13 שבוע לאחר פרוץ המלחמה. רענן כבר ידע שהקשר עם הטנק של אחיו נותק. הוא התקשר הביתה בתום צלילה לילית ואת השפופרת הרים אביו. "'אבא', צעקתי לו, והוא צעק לי: 'מירון!' אז אמרתי לו: 'לא, אבא זה אני!' והוא חזר וצעק: 'מירון!' יכול להיות שהוא חלם או דמיין, אבל הוא היה בטוח שאני זה הוא. זה היה שיח חירשים", הוא משחזר. "כשגמרתי את הגיבוש, הלכתי עם אבא לבית החייל בתל אביב, כי התחילו להגיע לשם תמונות של הפצועים והשבויים. לא ראינו אף תמונה שלו, אז היה לנו ברור שמשהו קרה, ובמצב כזה עוברות בראש המחשבות הכי נוראיות שאפשר לדמיין".


מירון אלתגר

מאז ועד היום הגיע מידע מצומצם שלא שפך אור על התעלומה: מה קרה לארבעת לוחמי טנק צ109095 מגדוד 9 בחטיבה 14, שעקבותיהם נעלמו ביום הראשון למלחמה. זהו הטנק היחיד בתולדות צה"ל שגורלם של כל ארבעת אנשי צוותו לא היה ידוע בשנים שאחרי האירוע - מפקד הטנק אלתגר ושלושת אנשי הצוות: רב"ט דן גילת, סמ"ר יעקב קלר ורב"ט חיים מוצפי. כולל ארבעתם, נותרו עד היום 19 נעדרים ממלחמת יום הכיפורים, המוגדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, והחיפושים אחריהם עדיין נמשכים. "כל זמן שהדברים לא מוצו אי־אפשר להרים ידיים. גם אחרי 40 שנה יש תקווה שנצליח להגיע לפתרונות, ואם לא, אז להיות כמה שיותר קרובים לזה", מסביר מפקד ענף איתור הנעדרים בצה"ל, סא"ל גבי אלמשעלי. "אנחנו משתדלים לנסות להרוויח מהזמן שעבר, אם זה טכנולוגיות חדשות, ואם זה ניתוח המידע בחלוף השנים לקבלת תמונת מצב טובה יותר. מבחינתנו הנעדרים הם דמויות חיות, ואנחנו חיים אותם בפעילות השוטפת שלנו ובעשייה היום־יומית".

הבית הפך למוזאון

חייה של משפחת אלתגר השתנו מקצה לקצה אחרי המלחמה. האחים ניר (53), רענן (56), שרונה (51) ואמם תהילה (86) נשאבו לחיים של מרדף אינטנסיבי אחר מידע, אותו הוביל אבי המשפחה, העיתונאי זאב אלתגר. קירות הבית רופדו בעשרות תמונות וקטעי עיתונות על מירון, שהחלו להידלדל מעט רק עם פטירתו של האב לפני שמונה שנים. "אבא שלי הפך את הבית הזה למוזאון, לא מקום טבעי לילדה מתבגרת לגור בו", משתפת שרונה, כשמעליה בסלון תלוי תצלום בגודל קיר של הר מירון, שסימל את הבן האבוד. "אח שלי פשוט נעלם, לא הייתה הלוויה ולא שבעה, הוא פשוט הלך ולא חזר. אבא אמר לנו לחשוב שמירון טס לאמריקה בינתיים, זה הכול. חיינו אז במצב של חרדה, ומבחינתי זו חרדה שנשארה לכל החיים".

כמה חודשים אחרי המלחמה נמצא הטנק של אלתגר בודד בשטח, ללא סימני קרב או שרידי גופות. האם הארבעה נמלטו ונהרגו מירי המצרים? נפלו בשבי ונהרגו לאחר מכן? או שמא טבעו בביצות הטובעניות סביב התעלה? ההשערות רבות, אך אין ראיות מוצקות שיובילו לתשובה ברורה, וככל שהזמן עובר, מתחזק הספק האם היא אי פעם תגיע. "אצל משפחה שכולה אין דיסוננס, הראש אומר שהילד מת וגם הלב אומר, וכך נסגר המעגל", מסביר רענן. "במשפחה של נעדר יש דיסוננס עצום, הראש אומר שהוא לא יחזור, זה ברור שהוא מת כי הרי איפה הוא יכול להיות, אבל הלב אומר רגע, אבל איך, ומה, ואיפה, ולמה. יש פער עצום בין הראש לבין הלב".

זמן קצר לאחר המלחמה הוכרזו הארבעה כנעדרים ובחלוף עוד כמה חודשים, בהסכמת הרב הראשי לצה"ל, הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. את הביטוי הזה אב המשפחה לא היה מוכן לקבל, ועד היום המשפחה לא מכירה בו, ושמו של מירון אינו מופיע באף אחת מחלקות החללים שמקום קבורתם לא נודע. "בעלי לא הסכים לזה בשום אופן. הוא צעק: 'מה יהיה מתחת לאבן? חתול?'" מתארת תהילה, וניר, הבן האמצעי מוסיף: "עד לפני כמה שנים אפילו נסענו למצרים בעצמנו לחפש אם יש עצמות של אחי שם. אבא שלי תמיד האמין שבסוף הוא ימצא אותו, וגם אני עדיין לא מאבד תקווה".

"במצב כזה, לילד אין זכות ביטוי", אומרת שרונה, בשונה מדעתו של אחיה. "בתוכי רציתי שתהיה סגירת מעגל, שאפשר יהיה להמשיך בחיים ושייתנו לי גם לחיות. אבל זה לא היה נתון למשא ומתן", היא אומרת ועיניה נוצצות. "זה לא פשוט לגדול בתוך בית ששבוי באובססיה למי שמת, ולמי שחי לא מתייחסים".

כעבור מספר שנים הביא אביהם, שהיה בקשרים הדוקים עם הצבא, צריח של טנק ותותח, ובנה בחצר ביתם אנדרטה לזכר הבן עם אבנים מהר מירון, סביבה היו מתכנסים בני המשפחה בכל יום זיכרון ובכל יום כיפור. "גם היום אני לא אומרת שהוא מת, כששואלים אותי אני אומרת שהוא נעדר", מודה שרונה. "מבחינה הגיונית הוא לא חי, אבל היות וגדלנו סביב המושג הזה, אז גם היום אחרי 40 שנה ואחרי כמעט עשר שנים שאבא שלי לא בחיים, אנחנו שומרים בדבקות על המושג הזה, 'מירון הוא נעדר'".

כמו בסדרת מתח

על אותם מקרים סבוכים משנת 73' ועל מקרים נוספים שהצטברו לאורך השנים, אמון בצה"ל ענף איתור הנעדרים, אית"ן. הענף, שהוקם בעקבות מלחמת יום הכיפורים, נועד להשיב את החיילים הנעדרים הביתה, חיים או מתים. כיום נותרו בצה"ל חמישה נעדרים: שלושת נעדרי סולטן יעקב, יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן, ולצדם רון ארד וגיא חבר, ועוד 181 חללים שמקום קבורתם לא נודע. על המקרים הללו שוקדים בשגרה כ־60 צוותי מילואים, ובין לבין, כמו שאר צה"ל, מתכוננים למלחמה. בתרגיל של חטיבת השריון 401 שנערך לפני מספר שבועות, השתתפו שני צוותי איתור נעדרים ותרגלו כיצד מתנהלת הפעילות בזמן אמת. בתנועה לילית הגיעו הטנקים למכשול צר, דרך עפר אותה אי־אפשר לעקוף. זוהי נקודת תורפה עבור כל כוח, בו עלול האויב לארוב להם. ואכן, כפי שציפו, במקום מתרחשת היתקלות שגובה פצועים, הרוגים וגם נעדרים - וכאן צוות אית"ן נכנס לתמונה. "כשמתפזר העשן החטיבה מבינה שחסר לה טנק ועמו שני חיילים", מסביר אל"ם (מיל') לייזר בורנשטיין, סגן מפקד מערך איתור הנעדרים בצה"ל, שמפקד על התרגיל. "צוות אית"ן נמצא בכוננות ומגיע לשטח כשהחטיבה שמה לב שחסרים לה חיילים ומבקשת להפעיל אותנו. כשהצוות מגיע הוא קובע גבולות לזירת האירוע ומנסה להבין מה קרה שם, דרך איסוף ממצאים וגביית עדויות. אנחנו מנסים להגיע לסיפור המעשה, להבין באיזה שלב הם נעלמו, מה קרה עד אז ואיך מחזירים אותם כמה שיותר מהר בזמן אמת".

תרגיל של אית"ן מזכיר זירת אירוע פלילי בסדרת מתח, והממצאים בשטח המסייעים בפתרון התעלומה הם הפקה בפני עצמה: כלים פגועים, תרמילים, כתמי דם, ציוד אישי של החיילים וסימנים באזור האירוע כמו דריסה, גרירה או סחיבה. קציני אית"ן שנקראו לפתור את המשבר נבחרו בקפידה לתפקיד המורכב. מחצית מהמילואימניקים במערך באים עם רקע של חקירות מהאזרחות, ועוסקים במקצועות כמו עריכת דין, עיתונאות ואנתרופולוגיה, בעוד לאחרים יש רקע אג"מי - בד"כ חי"רניקים או שריונרים לשעבר. "זה לא תפקיד של יומיים במילואים וחוזרים לשגרה", מסביר אל"ם (מיל') בורנשטיין. "אין יום שאני לא עוסק בזה. אתה מפתח רגישות למה שנאמר ברדיו, למה שנכתב בעיתונים ולפרטים קטנים. העבודה הזו היא מאוד סיזיפית, והייאוש תוקף אותך בכל פעם שאתה מגיע למבוי סתום. ועדיין, אני יודע שהתשובה נמצאת שם, ואנחנו נעשה הכול כדי להגיע אליה".


גבי אלמשעלי

בשבע השנים האחרונות, כך מספרים ביחידה, צה"ל הגיע להבנה שככל שצוות אית"ן יגיע למקום האירוע מהר יותר, כך אירועים טרגיים בעלי מחיר לאומי יוכלו להימנע. את ההבנה הזו אפשר לראות בשטח: במהלך מבצע "עמוד ענן", בכל חטיבה מתמרנת היה צוות איתור נעדרים שהכיר את המפקדים והיה מוכן לפעולה. לצד ההשקעה הרבה, נדמה כי תפקיד של קצין איתור נעדרים הוא כפוי טובה במובן מסוים, כשהעבודה המייגעת מתגמלת מעט והסיפוק מגיע לעתים רחוקות, אם בכלל. "כשאירוע נפתר במציאת החייל, יש סוג של תחושה פנימית שלא עוזבת אותך כמה ימים טובים", מודה סגן מפקד המערך. "חקירות עבר לוקחות שנים, אבל כשזה נפתר, או אפילו כשיש קצה חוט או כיוון חדש, בעיקר אם יש משפחה ברקע, זה נותן זריקת אדרנלין רצינית מאוד".

מעגל לא סגור

בשנים האחרונות ענף איתור הנעדרים שינה את מדיניות שיתוף המשפחות בתהליך החקירה מקצה לקצה. בעבר, פרטי החקירה היו חסויים וכל התקדמות הייתה נשארת במערכת, או מועברת באופן מעומעם ומתומצת למשפחות, מתוך רצון לא לפתח ציפיות. כיום ענף אית"ן משתף את משפחות הנעדרים בצורה גלויה ושקופה בכל מידע שהן מבקשות לשמוע. "שינינו את המדיניות כי הגענו למסקנה שחשוב למשפחות לדעת שיש גוף שמטפל ביקיריהן, גם אם בסופו של דבר לא נצליח לפתור את כל המקרים", מבהיר סא"ל אלמשעלי. "עצם עדכון בני המשפחה בתמונת המצב נותן להם את ההבנה שהצבא לא שוכח מהם".

בשנה שעברה הגיע סא"ל אלמשעלי לשיחה עם גיורא אמיר (68), אחיו הגדול של עודד אמיר, חלל שנעדר מאז מלחמת יום הכיפורים. באותה שיחה נחשף גיורא לראשונה לחומרי החקירה, והבין את מורכבות התיק. "רק אז הגעתי להבנה שהוא לא יחזור. ידעתי שנסים יש רק בסרטים אבל קיוויתי מאוד. עכשיו זה כבר ברור שהסיפור גמור", מסביר גיורא, ואכזבה ניכרת בקולו. "החיים סוחפים להמשיך, אבל ההיעדרות של עודד עדיין שם, כל יום בחיים שלי. עצב שנשאר איתי כל הזמן".

עודד נולד וגדל בקיבוץ גשר הזיו להוריו גאולה ושמואל, והיה האמצעי בין שני אחיו, גיורא הבכור ויואב הצעיר. בנובמבר 1968 הוא התנדב לשייטת 13, שם הגיע לתפקידי פיקוד כקצין צעיר ומוערך בדרגת סרן. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד ב"מבצע ליידי" על כוח הפשיטה של השייטת על נמל פורט סעיד, בלילה שבין ה־16 ל־17 באוקטובר. עודד מעולם לא שב מהמבצע, שבעקבות אומץ הלב שהפגין במהלכו הוענק לו אות הגבורה. "מפרוץ המלחמה ועד ה־17 באוקטובר אמא שלי הייתה מגיעה כל יום, בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר, לחדר האוכל בקיבוץ. היה שם טלפון, והיא הייתה מחכה לשיחה ממנו ומדברת איתו. באותו יום הטלפון לא צלצל והיא מיד הבינה שמשהו קרה", נזכר גיורא, וקולו עצור. "הוא עשה הכול, ולרגע אחד הוא לא חשב על עצמו", מתגאה אחיינו הדר (33), שנולד שבע שנים אחרי המלחמה, וזכה להכירו רק מהסיפורים. "החברים שלו אמרו שהוא בדרך להיות מפקד השייטת הצעיר ביותר ומשם לרמטכ"ל, הם אמרו שזה שביל סלול עבורו". שלוש שנים וחצי לאחר מכן, ב־1977, כשמשפחת אמיר הייתה עדיין מרוסקת מהאובדן, פקד אותה אסון נוסף. האח הצעיר, סמ"ר יואב אמיר ז"ל, נהרג בתאונת דרכים בצומת מגידו בעת מילוי תפקידו. "אני חשבתי שאנחנו מחוסנים. היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שגם יואב נהרג", אומר גיורא בכאב.


עודד אמיר

בבית־הקברות שבגשר הזיו מוצבים בחלקה מוצלת וירוקה שני אחים זה לצד זה. האחד בקבר, ולאחר רק מצבה. "בתור ילד אתה מבין שנעדר זה משהו לא סגור", מסביר הדר, שגדל לתוך המציאות המורכבת. "התקווה היא לראות אותו יום אחד, ואם לא אותו אז הוכחות למה קרה לו. מבחינתי עד שלא יביאו אותו לפה, לקבר בגשר הזיו, יהיה לי קשה להסיר את הספק התמידי הזה".