"הבנתי שאת השעות הבאות נאלץ להעביר לגמרי לבדנו"

את תחושת ההפתעה שחש עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, זוכר רס"ן (מיל') יאיר שבתאי עד היום. הוא זוכר איך, בניגוד לתרגולות, הגדוד שלו נשלח להלחם בקצה הדרומי של התעלה. הוא לא מסוגל לשכוח את חילופי האש עם הכוחות המצריים על שפת התעלה, במהלכם אזלה התחמושת בטנקים ופלוגתו קיבלה פקודה לחזור אחורה על מנת להתחמש. שבתאי, שבאותה מערכה היה מ"מ צעיר, פקד על סמל המחלקה שלו להסתובב לכיוון צפון המזח כדי לעלות על הכביש ולהביא תחמושת, אך הזחלים בטנק בו נסע, שנפגעו תוך כדי הקרב, נקרעו בפתאומיות. ברגע אחד מכריע, החליט שבתאי לעבור לטנק הפגוע, ולהתמודד לבדו עם האש המצרית.

"הורתי לסמל לעבור אל הטנק שלי, בזמן שאני והצוות שלי עברנו לטנק שלו. חשבנו שתשלח אלינו פלוגה טכנית שתתקן את הזחל וכך נוכל להמשיך הלאה ולתדלק את הטנקים", משחזר שבתאי בבהירות. "נשארתי עם הצוות לגמרי לבד, ושאלתי את המג"ד מה עליי לעשות. באותו רגע הוא הבהיר לי: 'יש לך שתי אפשרויות. לחבור למעוז המזח הקרוב אליך עם הצוות, או לעשות מה שאתה רוצה'. חששתי שאם נכנס למוצב המזח המנותק לא נוכל לחזור, ועל כן פקדתי על חיילי לרדת מהטנק. הלכנו כ־10 קילומטרים ברגל עד לתעוז 'נברונים', שם חשבתי שנוכל לחבור אל אנשינו, אך להפתעתי גיליתי שהוא ננטש לחלוטין".

בהמשך הקרב, הוביל רס"ן (מיל') יאיר שבתאי את כוחותיו בתנאי שטח קשים, עד אשר הצליחו לחבור אל הגדוד. על פעולותיו אלה קיבל שבתאי ציון לשבח ממפקד עוצבת סיני דאז, אלוף (מיל') אברהם רותם.

פקודה לא שגרתית

ערב המלחמה שהה שבתאי יחד עם גדוד "אדם" בצומת הג'ידי, ורק ביום בו פרצה המערכה קיבלו הלוחמים התראה לפיה עומדת לפרוץ מלחמה מול המצרים. "המג"ד הודיע לנו באותו היום שכנראה תפרוץ מלחמה ופקד עלינו לבדוק ציוד אישי, לחמש את הטנקים ולשמן את הזחלים על מנת שנגיע מוכנים לקרב", נזכר שבתאי. "החל מראש השנה היינו בכוננות מאסיבית, במהלכה לא התאפשרו יציאות הביתה. חוץ מזה, השתתפנו בתרגיל האוגדתי הראשון ודימינו מצב מלחמה, כך שמקצועית היינו ערוכים, אך ברמה המנטאלית לא ידענו באמת מהי מלחמה.

"בבוקר יום הכיפורים הגיע המאו"ג, תא"ל אלברט מנדלר, לדבר עם המג"ד בלשכתו. בתום השיחה המג"ד יצא אלינו וסיפר כי המלחמה תפרוץ בקרוב. אני זוכר שאמרנו לו: 'בואו נתקדם לכיוון התעלה', אך המג"ד הסביר שאין אישור להזיז כוחות, וכך נשארנו בכוננות, שש שעות בלבד לפני פרוץ המלחמה.

"עבורי, המלחמה החלה כשמטוסים מצריים הפציצו את השק"ם, האפסנאות וחדר האוכל שלנו והרגו 14 אנשי מנהלה. הקמב"ץ רץ מבית הכנסת כדי להפעיל את הסירנה, ותוך שניות רצנו לטנקים, התפזרנו על דיונות ורכסים כדי להקשות על המטוסים המצריים לפגוע בנו וירינו בהם ככל האפשר. אני זוכר איך אחד המטוסים המצריים התרסק על צלע ההר של הג'ידי - זה היה מחזה מאוד נחמד.

"אחד התפקידים שלנו בעורף היה להגן על בסיס בצומת הג'ידי. ציפינו שכך יקרה במלחמה, אך כעבור חצי שעה קיבלנו פקודה לא שגרתית לנוע אל עבר הגזרה הדרומית של התעלה במקום לגזרה הצפונית. תוך כדי הנסיעה לכיוון מערב נתקלנו בשמש נוראית שסנוורה לנו את העיניים, ולא היה לאיש מושג אם המטוסים שחגים מעלינו שייכים לנו או למצרים. חוסר ההכרות עם הגזרה היה כה מהותי, שאפילו מפות לא היו לנו. רק בזכות הקמ"ן שלנו, שהדביק מפות של הגזרה בכוחות עצמו קיבלנו כיוון כלשהו והתקדמנו הלאה.

"במהלך הלילה נתקלה הפלוגה שלנו במארבים כבדים מצד הקומנדו המצרי שהספיק לחצות את התעלה. תוך כדי, ניסינו לכוון את הירי אל עבר המטוסים והארטילריה, עד שבשלב מסוים התחמושת הלכה ואזלה. קיבלנו פקודה לרדת אחורה כדי לתדלק ולחמש, ולאחר מכן לחזור לתעלה. פקדתי על  יוסי, סמל המחלקה, לנוע עם הטנק לאורך המזח ולצאת אל הכביש. כשיוסי הסתובב עם הטנק נקרע לו הזחל והטנק נשאר תקוע. קראתי לו לעלות לטנק שלי ועברתי עם הצוות שלי לטנק הפגוע. הערכתי כי תגיע פלוגה טכנית שתתקן את הזחל וכך נמשיך הלאה, אך הקומנדו המצרי חסם את ציר הגישה לתעלה ועשה שמות במעוזים. באותו רגע הבנתי שאת השעות הבאות נאלץ להעביר לגמרי לבדנו".

 תמיד יש סיכוי

עם עלות השחר, לאחר שנחסם ציר הגישה לתעלה על ידי המצרים, נותר הצוות של שבתאי לבדו בטנק הפגוע שהיווה מטרה נוחה לכוחות הקומנדו המצריים. "התקשרתי למג"ד ושאלתי: 'מה לעשות?'. הוא ענה לי: 'תחבור למעוז המזח או שתעשה מה שאתה רוצה'. הבנתי שמעוז המזח והכפר מנותקים ולא נוכל לצאת לשם, לכן פינינו את הטנק. היינו חמושים רק ברובי עוזי, ולא היה לנו סיכוי מול כוחות הקומנדו המצוידים, אך בכל זאת התחלנו לנוע על שפת המים לכיוון כוחותינו שנמצאו מאחור. כשהגענו לתעוז 'נברונים' חשבתי שנמצא בו את הגדוד אך גילינו שהוא ננטש לחלוטין. בבהלה רבה עלינו על טנקים שהיו מפוזרים בכל התעוז, אך גילינו שיש בהם תקלות. באחד הייתה תקלה חשמלית בדלת האחורית שתיקנתי מהר, ובכולם לא היו קסדות או מכשירי קשר. התחלנו לנסוע בשוליים ונתקלנו בטנקים נטושים לאורך הדרך בהם מצאנו קסדה ומכשירי קשר. בשעות אחר הצהריים הקשר עם המג"ד חודש, והוא כיוון אותנו למיקום המדויק של הגדוד.

"בגדוד חשבו שאני נעדר מאחר ואבד איתנו הקשר. שמחתי מאוד לפגוש מחדש את החברים, אך זו הייתה שמחה קצרת יומין מאחר וביום שישי חווינו יום קרבות קשה מנשוא בו אני נפצעתי וסמל המחלקה נהרג. כמו כן, במהלך הקרב אחד המ"מים שלנו נפצע קשה מפגז חודר שריון. הנהג בטנק שלו היה המום והחל לנסוע לכל עבר, עד שעצרנו אותו. כשנכנסתי לטנק, ראיתי את המ"מ שעון על הצריח כשרגלו חסרה. הוצאתי אותו החוצה בקושי רב והזעקתי חובש, שהתעלף ברגע שראה את חומרת הפציעה. כשהרופא ניגש אלינו, הוא הסביר לי שלבית החולים המ"מ לא יגיע בחיים, אך לבסוף הוא שרד ואני בקשר איתו עד היום.

"לאחר חודש של אשפוזים, קיבלתי מכתב מהצבא בו הודיעו לי שיש טקס הענקת צל"שים בסיני. הגעתי לשם עם הוריי שהתרגשו מאוד, ושם קיבלתי את הצל"ש. המסר המרכזי שלמדתי מהמלחמה הוא שגם כשהכל מתרסק, אין זה בהכרח סוף פסוק. ובאמת, לפני שש שנים הבן שלי עבר תאונת אופנוע קשה מאוד, שכללה פגיעת ראש חמורה. הרופאים לא נתנו לו סיכוי לחיות, אבל אני נלחמתי על חייו. ליוויתי אותו במהלך הטיפול הנמרץ ובעבודה השיקומית. אני אפילו זוכר מקרה שלא היה מספיק כוח אדם לטפל בו והחום שלו עלה, ואני נסעתי מרחקים ארוכים כדי להביא הרים של קרח ולשפוך עליו. ידעתי שאסור לי לזרוק את עצמי על הרצפה וליילל.

"לייאוש יש זמן, לנסיגה יש זמן, אבל כל עוד יש סיכוי, ותמיד יש סיכוי, נלחמים. היום הבן שלי חי עם בת־זוגו בתל אביב, הולך על שתי רגליו, עובד ועושה ספורט. בעיניי זה ממחיש את כוח הרצון, והמאבק במערכת שלא מאמינה שאתה יכול לשנות משהו. בדיעבד, יש דמיון בין התפקוד שלי במלחמה, ובין ההתמודדות מול פציעת בני. זו מנטאליות שרכשתי בקרב, והיא מלווה אותי עד עצם היום הזה".

כוחות שריון במלחמה, צילום: במחנה, אתר הגבורה