"אני לא פחדתי – זו תכונה מולדת שלי לא לפחד"

אופיר טל אתר הגבורה במחנה 4 ביולי 2014
יורם רונן 2013

יורם רונן 2013


במלחמת יום הכיפורים, רס"ר (מיל') יורם רונן לא איבד את העשתונות והמשיך לפנות פצועים תחת אש תופת # על אומץ לבו הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל



התמונות באלבומים של רס"ר (מיל') יורם רונן מעלות מחדש את רגעי האימה שחווה במלחמת יום הכיפורים. ב־73' הוא שירת בחטיבת הצנחנים במילואים “חוד החנית", שחצתה את תעלת סואץ וכבשה את ראש הגשר. כמפקד, הוא פינה בעצמו נפגעים רבים, כל זאת תחת אש ארטילרית כבדה ותקיפות מטוסים ומסוקים של האויב. "העברנו עשרות פצועים והרוגים, ואי־אפשר היה לפנות את כולם, כי הם היו המון אנשים", משחזר רונן בהתרגשות. "היה לי חבר שבמהלך הקרב נפצע קשה במפשעה, והספקתי לפנות אותו בעבר, כשנפצע במלחמת ששת הימים. אמרתי לו, בסוג של הומור, 'נמאס לי לסחוב אותך', והוא השיב לי: 'שובק, תקשיב טוב, אשתי בהיריון עם ילד חמישי, ואני גמרתי לעשות ילדים. לא נורא שהפציעה היא כזאת'. אני לא מסוגל לשכוח את המילים האלו עד היום".

במעשיו במהלך הקרב גילה רס"ר (מיל') יורם רונן אומץ לב, אחוות לוחמים ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

אש תופת

ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים, ורונן גויס למילואים והגיע למחנה סירקין. המשימה הראשונה שקיבלה החטיבה הייתה לחסום את מעבר המיתלה לתנועה מצרית, ובהמשך הם החלו להתכונן לצליחת תעלת סואץ. “כשנסענו למלחמה, ידענו שמדובר במלחמה ולא בעוד יום קרב. אני, באופן אישי, לא דמיינתי תסריט דומה למלחמת ששת הימים. ידעתי שמדובר במלחמה קשה יותר ועקובה מדם, אבל לא ידעתי עד כמה", הוא נזכר בבהירות. “כשעלינו למחנה ‘טסה' להתארגן לקראת הצליחה, התברר שלא היו לנו זחל"מים לצליחת התעלה, למרות שהיו אמורים להיות לנו 90 כלים. מ"פ המפקדה שלנו נסע לבסיס רפידים וגנב 30 זחל"מים, אך בשל המחסור בכלים, על הזחל"ם שלי היו 24 לוחמים שעסקו בפינוי אזור הצליחה.

“בסביבות ה־14 או ה־15 באוקטובר, התכנון היה שהחיילים שיחצו את התעלה ייכנסו בפתח אחד של גשר הפונטונים וייצאו מהאחר כדי למנוע תנועה דו־סטרית, אבל המצרים חסמו את היציאה הצפונית וכל תנועת הזחל"מים נעשתה בתוך ‘החצר' (האזור בו רוכזו הכוחות לפני הצליחה - א"ט). בלילה הראשון, פרט לכדור תועה אחד שהרג קשר בגדוד, היה שקט, אבל אותי זה לא הלחיץ כי הייתי למוד מלחמות.

“למחרת, המצרים זיהו את הצליחה ואז נפתחה עלינו אש תופת. מאוחר יותר, אחרי המלחמה, דן שומרון, שהיה המג"ד שלי, סיפר לי שהמקום בו היינו קיבל את כמות האש הגדולה ביותר במלחמה ביחס לגודל השטח. אני זוכר איך, בבת אחת, 12 קטיושות הגיחו מולנו בשריקות איומות והחלו להצטבר נפגעים מההפגזות. תוך כדי האירוע הזה הייתי מוכרח להישאר בחיים, כדי לכוון את התנועה (לכיוון התעלה - א"ט). זו הייתה משימה פיזית קשה מאוד, גם לכוון את התנועה וגם לפנות את הנפגעים.

“צריך להבין, ביומיים הראשונים, עד שנמתח הגשר הראשון, לא הייתה אפשרות לפנות נפגעים אלא בסירות בתוך התעלה. עם הסירות הביאו את הנפגעים מהגדה המערבית למזרחית ואנחנו קיבלנו אותם בצד. הייתה שם סוללת עפר בגובה של 13 מטרים ששמרה על ה'חצר', לשם היינו אמורים להרים את האלונקות והחיילים ולפנות אותם לתאג"ד שהיה בחצר.

“מרגע שהתחילה התנועה השוטפת אי־אפשר היה לכוון אותה כי אף אחד לא נשמע לך בלב ההמולה, אבל אני לא פחדתי – זו תכונה מולדת שלי לא לפחד. הפינוי מזרחה היה מוגבל, וכמות הנפגעים, בעיקר ההרוגים, הלכה ותפחה. פינינו בעיקר פצועים, ואת ההרוגים השארנו לידנו עד שניתן היה לפנותם. מטבע הדברים, כשהגיעו האלונקות הרמתי את השמיכות שכיסו את הגופות, כדי לראות אם זה צנחן או שריונר, ולרוב, כשהרמתי את השמיכה אלה היו צנחנים שהכרתי באופן אישי.

“תוך כדי ההפגזות חיפשתי מחסה בין ה'שרמנים' לטנקים שהיו לצדנו, כשלפתע מפקד של אחד הטנקים זיהה אותי בפריסקופ. הסתבר שמדובר בבן משמר העמק, כמוני, ובמהלך ההפגזה, בשיא האש, נפגשנו כאילו כלום. שאלנו אחד את השני: 'מה העניינים, מה שלומך?' כביכול בצורה שגרתית, כשברקע הולכים ומצטברים ההרוגים. לאחר המפגש הקצר הזה המשכתי בפינוי הפצועים. זה מוזר, כי אני לא זוכר במדויק, אך חבריי סיפרו שבשלב מסוים לחיילים האחרים לא היה כוח לסחוב יותר פצועים, ואני לקחתי פיקוד על ‘שופל' ופיניתי אותם באמצעותו. צריך להבין שמדובר במחזות מאוד סוריאליסטיים. מי שלא חווה מלחמה לא יוכל להבין את המורכבות שלהם".

הפסקת אש

“כמה ימים לאחר מכן, ב־22 באוקטובר, התחילו לדבר על הפסקת אש. הרבה אנשים נהיו שאננים, אבל בתור ותיק מלחמות אמרתי להם שאני יודע טוב מאוד מה זה שעתיים לפני הפסקת אש, ושצריך לתפוס מחסות טובים. ואכן, בעשר בערב המצרים בזבזו את כל התחמושת שלהם עלינו. מזל שהסתתרנו, אחרת היינו נגמרים שנייה לפני הסוף.

"יומיים לאחר מכן החלה הפסקת האש והמלחמה הסתיימה, בעיניי לא בניצחון. איבדתי יותר מדי חברים במלחמה ההיא, ועבורי הניצחון הצבאי, הטקטי, הוא לא חזק במשמעותו כמו האובדן האישי שאני חשתי, שהוא הרבה מעבר לכמות שאדם מסוגל לספוג.

“בזמן הקרב אתה מדחיק את הרגשות הצדה וחושב רק על כאן ועכשיו. בבית חיכו לי אשתי שהייתה בהיריון עם ילד שלישי, ולא הייתה אז יכולת לתקשר איתם בצורה יום־יומית כפי שאפשר היום. לא היה לי זמן לחשוב מה יהיה אם יקרה לי משהו והילד יגדל בלי אבא – קשה להסביר זאת למי שלא חווה מנטאליות של מלחמה. מה שהוביל אותי באותם רגעים היה להישאר בחיים כדי להציל חיים ולפנות פצועים, ולא המחשבה על מה שהותרתי מאחור.

"אני לא חושב שאני גיבור, הרי בסך הכול תפקדתי בסדר במצב קשה. על ידי היו עשרות, בהם כאלה שעברו ב'חצר' במקרה, שחטפו כדור בראש, ואחרים חיפשו מחילות להסתתר בהן ולא תפקדו. ה'טריק' הוא לדעת לתפקד ולא לאבד את העשתונות במצבי לחץ. לא כל אחד יכול להתגבר על הפחדים האלה, אבל מי שכן יכול לא נחשב לגיבור, הוא פשוט מבצע את תפקידו בקרב. אם יש גבורה שמאפיינת את החטיבה שלנו, היא הטיפול במי שנותר מאחור, במשפחות השכולות. הלקח המשמעותי ביותר מהמלחמה ההיא הוא לעזור למי שנשאר.

"נודע לי שאני מקבל עיטור כשקיבלתי מכתב מוועדת העיטורים. עד היום אין לי מושג מי המליץ עליי. אני זוכר את הטקס, שהיה מאוד מרגש, במעמד שמעון פרס, שר הביטחון, ומוטה גור, הרמטכ"ל, שהיה חבר טוב שלי מהחטיבה. אמרתי לעצמי, שלמרות שאני לא רואה את עצמי כגיבור, אם כבר לקבל עיטור מידי מישהו, אז שיהיה מידיו.

"היינו נפגשים מדי שנה, ואני מתגעגע אליו מאוד. החטיבה שלנו תמיד הצטיינה בשמירה על קשר, אבל אחרי המלחמה ההיא זה הפך לקריטי. הטיפול שלנו במשפחות השכולות הוא חלק בלתי נפרד מהקשר שאנחנו שומרים, וזה אומר לא לשכוח אותם, להתנדב ולעזור בעיקר למי שחי.

"באותו הזמן, אחרי המלחמה, התעצמה בי תחושה נוספת, שליום כיפור אין שום משמעות. גם ביום כיפור, כשצריך להילחם, אתה לא יכול לשבת בבית־הכנסת ולחכות לאלוהים שיציל אותך. גם ביום כיפור יכולים לקרות דברים רעים, ואתה צריך להילחם ולא להתפלל בזמן שאחרים ייהרגו. המסר העיקרי שהמלחמה הותירה בי הוא שאין דבר העומד בפני היכולת. אם האדם ממצה את יכולתו בכל תחום בחייו, הוא מגיע להישגים שלא חשב שישיג. עשיתי את מעשיי מתוך הכרח כי הייתי חייב. היום, אני מאמין שמה שצריך לעשות הוא להגיע לשלום בכל מחיר ולעזור למי ששרד את המלחמות - זה בעיניי הלקח החשוב ביותר מאותה מלחמה".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה