"הייתי בסך הכול ילד בן 18 ובגיל הזה לא מפחדים מכלום"

אף על פי שעברו 40 שנה, סמ"ר (מיל') צבי רוזנצוויג מעיד על עצמו כי הוא עדיין מעדיף להימנע ממצבים מלחיצים, בעיקר לאור הטראומה שעבר במלחמת יום הכיפורים. באותם ימים הוא שירת כנהג טנק בגדוד 53, ולחם בקרב תל שאמס ברמת הגולן. במהלך הקרבות, ברגע אחד איום, נפגע הטנק שלו מטיל והחל לבעור. התותחן נהרג במקום והמג"ד התרסק על האדמה, כשהוא פצוע אנושות.

למרות שהטנק היה בשטח שנשלט על ידי הסורים ועל אף האש הכבדה, רוזנצוויג לא היסס לצאת לשטח הפתוח ולחבוש את המפקד. "הסתכלתי מימיני ומשמאלי וראיתי את המג"ד שלי, יוסי בן חנן (לימים אלוף בצה"ל – א"ט), שוכב פצוע. לא הבנתי כל כך ברפואה, אבל תרגלנו חבישות לפני המלחמה והתחלתי לחבוש אותו באזור הברך", משחזר רוזנצוויג בבהירות. "אחרי המלחמה, הוא סיפר לי שהחבישה שלי היא זו שהצילה את חייו, ולא החבישה שעבר לאחר מכן. למעשה, חבשתי לו את העורק הראשי של הרגל, ואם לא הייתי עושה זאת, הוא היה מת מאיבוד דם. מאז אותו אירוע נוצר בינינו קשר הדוק שנמשך עד היום".

לאחר שטיפל במג"ד הצליח רוזנצוויג ליצור קשר עם המפקדה ולהזעיק את כוחות החילוץ, ובכך הציל את חייו. במעשיו הוא גילה אומץ לב, תושייה ואחוות לוחמים למופת, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

פחד אימים

 בשבועות שלפני פרוץ המלחמה, רוזנצוויג סופח לגדוד 74, שהיה עסוק בהכנות לקראת יום קרב באזור חושנייה. חרף הכוננות לאותו יום, איש לא שיער שבימים הבאים עומדת לפרוץ מלחמה קשה שתימשך שבועות. "כשהוזעקנו לחושנייה בראש השנה, דיברו איתנו על חילופי ירי מסודרים בינינו לבין הסורים, שנגמרים בכך שכל צד טוען שהוא ניצח", נזכר רוזנצוויג. "כל הפקודות שקיבלנו היו בהתאם, לכן לא היינו מוכנים להפגזה של הסורים שהחלה בשתיים בצהריים ביום שבת. היינו כמות ממש מצחיקה של טנקים, שישה כלים מול שתי אוגדות טנקים שלמות של הסורים, כך שאפילו אם כל פגז שירינו היה פוגע, לא היינו משמידים את כולם. באותם רגעים לא פחדתי מזה, הייתי בסך הכול ילד בן 18 ובגיל הזה לא מפחדים מכלום - לא מאוגדות שלמות, לא מערבים ולא מהמוות.

"מחושנייה נסענו לעמדות המקוריות בתל חזקה, שם ראינו את הזנב של השיירות הסוריות מתקרב אלינו. למחרת נלחמנו במובלעת בשטח הסורי ומשם פנינו הלאה למחנה עליקה. נדדנו בדרכים עד שנתקלנו במג"ד. הוא ארגן קבוצה של 20 איש משאריות החטיבה, ופיקד עליה בקרב על עמק הבכא. למעשה, היינו הגדוד שסיים את הקרב. הגענו לשם בשלביו האחרונים, כשכבר לא היו נפגעים. בעצם, היה מדובר בתפיסת קו לכל דבר. יותר מאוחר, בלילה, התארגנו לקראת כניסה לסוריה, כשחטיבה 7 תופסת את הציר הצפוני, אנחנו את המרכזי וכוחות מילואים את הכביש שמוביל בין קוניטרה לדמשק.

"למחרת בבוקר התחלנו בנסיעה לכיוון תל שאמס. נתקלנו בקרבות במהלך הדרך, במהלכם חלק מהטנקים נפגעו קלות, אבל בסך הכול התקדמנו די יפה עד שעצרנו לישון. כשהמשכנו הלאה, קרה דבר שאני לא יכול לשכוח. ראינו מטוס סורי מרחף מעלינו, והוא החל לירות לעברנו. ברגע שיוסי המג"ד ראה את זה הוא צעק: 'רוצו מהר אחורה', וכיוון אותנו אל עבר חורשה קטנה. רגע לפני שנכנסנו מתחת לעצים, טיל פגע בנו והטנק קפץ באוויר ברעש נוראי. כולנו ישבנו בשקט עם פרצופים המומים, עד שאחד החבר'ה אמר בהומור: 'מישהו שומע?' יצאנו מהטנק וראינו חריץ גדול בצריח. איכשהו, לא היו נפגעים, אבל זה היה רגע של פחד אימים, שאני לא יכול לשכוח עד היום".

להימנע מהחרדה

לאחר ההלם שספגו, נע הכוח צפונה לתל שאמס. במהלך הנסיעה עלו הלוחמים על דרך חלופית, שהובילה אותם לקרב הקשה מכולם. "היה קשה מאוד לנסוע בדרך שבחרנו. המג"ד ראה את השטח, ביקש ממני לצאת החוצה ושאל: 'אתה יכול לנסוע פה?' התחלתי לנסוע ובסוף הגענו לתל שאמס מכיוון צפון, שלא היה מוגן על ידי הסורים, לכן הם לא ציפו שנהיה שם. בעזרת שמונה טנקים הסתערנו על התל, אך בזמן ההסתערות נפגעו שלושה כלים.

"בנקודה הזו נפלו עלינו שני טילים והטנק החל לבעור. התותחן נהרג במקום והטען נעלם. לא ממש ראיתי מה קורה, ויצאתי החוצה כדי לבדוק אם יש מישהו מסביב. יוסי, המג"ד, היה שם, במצב קשה. עשיתי לו חוסם עורקים באזור העורק הראשי של הרגל והזעקתי עזרה. כעבור ארבע שעות הגיעו המחלצים ולקחו אותו.

"אני לא רואה במעשיי גבורה, אבל מישהו אחר חשב שאני גיבור. תפקדתי טוב במצב לחץ, כתוצאה ממה שלמדתי בתורת השריון. אחרי שגרת אימונים אינטנסיבית ומנטאליות לחוצה, מתרגלים. היו גם טנקים אחרים שלא ממש שאלו איפה הטנקים שלנו, ובעצם הסתובבו ונסעו, אך אני לא שופט אותם על מעשיהם, כי יש אנשים שיכולים לתפקד טוב במצבי לחץ ויש מי שלא. אני יכול להגיד על עצמי שתפקדתי טוב. למעשה, לפני המלחמה אנחנו, הטנקיסטים, היינו ממש בתחתית שרשרת המזון - אפילו אפסנאים היו מעלינו. זמן קצר אחרי המלחמה הכול השתנה וקיבלנו את הכבוד המגיע לנו.

"כמה חודשים אחרי המלחמה קרה משהו מאוד משעשע. ביצעתי שמירות עם המחלקה שלי בשדה דב. היינו שם במשך חודש או חודשיים, כשלפתע הגיע הג'יפ של המג"ד שאמר לי: 'צריך אותך עכשיו בגדוד'. לקחתי את הדברים שלי והגעתי לשם, וגיליתי שהגדוד שומם, מה שהיה תמוה מאוד בעיניי.

התחלתי להסתובב במשרדים ושאלתי אם מישהו יודע איפה המג"ד. באחד המשרדים ישבה פקידה נחמדה, שהסבירה לי שהמג"ד נמצא בשטח עם הגדוד. שאלתי אותה אם היא יודעת למה הוא הזמין אותי, והיא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה: 'כן, אבל אסור לי להגיד לך'. אחרי כמה דקות היא השתכנעה שאני בחור נחמד וסיפרה לי שאני הולך לקבל את עיטור המופת. מאותו רגע לא הופתעתי יותר משום דבר, כי הצבא זה ארגון כל כך מבולבל.

 "ילדיי מכירים היטב את שני הסיפורים, כיוון שאותה פקידה נחמדה הפכה לימים לאשתי. בעיניי, זה ממחיש את השתלשלות העניינים המוזרה של המלחמה. אם היא לא הייתה פורצת, ואם לא הייתי מתפקד בה כפי שתפקדתי, ייתכן שלא הייתי נשוי לאשתי היום, והחיים שלי היו נראים אחרת.

שריון סורי במלחמה, צילום: עוזי קרן, במחנה אתר הגבורה