"עד היום אני זוכר ששמענו צעקות בערבית"

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ישב הגדוד בו שירת סמ"ר (מיל') ציון עזר במוצב ששלט על הגבול עם סוריה, והתכונן לספיגה. לאחר שמפקד המוצב נפצע עם תקיפת הסורים, נטל עזר את הפיקוד לידיו ועודד את שאר החיילים להמשיך להילחם. "ביום ראשון אחרי הצהריים יוסי גור, מפקד המוצב, הבחין בטנק שהתקרב אלינו וירה לעברו. לא ברור מי ירה ראשון, אבל יוסי נפגע, וניצל ממוות רק במקרה כי לבש את השכפ"ץ במטרה להתחמם", נזכר עזר בבהירות. "לא היה לנו הרבה לעשות מלבד לגרור אותו לחדר האשפה כדי שלא ייפגע. בנקודה ההיא הוא אמר לי: 'תעלה לסדר את העניינים למעלה'. כחייל צעיר, לא תיארתי לעצמי שאצטרך להחליפו. פחדתי מנטל האחריות על חיים של אחרים, אבל לא היססתי ואמרתי לחיילים שעל תשומת הלב להיות מופנית החוצה ולא פנימה, כי הסורים לא באו עם פרחים וצריך לעצור אותם".

במעשיו בזמן המלחמה הפגין סמ"ר (מיל') ציון עזר אומץ לב, יוזמה, כושר מנהיגות ודבקות במשימה ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

מורידים את הראש

בימים שלפני פרוץ המלחמה, תפס גדוד הנח"ל המוצנח, בו שירת עזר, קו ברמת הגולן. כשהתקבלה ההתרעה על יום קרב העתיד להתרחש ביום שבת, לוחמי הגדוד הצעירים והנלהבים ציפו לחילופי האש רגילים, ולא האמינו שמלחמה אמיתית עלולה לפרוץ. "כשהתחילה ההפגזה של הסורים כולנו היינו מבסוטים. חשבנו שסוף־סוף יהיה לנו על מה לספר", מתאר עזר בעצב. "בשעתיים הראשונות של המלחמה ראינו אוגדה שלמה של טנקים סוריים ניצבת 200 מטרים מאיתנו ודיווחנו על כך למחלקת הטנקים שישבה מאחורינו כדי שיוכלו לחסל אותם ברגע שיוכלו. בשלב הזה, הסורים בכלל לא התעניינו בנו, ובצדק, כי לא היה לנו מאגר נ"ט שיכול היה לאיים עליהם. כל עניינם היה במחלקת הטנקים של יואב יקיר שישבה מאחורינו, ובאמת, עד שהחשיך, הצליחו הטנקים הישראליים לחסל את מרבית הטנקים הסוריים, ואז נגמרה להם התחמושת.

"בנקודה הזו שבו הסורים ליתרון, והפעם על חשבוננו. מחלקה שלמה של טנקים סוריים התקרבה אלינו, וזה היה למעשה המגע הראשון שלנו איתם. בתחילה הרגשנו יותר כמו בחגיגה ולא במלחמה, כי סוף־סוף נכנסנו לאקשן, אבל מהר מאוד גילינו שזו ממש לא חגיגה. לפתע, מחלקת הטנקים קיבלה הוראה לנוע אחורה לתל סאקי על מנת להתחמש, כך שנותרנו לגמרי לבדנו, בלי יכולת לעצור את הסורים.

"עד היום אני זוכר את השגרה שנכנסנו אליה. ממוצאי שבת ב־10 בלילה ועד שעות הדמדומים של יום ראשון, הסורים עלו למוצב עם טנקים וחי"ר – תוקפים, נפגעים, בורחים וחוזר חלילה. כל האזור היה מוקף במוקשים, כך שהיינו במלכוד: מצד אחד, לא יכולנו לצאת החוצה כי הסורים הקיפו את המוצב, ומן הצד שני, המוקשים שהטמנו עלולים היו לפגוע גם בנו.

"ביום ראשון אחר הצהריים אזלו לנו פצצות הבזוקה, ויוסי החליט שהוא מנסה לפגוע באחד הטנקים עם מרנ"ט, מעין רקטה נגד טנקים. הטנקים הסוריים למדו מההיתקלויות הקודמות, והבינו שהם לא יכולים להתקרב למוצב בלי לספוג ירי. לכן, הם עצרו כל 50 מטר וירו פגז, ואנחנו היינו מורידים את הראש ומעלים אותו כדי לראות שהירי מסתיים, אך בזמן הזה הם המשיכו להתקדם. כשהם היו ממש קרובים, בערך 20 מטר מאיתנו, יוסי הבין שהגיעה שעת הכושר וירה לעבר הטנק. עד היום לא ברור לי מי ירה קודם, הטנק הסורי או יוסי, אבל מה שבטוח הוא שיוסי נפגע, וניצל ממש במזל. כמה דקות לפני כן ראיתי אותו לובש שכפ"ץ, כי התחיל להיות קר. אם הוא לא היה שם את השכפ"ץ, הפגז היה פוגע בו והורג אותו במקום".

תופס פיקוד

תוך זמן קצר החיילים החליטו לפנות את גור לחדש האשפה, כדי להגן עליו מפני פגיעות נוספות. ברגע המכריע ההוא, אמר מפקד המוצב את המשפט ששינה לעזר את מהלך המלחמה. "יוסי הסתכל עליי, ולא אמר לי לתפוס פיקוד אלא 'לסדר את העניינים למעלה'. למעשה, מהשלב הזה אני ניהלתי את המוצב. היו לנו כבר ארבעה פצועים, שהוריתי לפנות לבונקר הלוחמים. לאחר מכן חילקנו את הכוחות כך שרוב החיילים שמרו על השער, וחייל נוסף האזין לקשר. במשך כל אותן שעות חטפנו הפגזות בקצב איום, כשכל חצי דקה הייתי צריך להורות לחיילים להוריד את הראש כי עפו פגזים לכל עבר.

"המשכנו להילחם, אך ביום שני חטפנו הלם כשהסורים חדרו לחצר המוצב. כיוון שהיינו בשער הקדמי והעמדה האחורית לא הרימה את הראש בגלל הפגזים, לסורים הייתה יד חופשית להיכנס. עד היום אני זוכר ששמענו צעקות בערבית. בנקודה ההיא, יוסי התאושש והחל לגרור את עצמו לכיווננו והחיילים בעמדה האחורית התעשתו והחלו לזרוק רימונים אל עבר החיילים הסורים. כששמענו בקשר שיש קרב בחצר המוצב, ירדנו לשם דרך תעלת הנ"ט, ובנקודה הזאת הבנתי שלסורים אין שכל. אם היה להם היגיון, הם היו גומרים אותנו מזמן, אבל למזלנו, הצלחנו להבריח אותם החוצה דרך השער האחורי עד שנעלמו מזווית הראייה שלנו.

"בשלב ההוא חיכינו שיבואו לחלץ אותנו כי היינו ממש תקועים. להפתעתנו, ביום שני אחרי הצהריים הגיח מולנו ג'יפ. בהתחלה חשבנו שהוא סורי ועמדנו לירות בו, עד שזיהיתי שקשורה אליו אלונקה, ועל טנקים סוריים אין אלונקות. צעקתי לכולם: 'עצרו, אל תירו, הם ישראלים', ותוך מספר דקות הג'יפ החל לפנות את הפצועים, ואחר כך אחות הגיעה לטפל בנו. מהמוצב עברנו להתארגנות בכנרת, ולבסוף נסענו דרומה – הפעם כדי להילחם בחזית המצרית.

"בזמן הקרב לא תיארתי לעצמי שיכול לקרות מצב שבו אני תופס פיקוד, כיוון שהייתי צעיר מאוד, ילד בגוף ובנפש. למעשה, היה סמל אחר שלפי התרגולות היה אמור להחליף את יוסי, אבל כיוון שהיה לו קשה, יוסי הטיל את המשימה עליי. פתאום הייתי אחראי על חייהם של מי שעד לפני רגע אכלתי איתם קש באימונים. אבל אותו פחד לא עצר אותי מלפעול, כי בזמן מלחמה תשומת הלב לא מוקדשת פנימה, אלא החוצה.

"מה שהחזיק אותי היה להדחיק את הבעיה, ואם יש מישהו שעזר לי בכך, היה זה חיים המא"גיסט. בהפוגות סיפרנו בדיחות. בדיעבד, זה עזר לנו לשמור על צלם אנוש, אבל למרות זאת הגדוד שלנו יצא בתחושה קשה מהמלחמה. הפלוגה שלנו איבדה 23 חיילים במהלך הקרבות, המ"פ נהרג עוד לפני המלחמה, ואחריה נהרג עוד מפקד. הרגשנו שרובצת קללה על הפלוגה. במשך 30 שנה לא שמרנו על קשר, ואני לא שיתפתי בסיפור שלי עד לפני כמה שנים, כשמרחק הזמן עשה את שלו.

"כשקיבלתי את העיטור שנתיים לאחר השחרור, זה כבר לא עניין אותי. הייתי בטקס ולבשתי חולצה לבנה, אבל לא התגאיתי בכך כי לא חשתי גיבור. המלחמה הזאת הסתיימה בטעות שהייתה לטובתנו. לדעתי, אם הסורים היו נחושים מספיק, הם היו מגיעים לטבריה כבר ביום ראשון. מי שמספר שהסורים נהדפו בגללנו, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

 "מהמלחמה למדתי שצריך לקבל החלטות מהירות בחיים, גם אם מתחרטים עליהן אחר כך. מהניסיון האישי שלי, אני חושב שעדיף לקבל החלטה אמיתית ולטעות, מאשר לא לעשות כלום ולא לשפר את המצב".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.o