כולם שכבו בשוחות כמו חבורה של ברווזים

רגע לפני צליחת תעלת סואץ, אחד המהלכים המכריעים במלחמת יום הכיפורים, סמ"ר (מיל') בני מיירנץ, הרגיש שהוא חייב להתעלות על עצמו. כלוחם בגדוד 630 של אגד הצליחה הוא לקח חלק מרכזי בבניית גשר הדוברות, וסייע במיוחד בהקמתו כאשר הכוח שותק על ידי הפגזה מצרית. מיירנץ לא היסס לצאת מהשוחות, וגם לאחר שחבריו פונו לאחור, הוא התנדב להישאר על הגשר כדי לכוון את התנועה.

“לא יכולתי לישון באותו הלילה, אז יצאתי החוצה לטפל בגשר", הוא נזכר. “לא היינו קרביים ממש, כי כל האימונים שלנו כללו פירוק והרכבה ותו לא, לכן כולם שכבו בשוחות כמו חבורה של ברווזים, אבל אני השתגעתי מזה. יצאתי כדי לעזור לטנקי הגישור בחושך, כשכל מה שעוזר לי לראות לאן אני הולך זה פנס. לא סבלתי את המצב הקיים, וידעתי שאין לי ברירה אלא לעשות משהו, זה פשוט הלך ביחד".

במעשיו בזמן המלחמה גילה סמ"ר (מיל') בני מיירנץ אומץ לב, תושייה, קור רוח ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

עד שייפול האסימון

כמשוחרר טרי, עם פרוץ המלחמה שהה מיירנץ בביתו. הוא גויס יום לאחר מכן עם חבריו לגדוד והוצב באופן זמני בחיפה, עד שהוחלט להעבירם דרומה ולצרפם למאמץ המלחמתי. “ישבנו שם ימים רבים בחוסר מעש, ורצינו לקחת חלק במלחמה", הוא משחזר בחיוך. “שיבצו אותנו לפלוגת הדוברות ונשלחנו לבסיס רפידים. המראה הראשון שזכור לי מאותו היום הוא טילים עפים לעבר בסיס ההאזנה, שהיה סמוך אלינו. הפיצוצים לא הגיעו עד אלינו, אבל יכולנו לראות היטב את האש והעשן.

“משם לקחנו את כל הציוד, כולל הדוברות, על עגלות, והתחלנו לנסוע דרומה. בשלב מסוים היינו מאוד קרובים לחווה הסינית – ראינו את כל המראות ושמענו את כל הצלילים. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו למלחמה, לכן לא היה לנו תסריט מוכן בראש. במבט לאחור, אני חושב שמי שהיה פחות מוכן מאיתנו וממש הופתע היה הצד המצרי. הגענו ממש קרוב אליהם, עד לאזור 'החצר' והתעלה, ולא זכינו לתגובות מיוחדות. נפלו פגזים, אבל לא באופן שהפריע לנו לעבוד.

“הדוברה מורכבת מתשעה מצופים שמחוברים אחד לשני, ומרמפות שיכולות להתאים את עצמן לחוף או לדוברה אחרת. לא לקח לנו זמן רב לבנות את כל הגשר – עשר שעות לכל היותר. אני יכול להעיד שהגשר שלנו היה מוצלח בשעת המבחן, כיוון שבתוך המצופים שלו היה קצף וזה מה שאפשר לו לצוף. לידנו היה מונח גשר התמסחים שנוקב ורוסס בגלל סיבות שונות, והרבה מאוד טנקים שעלו עליו טבעו.

"באותם רגעים, אל הצוות שלנו עוד לא הגיעה האש, אבל אני זוכר איך דוברה אחת נמחקה וכל יושביה לא נותרו בחיים כשהמצרים זרקו לעברה פצצת זרחן. בדיעבד נודע לי שהיה מדובר בצוות חדש ולא מנוסה שהתקשה לחזות אפשרות כזאת. מנגד, אנחנו אמנם היינו מנוסים, אבל גם אנחנו חטפנו כשלמצרים נפל האסימון. הרגשנו את זה טוב מאוד".

מעבר לתעלה

בליל ה־17 באוקטובר, כאשר המצרים הבינו שחיילי ההנדסה חצו את התעלה, הם החלו להפגיז את הכוחות. פלוגת הדוברות המותקפת, שלא הייתה מורגלת בלחימה, התחפרה בשוחות וחיכתה לחילוץ. “לא יכולתי לישון בגלל ההפגזות, אז פשוט קמתי ויצאתי כדי לעשות משהו. הסכנה לא הטרידה אותי, כי ידעתי שאין ברירה – חייבים להעביר את טנקי הגישור האלה ולהמשיך לתחזק את הגשר. בשלב מסוים, הכוח שלי פונה גם הוא, אבל אני ידעתי שאני חייב להישאר שם ולכוון את התנועה. צריך להבין שלא הייתה ראות טובה, בלשון המעטה, ורק בזכות הפנס שהיה לי ביד הצלחתי להבין מה אני עושה ולאן אני מכוון את הטנקים.

“בשלב מסוים גם אני התפניתי עם שאר החיילים, דווקא לצד השני של התעלה, שם בילינו כמה חודשים טובים. עד היום אין לי מושג מה עשינו שם. בנינו עוד דוברות, יותר גדולות מאלה שעבדנו איתן עד אז, אבל לצורך איזו מטרה? כדי לחצות את הנילוס?

“ישבנו חסרי מעש עד הפסקת האש הרשמית. המעבר הזה, בין האינטנסיביות של המלחמה לחוסר המעש של ההפוגה, היה לי מאוד טבעי, למרות שזו הייתה המלחמה הראשונה שלי ולמרות שלא הייתי חייל קרבי. את הזמן שרפנו באימונים, בתחזוקה של הדוברות, כי דובר שאולי נשתמש בהן באזור אגם המים המתוקים שליד איסמעיליה, אבל עיקר עיסוקנו הוקדש לתחרויות כדורגל ושש־בש עם גדוד הצנחנים ששהה לידנו, והיה במצב די דומה לשלנו.

“האירוע שסיים את המלחמה בצורה צובטת וכואבת היה מותו של המ"פ שלי, יהודה חודדה ז"ל, שגם קיבל עיטור גבורה. הוא נהרג מרסיס של פגז שנורה על ידי המצרים. אמנם באותם ימים כבר לא הייתה מלחמה אינטנסיבית, אבל חילופי אש נדירים התרחשו מדי פעם וזה היה אחד מהם. אותו יהודה היה אחראי על כל התחזוקה של חצר המוות בה עבדנו, והשיחות בינינו גלשו לפעמים אל מעבר לנושאי העבודה. נורא קשה לעכל שברגע אחד אתה ניגש אל המ"פ שלך ושואל אותו: ‘מה שלומך, איך החיים?' וברגע שאחר כך אתה שומע שהוא נהרג ואיננו עוד. זו צביטה מאוד לא נעימה בלב, אבל הצוות שלנו המשיך הלאה, כי לא הייתה ברירה.

“אני יכול להבין למה בחרו לתת לי עיטור, עבדתי תחת אש כשהרבה אחרים לא עבדו, אבל ברמה האישית אני לא חש בגבורה מיוחדת. יש הרבה אנשים שעשו דברים גדולים יותר ממני ולא קיבלו עיטור או צל"ש, ומי שמעוניין לדעת למה האחד קיבל והשני לא, שישאל את נותני העיטורים. במקרה שלי, קיבלתי אחרי המלחמה מכתב הביתה עם זימון לוועדה, שם המליצו עליי לקבלת העיטור. אני זוכר שהגעתי לטקס בבנייני האומה בירושלים, וזה ממש לא הפתיע או ריגש אותי – פשוט הלכתי עם זה.

“צריך לזכור שאנחנו הגענו מוכנים למלחמה, אבל המדינה כולה נתפסה עם המכנסיים למטה. במקרה האישי שלי, אני יכול להגיד שהעיסוק שלי בהנדסה לא התחיל במלחמה, אבל היא בהחלט עיצבה את ההמשך. פעם היה מקובל שמי שלמד הנדסת בניין יצוות לחיל ההנדסה. זה בדיוק היה המקרה שלי, וכך הגעתי לשירות בחיל. באופן די טבעי אני עוסק היום בייעוץ הנדסי. אני לא יודע אם לקרוא לזה השפעה, אבל זה רצף חיים שמאפיין אותי.

“מה שכן לקחתי איתי מהמלחמה ההיא זו תחושת ההפתעה וחוסר האונים – לא של הגדוד שלנו ברמה האישית, אלא של כל המדינה. למרות שהיינו מוכנים ולא הגענו למלחמה עם מחסור חמור בציוד, התחושה הכללית הייתה שההנהגה לא יודעת מה היא עושה, וזה חלחל מטה. לכן, המסר העיקרי שלי מהמלחמה הוא שלא צריך לבלוע את כל מה שמספרים לנו. אנחנו לא כאלה חזקים ולא כאלה גיבורים, וגם אנחנו יכולים להיכשל. אנחנו צריכים להיות קצת יותר צנועים כדי לא להיפגע פעם אחר פעם ולשלם על כך מחיר".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org