"כל הזמן הטרידה אותי המחשבה איך אתפקד תחת אש"

את תא"ל (מיל') שמואל יכין מלחמת יום הכיפורים ממשיכה ללוות בכל מקום – אפילו בחתונות. החברים שהציל ממוות לפני ארבעים שנה חבים לו את חייהם היום, ויחסם אליו הוא כאל בן משפחה – וככזה, הוא מוזמן ללא מעט אירועים ושמחות.

בעוד שעמיתיו לחטיבת השריון 188 קיבלו עיטורים וצל"שים בזכות המלצות ממפקדיהם וחבריהם לגדוד או לחטיבה, על יכין המליצו דווקא חי"רניקים, בשל ההגנה שסיפק להם במהלך הלחימה האינטנסיבית על מוצב 107. הגדוד של יכין תפס קו במוצב בצפון רמת הגולן יחד עם כוח מגדוד 13 של חטיבת גולני, כאשר המוצב הותקף על ידי כוחות סוריים גדולים. "כשהתחילו התקיפות, אמר לי מג"ד 13: 'תשאיר אותם לנו, תן להם להתקרב ואנחנו כבר ננקנק אותם על הגדרות', אבל אני ידעתי שאני יכול לקצור אותם במדויק ממרחק של 800 מטר", משחזר יכין. "כיום אני עדיין נמצא בקשר עם הלוחמים שהיו במוצב, גם עם החי"רניקים. כשהייתי בחתונה של בתו של המג"ד, ניגש אחד החיילים שלו לאשתי ואמר לה: 'בזכות בעלך אנחנו יושבים מסביב לשולחן הזה'. ואכן, למרות גורם ההפתעה, הסורים לא הצליחו להתקרב פחות מ-100 מטרים למוצב".

במשך שלושה ימים רצופים הצליח יכין לשמור על שלמות המחלקה שלו ולהגן על המוצב. למרות שהכוח הסורי היה גדול בהרבה מהכוחות שאיישו את המוצב, הצליח יכין לארגן את הכוחות בתבונה וכך מנע את כיבושו. על מעשיו אלה, בהם גילה תבונה, אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה, קיבל תא"ל (מיל') שמואל יכין את צל"ש הרמטכ"ל מידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

כמו סרט קומיקס

לפני המלחמה שירת יכין הצעיר כמ"מ בגדוד 74. ביום בו פרצה המלחמה, קיבל הגדוד שלו אישור חריג לרדת מהטנקים ולהכין ארוחה שתהפוך עבור חלקם לסעודה האחרונה, רגע לפני יריית הפתיחה של המלחמה. "הנימוק שלי להפרת הצום היה שמי מהמחלקה שלא יאכל, יהיה חלש וכך יסכן את כולם", מצדיק יכין את רגע החסד. "אם כבר ארוחת צהריים אז כבר - הכנו ארוחת שחיתות עם שניצל, צ'יפס ויין פטישים ולא רצינו לזוז משם כי היה ברור שאנחנו הולכים להתייבש על הטנקים. לפתע, החלו ליפול פגזים מסביב ומטוסים שרקו מעל הראש. לא הייתי צריך לתת פקודות, כי כולם הבינו מה צריך לעשות, ממש באוטומט: כולם תפסו את הנשק והחגור ורצו לטנקים. כשעלינו על הטנקים עדכנתי את המג"ד שלי ואת מג"ד 13 שישב במוצב אליו היינו צריכים לחבור. כל הזמן הטרידה אותי המחשבה איך אתפקד תחת אש. הייתי קצין צעיר, שמצא את עצמו בפעם הראשונה במצב מפחיד כל כך. תוך פחות מעשר דקות כבר ניצבתי בפני סיטואציה כזאת, כשראיתי מולי ים של נגמ"שים, משאיות וטנקים סורים שנוסעים לכיוון שלנו.

"בנקודה הזאת כולם עלו לעמדות, אחרי שנתתי להם פקודות אש פשוטות. הסתכלתי על השטח וראיתי שסמל המחלקה וה'גור' (מפקד טנק תחת פיקודו של המ"מ – א"ט) פוגעים יפה במטרות שלהם, ורק הטנק שלי לא פוגע. היה לי תותחן שבתרגיל קודם לכן, בקיץ, לא הצליח לפגוע. הייתי מודאג מאוד המה שעלול לקרות איתו ביום קרב והנה, התחילה אש והוא לא פוגע. בשלב הזה הבחנתי בנגמ"ש סורי שעולה על גשר רומי במרחק 400 מטר מאיתנו, והחיילים שבו יושבים על הדפנות של כלי הרכב ומנופפים בנשק.

"בסופו של דבר, בשריון אתה צריך לשים פגז בין העיניים של המטרה אחרת כל מה שעשית לא שווה שום דבר. אותו תותחן שלא פגע, הצליח פתאום להשחיל פגז חלול לתוך הנגמ"ש שהתחיל להתפזר. הדינמיקה שהייתה לי איתו ועם שאר החיילים הייתה כזאת שלא הייתי צריך לתת פקודות, אלא הם פנו אליי מיוזמתם כדי לבקש רשות לירות ולהשמיד מטרות. אך העבודה לא הסתיימה בזה: מולנו הופיעו חוליות פריצה סוריות, שמטרתן לפרוץ את חוליות הנ"ט שלנו בעזרת טנקים שמפוצצים מוקשים, וידעתי שאנחנו חייבים לטפל בהן. כעבור חצי שעה של חילופי אש, קיבלתי הודעה על פלוגה של טנקים שמנסה לאגף אותנו מדרום.  בשטח הררי כזה היה אפשר להחביא פלוגות שלמות, ובאמת הסורים החביאו שם אחת. בעוד שהיינו עסוקים בלירות רק על מה שקיים בטווח הראייה שלנו, אלימלך אברהם, שהיה מפקד הכוח של גולני שישב במוצב, הסב את תשומת לבי לכוחות אויב נוספים, בהם נתקלתי רק כשירדתי לאחור כדי למלא את בטן הטנק בפגזים. הסתכלתי מסביב וראיתי, במרחק 400 מטר ממני, פלוגה של טנקים סוריים. מאחד מהם בצבץ ראשו של המ"פ, והוא מכוון עליי את הקנה - ולי אין פגזים. הרגשתי כמו בסרט קומיקס, ידעתי שאני הלך למות".

לא יכול להעביר את המקל

יכין, שעוד לא הספיק להתרגל לתפקוד תחת אש, עומד חסר אונים אל מול פלוגת טנקים שלמה שמאיימת להרגו. ברגעים ההם, כשגופו של יכין קופא תחת הלחץ, קורה דבר מה שלא ציפה לו. "הטען-קשר שלי הוציא פגז וירה, ומהטווח הזה אי אפשר לפספס. המ"פ הסורי עף מהטנק שלו ובתוך פחות מדקה כל הפלוגה הזאת הושמדה, כי לא רק שאני יריתי עם כל התחמושת שהייתה לי אלא גם הפלוגה שלי, שהבינה שמשהו קורה. ואם זה לא מספיק - עוד מחלקה אחת מגדוד 53 שתגברה אותנו בעמדות, החלה לירות תוך כדי תנועה, ותוך דקה או שתיים כל הסיפור נגמר. מרגע זה ועד מה שאני מגדיר כסיומה של המלחמה, סייעתי לגדוד החי"ר שישב איתנו במוצב להגן על עצמו מפני החדירות הסוריות. בזכותי אף כוח סורי לא הצליח לעבור את תעלות הנ"ט או להתקרב למרחק של פחות מ100 מטרים מהמוצב עם טנקים, נ"גמשים או חי"ר. למעשה, חיילי החי"ר של המוצב כמעט ולא נלחמו פיזית עד לרגע שעזבתי אותם והמשכתי אל הקרב בעמק הבכא ביום שלישי. זה היה היום הכי קשה של המלחמה מבחינתי. איבדתי בו את סמל המחלקה שלי, שנהרג כשניסה לחלץ מ"מ אחר שנפגע בקרב על עמק הבכא, ואת ה'גור' שלי, יוני וודק.

באותו יום אחרי הצהריים, המחלקה שלי נסעה בתוך קונייטרה כדי להביא תגבורת ותחמושת למוצב 107, ובדרך נכנסנו למארב של ציידי טנקים. וודק החליט לארגן כוח חילוץ, ובדיוק כשהגיע לציר בו אנחנו נסענו, הוא חטף שני טילי RPG בצריחון המפקד. הוא מת בדרכו לבית החולים בצפת.

"המלחמה הסתיימה עבורי ביום שישי, כשנפצעתי מטיל סאג'ר שפגע בי במהלך הקרב על תל שאמס. אמנם הרגליים שלי היו מחוררות כמו מסננת, אבל כל זמן שאתה לא יכול להעביר את המקל למישהו, אין מה לעשות. לא הצלחתי להודיע שנפצעתי ברשת הקשר, כי היא נפגעה, ויצאתי מהטנק אל תוך חורשה. כשיצאתי ממנה, גרינבאום, אחד המט"קים, חשב שאני סורי והתחיל לירות עליי. למזלי, הנהג שלו עצר אותו וצעק: 'זה יכין, זה יכין' והוא הפסיק לירות. כשאני נזכר בסיטואציה הזאת אני מחייך, כי עד היום אני אומר לגרינבאום שאני בחיים בגלל שהוא פספסן.

מהמלחמה למדתי על עצמי דברים שאפשר ללמוד רק תחת אש. כשהרגשתי שאני הולך למות, השתנתה תפיסת החיים שלי. אמרתי לעצמי: 'יאללה, הלכו הרגליים אבל יצאתי בחיים וזה מה שחשוב'. הוכחתי לעצמי שפעלתי על פי הערכים עליהם חונכתי ושבזכותם הפכתי למפקד וקצין, והגעתי עד לדרגת תת-אלוף. השיעור העיקרי שלקחתי איתי מהמלחמה הזאת הוא שמי שרוצה שלום - שיתכונן למלחמה. אנחנו לא חיים בעולם של שחקני שחמט, ומי שלא יודע להגן על עצמו, לא ישרוד. מלחמת העצמאות שלנו עדיין לא הסתיימה ולכן עם ישראל צריך להמשיך ולהשקיע את המשאבים הטובים ביותר שלו בהגנה על קיומו".