"היינו רק אנחנו, הנשק האישי שלנו – והכפר"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 2 בינואר 2014
עפר אבידב 2014

עפר אבידב 2014


במלחמת ששת הימים, נקלע אל"ם (מיל') עופר אבידב לקרב במהלכו נאלץ לפנות פצועים רבים תחת אש ולקבל החלטות פיקודיות אמיצות בשטח # על הרעות ואחוות הלוחמים שהפגין הוענק לו עיטור המופת



לדברי אל"ם (מיל') עופר אבידב, המלחמה אינה אלא "טיול מאורגן", שלכל אורכו נכונים למשתתפיו מבחנים ורגעי קושי. ברגעים כאלה, הוא מסביר, חשוב לשמור על צלם אנוש – אחרת הטיול ייגמר.

במלחמת ששת הימים הוא שירת כמדריך במדור הסיור של חטיבה 7. עם פרוץ המלחמה שהו הוא וחבריו לנשק סמוך לגבול מצרים. הם ידעו זה מכבר על המתקפה שתוכננה לצאת לפועל נגד המצרים – ומיד עם הישמע הפקודה "סדין אדום", יצאו לדרך. השריונרים הגיעו עם רכבי הסיור לכפר שאן, הסמוך לכביש עזה-אל-עריש, וחברו בהצלחה לגדוד הצנחנים שהמתין להם במקום. כולם הניחו שמכאן ואילך העניינים ימשיכו להתנהל כשורה. "המ"פ נכנס עם הצנחנים פנימה, לתוך הכפר. פתאום שמענו שני פיצוצים, ועשן כבד עלה מלמטה. לא הבנו מה קורה", מתאר אל"ם (מיל') אבידב את הרגע המבעית. "ואז, מבין אחת הסמטאות הגיח צנחן ואמר לי: 'בוא מהר, נפגענו. תעזרו לנו'! לא היססתי לרגע, וביחד עם החובש שהיה איתי הגענו לשטח האש והרמנו פיזית את הפצועים על האלונקה. מאחר והייתה לנו רק אלונקה אחת ופצועים רבים, הושבתי חלק מהם בג'יפים, והם פונו לתאג"ד. לא עשיתי את זה כדי להוכיח משהו. חונכתי לעשות זאת, ואני מאמין שזו ההחלטה של הלוחם בשדה הקרב, אם לבטא את הערכים שלו בזמן אמת".

במעשיו אלה הוכיח אל"ם (מיל') עופר אבידב רעות ואחוות לוחמים למופת, ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

חשבנו שהכל יסתדר

ביום שישי, האחרון לפני המלחמה, נשלחו אבידב וחייליו למנוחה בבית. הם ידעו שהם מוכרחים לנצל את החופשה הקצרה שניתנה להם עד תום, כדי לצבור כוחות לקראת המבצע שציפה להם. ביום ראשון חזרו הלוחמים להערכת מצב בסמוך לגבול מצרים, ומספר שעות לאחר מכן כבר נפתחה המלחמה. הלוחמים, שאך התחילו לעשות את דרכם אל עבר רצועת עזה, חשו בטוחים מתמיד. הם לא יכלו לתאר לעצמם כי הם עומדים להיקלע לקרב שיסכן את חייהם. "במהלך הנסיעה לעבר כביש עזה-אל-עריש כמעט שלא הרגשנו במלחמה, לפחות לא בשלבים הראשוניים של התנועה", מספר אל"ם (מיל') אבידב. "אמנם זיהינו טנק מצרי אחד או שניים, אבל הם פשוט נסוגו כי הם לא יכלו לעמוד במסת הטנקים והג'יפים שהגענו איתה. במהלך המלחמה, הסובייטים סיפקו למצרים טנקים גדולים שנקראים 'סטאלין'. ציפיתי לראות כמות נכבדת מהם - אך בסופו של דבר נתקלנו רק באחד כזה, שאיני יודע אם נפגע או נותר שלם. בדרך, חצינו שדה מוקשים, ואחד הטנקים שלנו נפגע קלות ממוקש שהתפוצץ לידנו".

"למרות הפגיעה בטנק, הכוח שלנו לא נרתע והמשכנו הלאה עם החי"רניקים עד שהגענו אל כביש רפיח-אל עריש. בצידו של הכביש היה כפר שנקרא שאן, ובו מעט בתים. כמפקד של ג'יפים המיועדים לסיור לא יכולתי להיכנס לשטח הבנוי, ולכן המ"פ מהגדוד נכנס עם הלוחמים שלו לתוך הכפר – יחד עם זחל"ם וטנק מהכוח שלנו. במשך כמה רגעים חשבנו שהכל יסתדר, אבל לפתע היה פיצוץ אדיר ועשן החל לעלות. לא חלפו כמה שניות ופיצוץ שני החריד את האוויר. לא ידענו מה קורה, עד שמאחת הסמטאות שבשולי הכפר יצא צנחן שזעק לעזרה. הבטתי בחובש שלי, שישב באחד הג'יפים. הוא הבין טוב מאוד שאנחנו צריכים להיכנס פנימה, אל הכפר, ולטפל בפצועים. במהלך הטיפול התברר לנו שהזחל"ם שהמ"פ לקח איתו נפגע, ושמניין הפצועים וההרוגים כבד משחשבנו. הזחל"ם שלו היה עמוס עד אפס מקום באנשים. זה היה מצב מאוד קשה".

רק אנחנו - והכפר

ברגעים הקריטיים הללו, אבידב מצא עצמו מעניק טיפול רפואי לפצועים בדרגות חומרה שונות, כשמעליו מרחפת סכנת-חיים ממשית. בהחלטה אמיצה, לוקח על עצמו את הפיקוד אבידב, שהיה הקצין הצעיר בשטח, ופותח במהלך שעתיד להציל חיים רבים. "התאג"ד היה בצומת רפיח, הרחק מן האזור בו לחמנו, לכן החלטתי שעלינו להעמיס את הפצועים על שני הג'יפים שלנו, ולשלוח אותם רק עם הנהגים. התרגולת במצב כזה אומרת שעל המחלץ להעמיס את הפצוע על האלונקה, אבל היו יותר מדי מהם. האלונקה לא הספיקה, ונדרשנו להושיב את אלה שסבלו מפציעות קלות עד בינוניות בתוך הג'יפ, ולא על האלונקה – כפי שמקובל. לאחר שהג'יפים עשו את דרכם, נותרנו בשטח עשרה אנשים: שלושה אנשי צוות שלי, שלושה שריונרים מהטנק שנפגע מהמוקש ועוד ארבעה צנחנים. פתאום הפסקנו לשמוע את רעש הכלים שלנו, והתחלנו לשמוע קול אחר - של ירי מטווחים רחוקים. היה לנו חשוב לאבטח את הפצועים מכיוון שלא ידענו מהיכן בדיוק מגיע הירי, ולכן הסיכוי לפגיעה  גדול.  אחד החיילים אמר לי שיש טנק שמגיע מכיוון צפון מזרח, וברגע שהוא יצא עם הזחל"ם מהרחוב אל השטח הפתוח – אותו טנק מצרי פגע בו ובטנק שלנו, שליווה אותו.

זה היה מחזה מתעתע מאוד, מאחר ולא ראינו בעיניים שום טנק. אמרתי לצנחנים שאיתנו לפתוח שבע עיניים ולוודא ששום גורם עוין אינו מגיע. בדיעבד, אני חושב שהחילוץ הזה הציל אותנו, כי מי יודע מה ארב לנו בפנים? עם מספר כה מועט של חיילים, לא היה לנו סיכוי לנהל בהצלחה קרבות לכיבוש הכפר, וכל שנותר הוא לאסוף את האנשים מסביבי. היינו שרויים בחוסר וודאות גדולה מכיוון שלא הייתה לנו רשת קשר להיעזר בה כדי להזמין כוחות חיצוניים לכפר. היינו רק אנחנו, הנשק האישי שלנו – והכפר".

"בסופו של דבר יצאנו מהכפר לכיוון מזרח, במטרה לחבור אל כוחותינו שברפיח. כשצעדנו על הכביש התחילו לירות עלינו. פיזרתי את האנשים בצדי הכביש, כך שלא יהיו קרובים מדי אחד לשני ויהוו מטרה קלה, וכעבור שעה שני הג'יפים שלנו חזרו אלינו אחרי שהשאירו את הפצועים בתאג"ד. בשבילי זה סיפור טריוויאלי ביותר, כי חינכו אותי שלא מפקירים לוחמים בשטח. למרות שהייתי רק סג"ם, ידעתי שכקצין עליי לשמש דוגמה, ולכן בחרתי לקחת פיקוד ולא התייחסתי לזה כאל גבורה. נודע לי שהסיפור עשה הדים, לאחר ביקור של מפקד גייסות השריון דאז, האלוף ישראל טל ושל המח"ט שלנו, בבית החולים: אחד הצנחנים סיפר על פינויו משדה הקרב והפצוע ששכב במיטה לידו אמר: 'אני יודע מי הוציא אותך משם, זה עופר אבידב. גם אותי הוא חילץ'. בעקבות האירוע הזה קיבלתי את העיטור".

"עבורי, המלחמה הסתיימה כשהמח"ט הוציא אותי מביר גפגפה, לשם נסענו אחרי הקרב. הוא טען כי הוא נוסע צפונה ועליו להיעזר במאבטח שילווה אותו, אך למעשה הוא התכוון לספר לי שבן כיתתי, חבר מושב נהלל, נהרג במלחמה. הוא ידע זאת מכיוון שגם הוא היה נהללי.  עד שהוא הודיע לי על החבר, ישבתי וספגתי את המראות הקשים של ביר גפגפה. אחרי המלחמה נהגתי לומר שלסיני אני לא חוזר – בגלל ריח האנשים השרופים, ולמרות זאת למדתי שגם במצב של ריח-מוות אפשר לשמור על צלם אנוש. בביר גפגפה, חיילים שלנו ניסו לפגוע בחיילים מצרים שנכנעו לנו. הם טענו כי הם נוקמים את מות חבריהם מהמלחמה, אך לי זה מאוד חרה. מה יש? קחו אותם שבויים ואל תפגעו בהם. במצבים קשים, כמו מלחמה, האדם נבחן לפי הערכים שהתחנך עליהם, וזו החלטה שלו בלבד אם לשמור עליהם".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה