החייל הכי טוב בצה"ל אי פעם הלך לעולמו

לשכת עיתונות ממשלתית
מאיר הר ציון

מאיר הר ציון


תולדות חייו של מאיר הר ציון



מאיר הר-ציון נולד בהרצליה כמאיר הורוביץ. בהיותו בגיל שלוש עברה המשפחה לרשפון, שם נולדו שתי אחיותיו. בגיל 14 התגרשו הוריו, הר-ציון עבר עם אביו לקיבוץ עין חרוד, ואמו ואחיותיו עברו לקיבוץ בית אלפא. בנעוריו בעין חרוד הקדיש את רוב זמנו הפנוי לצפייה בטבע ולסיורים רגליים. טיולים אלה חרגו לעתים מגבולות ישראל. בשנת 1951 יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-14, לטיול רגלי סובב כנרת. בבקעת הבטיחה, אז בשליטה סורית, נעצרו והוחזקו בכלא בקוניטרה ובדמשק. הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום.‏ מאוחר יותר ערך מסע יחד עם חברתו רחל סבוראי ל"עיר האסורה" - פטרה שבירדן. מסעו זה עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה. חלקם קיפחו את חייהם במהלכו של המסע.‏
 
הוא התגייס לנח"ל ושירת כמדריך טירונים. בעת היותו מדריך, לא היה מרוצה מחוסר הפעילות הקרבית שבתפקיד. באותה תקופה הוקמה יחידה 101 כיחידת קומנדו על ידי אריאל שרון ובזכות השם שיצא לו כסייר, הוא צורף ליחידה ולקח חלק בפעולותיה. בין היתר פיקד על הפשיטה לחברון, פשיטה שנחשבה לקשה במיוחד בשל תנאי מזג האוויר החורפיים והשטח הררי שהקשו על תנועת הכוח. הכוח צעד 42 קילומטר בליל שלג וקיבל תשבחות רבות. עם מיזוג היחידה לגדוד הצנחנים 890, מונה הר-ציון למפקד פלוגה א' שהפכה לסיירת הצנחנים. שרון כתב עליו, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו". בהמלצת משה דיין הרמטכ"ל הוסמך לקצונה ללא קורס קצינים, והוענקה לו דרגת סגן. זהו מקרה נדיר והיחיד בתקופת דיין.
 
ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. השניים נרצחו בידי בני השבט הבדואי ראשידיה, וגופותיהם נמצאו רק לאחר ששה שבועות בשטח שבשליטת ירדן. בתגובה יצא מאיר הר-ציון לאזור עם יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, חבריו מיחידה 101, ורצח כנקמת דם ארבעה מבני השבט. הר-ציון נעצר בעקבות זאת, והיו אנשים, דוגמת משה שרת, שחשבו שיש להעמידו לדין באשמת הריגה או רצח, אולם עקב לחצם של משה דיין ודוד בן-גוריון לא הועמד לדין. בטרם סגירת התיק נגדם, יוצגו הר-ציון וחבריו על ידי שמואל תמיר, אך הם ניתקו איתו את הקשר לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב.‏
 
הר-ציון עוטר בצל"ש, שהומר בשנת 1973 בעיטור העוז, על חלקו במבצע כנרת (מבצע "עלי זית"), בליל ה-11 בדצמבר 1955, בו פיקד על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת הצנחנים. במהלך פעולת התגמול על משטרת א-רהווה בספטמבר 1956, נפצע הר-ציון בצווארו. חייו ניצלו הודות לתושייתו של הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'), שניתח אותו בשדה תחת אש ועל מעשהו זה עוטר בעיטור העוז.‏
 
בסוף שנות ה-50, לאחר שהתאושש מפציעתו, נמנה הר-ציון עם צוות מקימי סיירת מטכ"ל ושימש קצין הדרכה (כאזרח עובד צה"ל) בשנותיה הראשונות של היחידה. במלחמת ששת הימים הצטרף לסיירת הצנחנים של חטיבה 80 בפיקוד מיכה בן ארי ולחם עמה בחזיתות ירושלים ורמת הגולן.
 
במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 עלה הר-ציון לגולן על אף מגבלותיו וחילץ פצועים מהשטח הסורי. מספר פעמים אף התחזה כמת כשעברו בסמוך לוחמים סורים. את פועלו זה, והתנדבותו במלחמת ששת הימים, יזם על אף היותו נכה צה"ל, שלא חלה עליו חובת התייצבות בשעת מלחמה.
 
משה דיין כתב על מאיר הר-ציון בספרו "אבני דרך": "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. ייתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם."
  
הר-ציון הקים את ביתו - "אחוזת שושנה", על שם אחותו, באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן. פציעות משירותו הצבאי הותירו אותו נכה. חמורה במיוחד הייתה פציעה בצווארו, שהקשתה עליו לדבר. ב-1968 יצא לאור הספר "פרקי יומן", בעריכת נעמי פרנקל, שבו חלקים מיומנו שתיארו את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים.
 
בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר הוא השמיע ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין. כמו כן השתתף בפורום נהלל ולאחרונה גם בפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא אף הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד.
 
נפטר ב-14 במרץ 2014, בגיל 80 בחוות שושנה שבכוכב הירדן‏

לערך המלא בויקיפדיה לחץ כאן

נשיא המדינה שמעון פרס ספד למאיר הר ציון, מגדולי לוחמי ומפקדי צה"ל שהלך לעולמו:

"עם ישראל צריך להוריד היום את דגליו לזכרו של מאיר הר ציון שנאסף אל עמו. לא היה אדם אמיץ ממנו, לוחם עז שהיה מוכן להקריב את חייו למען ישראל פעם אחר פעם. הוא ראה את המוות בגובה עיניו ולא נבהל ולא ניסוג. הוא נפצע פצעים אנושיים ועמד בהם בצורה חסרת תקדים. שבע נפל ושמונה הוא קם. הפעם השמינית בבניין משק חקלאי "באחוזת שושנה"  כי יעוד חייו היה לעבד במו ידיו את אדמת המולדת שהוא כה אהב. הוא לא ידע פשרות, הוא לא דחה קרבות, הוא לא הפסיק לרגע את אהבתו האדירה לארץ ישראל. הוא היה כבר לאגדה בימי חייו, אם לא בעיניו הוא, הרי בעיני כל אלה שידעו את גבורתו ואת לחימתו. במעשיו הגשים את הפסוק 'ידו האחת עושה את המלאכה וידו השנייה מחזקת את השלח', יהי זכרו ברוך".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה