"הטנקים שנסעו בראש השיירה נשרפו כליל"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 11 בספטמבר 2014
יהושוע ישי 2014

יהושוע ישי 2014


למרות ששהה במעצר, התעקש רס"ל (מיל') יהושוע ישי להצטרף לחבריו בחזית מלחמת ששת הימים. נחישותו הכריעה את הכף כשביצע ירי בזוקה לעבר האויב בקרב ברמת הגולן, על אף שלא הוכשר לכך # על אומץ לב, מקצועיות ודבקות במשימה הוענק לו עיטור המופת



כל הסימנים שקדמו למלחמת ששת הימים הראו כי רס"ל (מיל') יהושוע ישי לא עתיד להשתתף בה. לאחר שסירב לאחת מפקודותיו של רס"ר הגדוד והושם במתקן מעצר, החליט ישי כנגד כל הסיכויים לכתוב למג"ד בניסיון לחזור לגדוד ולהשתתף בלחימה. "המעשה הזה אמנם לא היה מקובל, אך לא היה לי מה להפסיד", אומר רס"ל (מיל') ישי. "ביקשתי מהשליש שביקר אותי בבית המעצר במחנה שרגא לשלוח את המכתב למג"ד, שהחליט לאור מצב הלחימה להחזיר אותי לגדוד בתור סמל לוחם לכל דבר ועניין", הוא נזכר בגאווה. 

כך הצליח ישי להשתתף במלחמת ששת הימים ועמד בה למבחן, כאשר הוא וחבריו ניצבו בפני סכנת חיים מאש צלפים בלב המוצב הסורי תל פאחר שברמת הגולן. "האש העיקרית שהופנתה כלפינו במוצב תל פאחר נבעה ממבנה דמוי בונקר שבו היו חרכי ירי", מספר יהושוע בבהירות. "הסמ"פ שלנו, שמיל, אמר לי שהוא חושב שהפיתרון היחיד לבעיית הצלפים תהיה לירות לשם מבזוקה. בזוקה הייתה, אך לא היו לנו פצצות. שלחתי את אחד הלוחמים להביא לנו פצצות לבזוקה אך הבזוקאי נעלם, אינני זוכר לאן. למרות שלא הייתי בזוקאי בהכשרתי, הכרתי את הנשק וכיוונתי אותו. הפצצה הראשונה ניפצה את דלת הבונקר וממנה יצאו החיילים הסורים. הפצצה השנייה שנורתה לעברם גרמה להם להיתפס באש. זה היה מראה נורא ומזעזע אך כך זה במלחמה, עושים הכל כדי להישאר בחיים".

למרות שהיה גלוי לאש האויב ולא הוכשר לירי בבזוקה, לא היסס ישי לעמוד מול אש הצלפים הכבדה ולירות אל עבר הבונקר עד שהסכנה חלפה. במעשיו אלה הוכיח רס"ל (מיל') יהושוע ישי אומץ לב, מקצועיות ודבקות במשימה ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

 

אל האזור הממוקש

 

לפני המלחמה שימש רס"ל (מיל') יהושוע ישי כסמל המבצעים של גדוד ברק בגולני. בעודו שקוע בהכנת תצלומי מפות וחומר מבצעי לקראת המלחמה, פנה רס"ר הגדוד אל החיילים בפקודה: על כל חייל לחפור לעצמו שוחה אישית מחשש להפגזה סורית. משלא ביצע פקודה זו עמד ישי במסלול התנגשות עם הרס"ר אשר הביא אותו, זמן לא רב לפני המלחמה, לשהות בתא המעצר. "לא ביצעתי את הפקודה משום שהייתי עסוק עד צוואר בענייני המבצעים, ולא מצאתי פנאי לחפור את השוחה. הייתה לי אפשרות להישפט אצל המג"ד אך ביקשתי לראות בית-דין, כדי שארוויח קצת זמן עד הדיון ולא אכנס ישר לכלא", משחזר ישי בחיוך. "בזמן שחלף עד המשפט נשארתי בבית המעצר שבמחנה שרגא. מצאתי את עצמי עם משתמטים ועברייני משמעת, ולא הרגשתי שייך לשם. חשתי בכך שעומדת לפרוץ מלחמה, דבר גדול שעומד לקרות, ואני לא אהיה שם. באפסנאות של הגדוד הייתה מכונת כתיבה שהשתמשתי בה כדי לכתוב מכתב אישי למג"ד עד לשטח הכינוס, דבר שאינו מקובל מפני שכעציר לא היו לי זכויות כאלה. כשהשליש הגיע לבסוף לקחת מאיתנו חבילות הפצרתי בו שייתן את המכתב למג"ד, ושזו תהיה החלטתו הבלעדית אם לפתוח ולקרוא או לא. הסברתי לו שמדובר במצב מיוחד של מלחמה, ושיש מקום לשחרור מבית המעצר. כבר באותו הערב שלחו רכב מיוחד מהגדוד להחזיר אותי לשטח הכינוס, והרגשתי התרוממות רוח והתרגשות עצומה. עם חזרתי לגדוד המג"ד הסביר לי שהוא החליט להחזיר אותי לפנים משורת הדין אך לא למחלקת המבצעים, כי אם לאחת הפלוגות.

"הגעתי לפלוגה של המ"פ ורדי, שהציב אותי כסמל מחלקה שעוזר מבחינת פיקוד. ב-9 ליוני התחלנו לעלות לתל פאחר והתקדמנו בסדר מסוים בו המג"ד עומד בראש, והפלוגה שלנו נעה אחרי הזחל"ם שלו. יצאנו מחורשת המייסדים, ואני עוד זוכר את מחיאות הכפיים של התושבים כשעברנו דרך קריית שמונה. משם עברנו במסלול שטיפס עד לגבעת האם, ובמקום הזה התחילה האש הרצינית. כשהגענו לתל פאחר חטפנו את האש הכבדה ביותר, וכמה טנקים שנסעו בראש השיירה לפני הגדוד שלנו נשרפו כליל. כשהגעתי אליהם הייתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי אדם מת, והחיילים באותו טנק היו מעוותים. זו תמונה מזעזעת ומרתיעה שנחרטה בזיכרוני. מתוך כך הוריתי להרבה חיילים להוריד את הראש כשיש ירי, לבצע את תפקידם ולא לנסות להיות גיבורים גדולים. אחדים מהם נהרגו בשל סקרנותם לראות מה קורה. אחרי שהטנקים נפגעו כל הגדוד נעצר והיה קושי בתמרון מכיוון שהיינו על שביל קשה של אבני בזלת. אחד הזחל"מים נתקע כתוצאה מירי סורי עליו, וכתוצאה מכך נתקעו עוד זחל"מים שלנו. בדיעבד, הבנתי שהמג"ד החליט לנטוש בשלב זה את הזחלמ"ים הפגועים ולפרוץ חזיתית ורגלית אל תל פאחר, אל האזור המגודר והממוקש. זה היה מנוגד לתכנון המקורי - לתקוף את היעד מאחור, במקום בו הסורים פחות מוגנים".

 

עם הקלצ'ניקוב של הסורי

"כשהחלה התזוזה מהזחל"מים, ראיתי זחל"ם אחד שכן נסע לכיוון היעד וטיפסתי עליו. כשהגענו לחלקו האחורי של תל פאחר עם הזחל"ם שלנו ועוד שניים שהצליחו לעלות, נעצרנו בשטח חנייה אשר היה מופגז כל אותה עת. הדבר הראשון שעשינו הוא לקפוץ לאזור הדרומי-מזרחי של המוצב, ולרוץ אל התעלות שלא היו עמוקות במיוחד והיוו נקודת תורפה של הסורים. תוך כדי כניסתנו לשם, החיילים שלהם ירו עלינו ונאלצנו לנהל איתם קרב פנים אל פנים. באיזשהו שלב התגברנו על הנקודה הזאת ועמדנו מאחורי תלולית שנתנה לנו הגנה מסוימת מהאש שנורתה מתוך המוצב עצמו. הרובה שלי נהרס, ובמקומו לקחתי קלצ'ניקוב של אחד החיילים הסורים. אני מאמין בהשגחה עליונה, כך שקורס הנק"ל אותו עברתי לפני המלחמה ובו למדתי איך להשתמש בקלצ'ניקוב לא היה לחינם. בשלב מסוים התחלנו לספוג אש צלפים והסמ"פ שמיל נפגע מירי של צלף. ניסינו לאתר את מקור האש וגילינו למעשה שהאש העיקרית מגיעה ממבנה דמוי בונקר, שהיו בו חרכי ירי שאפשרו לצלפים לירות. בשלב זה אמר לי הסמ"פ 'יהושוע, הפתרון היחיד יהיה לירות טיל בזוקה'. הבעיה הייתה שהנשק עצמו היה, אך לא היו פצצות. למזלי, היה בחור בשם אליהו שאותו שלחתי להביא שק עם פצצות וכן מים לפצועים. כשהוא חזר מהזחל"ם בו היו הפצצות והמים, הבזוקאי נעלם. כך קרה שלקחתי את הבזוקה והוא טען אליה שלוש פצצות. פצצה אחת ניפצה את דלת הבונקר, ואילו השנייה גרמה לשריפתם של החיילים הסורים שברחו מהבונקר. זה מזעזע, אך במלחמה המטרה היא לצאת בחיים".

"כששתקה האש התפניתי לטפל בשמיל, ולחצתי על הפצע שלו עם התחבושת האישית עד שהגיעו לטפל בו. אחרי שטיפלנו בכל הפצועים ניתנה הוראה לרכז את הפצועים והשבויים הסורים ולהתחיל לנסוע. הבעיה הייתה שהנהג של הזחל"ם נהרג במלחמה, והיא נפתרה בכך שאני נהגתי במקומו. כמושבניק לשעבר הזחל"ם לא היה שונה עבורי מטרקטור, ואתו הורדתי את הפצועים עד למקום מסוים ממנו אספו אותם. לאחר כל זה, התחלנו לרכז את כל מי שנשאר בחיים במוצב בו הסורים ריכזו את גדרותיהם הדוקרות כדי למנוע מעבר. אמרו לנו לשבת על הגדר ולמזלי החגור ואת החפירה אפשרו לי לשנות תנוחה כך שהגדר לא תדקור, וכך נחתי מהלחימה והערכתי את אותה ישיבה. באותו זמן, חשבתי על המשפחה שלי שבאותה שעה ממש עורכת קידוש. אמרתי לעצמי 'איפה אני ואיפה הם?' ואכן, הם לא ידעו במשך חודש שהייתי בחיים, או כפי שאומר פתגם צרפתי ידוע 'אם אין חדשות, אז זה חדשות טובות'. כשחזרנו מתל פאחר לגדוד, אותו רס"ר שרצה להכניס אותי לכלא קיבל אותי בחיבוקים ובליטופים. כבר באותו לילה עלינו לכבוש את קוניטרה, ולפני העלייה המ"פ קידם אותי לדרגת סמ"ר ומינה אותי למ"מ בלי שעשיתי קורס קצינים. במהלך שהותי שם עיקמו מ"מים רבים מבה"ד 1 את אפם על כך שיש לי יותר זחל"מים ממ"מים אחרים, וזאת בלי שעברתי קורס קצינים. המ"פ שלי אמר להם שכשיהיה להם את הניסיון הקרבי שלי, אולי הם יקבלו ארבעה זחל"מים כפי שהיו לי. מהמלחמה למדתי שהאמרה 'הקם להורגך השקם להורגו' חייבת להיות נר לרגלנו תמיד. לחיילים צריכה להיות רוח קרב והתלהבות, וזאת כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים כאן".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה