"הכול רעד, כאילו האדמה מתמוטטת"

המלחמה בה השתתף סמ"ר (מיל') בני פיינשטיין  לפני 40 שנה אמנם הסתיימה בעיני רבים, אך בעבורו היא קמה מחדש בכל יום כאשר הזיכרונות צפים על פני השטח, מסרבים להרפות. פיינשטיין נפל בשבי כמו לוחמים רבים אחרים במלחמה ההיא, חוויה שהותירה בו צלקות רבות המסרבות להגליד. "אני משתדל לא להתעסק יותר מדי בזיכרונות השבי, מכיוון שאם אעשה זאת אשקע בהם מחדש", מתאר פיינשטיין. "במשך 25 שנה המדינה העדיפה לא לטפל באנשים כמוני, פדויי שבי הסובלים מפוסט-טראומה. כיום אני מעורב בעמותת 'ערים בלילה', המאגדת בתוכה פדויי שבי מכל מלחמות ישראל. העמותה הוקמה כדי להיטיב עם מצבם של פדויים כמוני, שהופקרו על ידי המדינה", הוא מספר. "השבי הותיר בי זיכרונות איומים, להבדיל אלף ואלפי הבדלות ממה שעוברים בימים אלה האסירים של דאע"ש. מצד שני, יצאתי ממנו עם תחושת כושר הישרדות וגאווה כיוון שנפלתי בשבי בצורה מכובדת, ורק לאחר שעשיתי את כל מה שאני יכול כדי להילחם במצרים".

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התקיף כוח מצרי גדול את מוצב "ליטוף" בו שהה פיינשטיין, על האגם המר הקטן שבתעלת סואץ. לאחר שכל המפקדים נהרגו או נפגעו בהתקפה, נטל פיינשטיין את האחריות והחל לארגן מחדש את הכוחות ללחימה במצרים. "אמרתי לחבר'ה, 'צאו מהבונקר ותראו נוכחות כדי שהמצרים יחשבו שהמעוז עומד יציב ומלא בחיילים'", משחזר פיינשטיין. "מילאנו את העמדות בתחמושת שאותה ירינו על המצרים, והם לא הצליחו לחדור למעוז כל אותו לילה. בבוקר ראינו שאנחנו מוקפים בטנקים מצריים וניסינו לירות עליהם מרגמות, ובעקבות הפעולה הזאת חטפנו הפגזה איומה. כדי להחליש אותנו, שלחו המצרים שני חיילים שלנו ממוצב אחר עם דגל לבן, אך לא הסכמנו להיכנע, עד שנכשלנו לחלץ את עצמנו רגלית מהמקום. כשנפלנו בשבי, אמרתי לחייליי שילכו עם ראש מורם כי אין לנו במה להתבייש - עשינו את כל מה שאנחנו יכולים כדי להדוף אותם". במעשיו אלה גילה סמ"ר (מיל') בני פיינשטיין אומץ לב, כושר מנהיגות, מסירות ויוזמה, ועל כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

"באנו לעשות חיים"

לפני שפרצה המלחמה עסק פיינשטיין בהוראת חקלאות בקיבוץ בארי וכן בהדרכת מורים חדשים. ב-21 בספטמבר, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, הוא גויס לשירות מילואים בתעלת סואץ במסגרת חטיבת ירושלים. האווירה בה נתקל כלל לא רמזה על הכנה כלשהי של צה"ל לקראת העתיד להתרחש. "כשהגענו למחנה בלוזה בתעלה האווירה הייתה כה רגועה כך שאפילו לא ערכנו אימון מסודר, אלא הכנה מינימלית ושגרתית", הוא מתאר. "במקור הייתי אמור להיות במעוז אחר, שחייליו לא נפלו בשבי במהלך המלחמה, אבל הסמל של מעוז 'ליטוף' הכיר אותי היטב מאימונים קודמים ורצה שאהיה איתו ועם עוד חבר שלי ששהה במעוז, וכך התגלגלתי למוצב. מעט לפני שהתחילה המלחמה החלו להצטבר בצדה השני של התעלה אלפי חיילים מצרים עם טנקים, תותחים ותול"רים (תותח ללא רתע). אמנם נאמר לנו שהצבא המצרי עורך תרגיל גדול אך מיהרנו לדווח על מה שראינו, מכיוון שהמראה היה מחשיד. נתקלנו בתגובה מזלזלת ומבטלת של העורף והתחלנו להתמקד בשגרת העבודה הרגילה של המעוז, שכללה סיורים בלילה ובבוקר ותצפיות. האווירה ברקע הייתה שלווה מאוד, כמעט פסטורלית. במכתב האחרון שכתבתי לרעייתי לפני המלחמה אני מתאר עד כמה האווירה ציורית, שבאנו לעשות חיים ובאמת הכול היה בסדר.

"התחלנו להרגיש שמשהו רציני עומד לקרות כאשר הבחנו בקצינים מצרים בכירים בצד השני של התעלה, והמ"פ אמר לנו להיות דרוכים ולישון עם נעליים. ביום פרוץ המלחמה, בניגוד למה שהתרחש מספר ימים קודם, דבר לא רמז שדרמה גדולה כזאת תתרחש. היה יום חמים ונעים, התעלה הייתה שקטה לחלוטין וזה הרגיש כאילו גם למצרים היה יום כיפור משלהם. למרות שאני צם מגיל 12, באותו יום נמנעתי מלצום. אחרי סיור ארוך של שעה וחצי סביב האגם המר הקטן הרגשתי שאני חייב לאכול, בהמלצת רופא, והיה לי מזל מאלוהים. ב-12:00 עליתי לתצפית וידעתי שמ-13:00 אני חופשי לזמני ומעשיי. כשהגיעה השעה ירדתי לבונקר לישון, ולא תיארתי לעצמי שאתעורר יחד עם מדינה שלמה למלחמה. כמה דקות לפני השעה 14:00 החלה ההפגזה שהיוותה את יריית הפתיחה, וירדתי לבונקר המרכזי של המעוז. הכול רעד כאילו האדמה מתמוטטת, המ"פ התבונן על המצרים מבחוץ עם עמדת הפריסקופ שלו, וכולנו, למעט הקשר והרופא יצאנו אל עבר עמדותינו, מתכוננים להשיב אש ולא יודעים שזו עומדת להיות מלחמה שבסופה ניפול בשבי".

דרך הייסורים של השבי

"כשהגעתי לעמדה שלי התחלתי לירות לכיוון המצרים שעלו מסירותיהם לעבר המעוז. לצערי או לשמחתי היה לי מעצור ברובה. בחור אחר שהגיע למעוז רק יום קודם והראה אחריות רבה הסכים להחליף אותי בעמדה, כי הרובה שלו היה תקין. לאחר כמה דקות ראיתי אותו שכוב על הרצפה, כך שהייתי יכול להיפגע במקומו. המצרים נעו לעבר שער המעוז, ואני ועוד שני חיילים נענו בעקבותיהם עם המרגמה שלי. היה זה קרב קשה מנשוא. המצרים אמנם לא הצליחו להשתלט על המעוז בזכותנו ובזכות גדוד השריון שסייע לנו, אך איבדנו במהלכו את כל מפקדינו. חלק מהם נהרגו ואחרים נפצעו ברמה שלא אפשרה להם עוד לתפקד בשדה הקרב. המצרים המשיכו להפגיז אותנו והערב ירד. כיוון שהכרתי את מ"פ המעוז היטב רציתי לשמוע לעצתו, והוא אמר לי להוציא את כל החיילים מהבונקר המרכזי ולחלק אותם לעמדות. כשחזרתי מהעמדות לתת הוראות הרופא אמר לי שאסור לדבר איתו, מכיוון שהוא חווה פגיעה מאוד קשה והוא צריך לשמור כוחות. לצערי הוא מת בדרך לבית-החולים. במהלך הלילה ניסינו לבקש מהחטיבה להתפנות עם גדוד השריון מהמעוז, אך הם סירבו ובכך דיננו נחרץ לנפילה עתידית בשבי. הוריתי לחייליי לגרום למצרים לחשוב שהמעוז עומד יציב, וכך המשכנו בקרב עד שבבוקר הוקפנו לגמרי על ידי הטנקים המצריים. התגובה שלנו לטנקים הייתה חריפה, וכיוון שעשינו רעש גדול המצרים היו בטוחים שאנחנו 40 חיילים במעוז ולא 12 כפי שבאמת היינו. המצרים הבינו שפנינו לא לכניעה, וכדי לשכנע אותנו להיכנע הם שלחו אלינו שני שבויים ישראלים ממוצב אחר עם דגל לבן. לא הסכמנו, והתחלנו לתכנן עם גדוד השריון תוכנית מילוט מהמעוז.

"הרעיון היה שהשריון יירה על המעוז 'אש על כוחותינו' בלי שניפגע מכך, וכשיסיימו נצא בריצה ונרוץ שלושה קילומטרים, עד שנצא מכלל סכנה. לא האמנתי שנוכל לרוץ כל כך הרבה, אבל שיתפתי פעולה עם התוכנית שבמהלכה הרסנו את מכשיר הקשר הראשי, שרפנו את כל המפות והשמדנו את הצפנים. במהלך אותה ריצה נהרגו לנו שלושה חיילים, שמתו במהלך הפגזות השריון או הסתתרו בבונקר אחר ונהרגו על ידי המצרים. אחרי 200 מטר של ריצה, יוני, אזרח שהתנדב לשרת איתנו במעוז, שמע יריות וצעק: 'מלכודת, מלכודת!' הבנו שרצנו ישר אל המצרים וחזרנו בריצה אל המעוז. המצרים איימו שאם לא ניכנע הם ישרפו אותנו מהאוויר, ושיחה למח"ט עוצבת 'עקבות הברזל' נכשלה. הבנתי שאין מנוס משבי. הלכנו ברגל אל עבר המג"ד המצרי אותו כינינו סעדאת בשל דמיונו למנהיג המצרי, ואמרתי לחייליי שילכו עם הראש מורם, כי אין לנו במה להתבייש. למחרת בבוקר החלה הוויאה דלורוזה (דרך הייסורים – א"ט) של השבי. עברנו שם השפלות פיזיות רבות ועינויים נפשיים. בשבי רזיתי 20 קילו, וזכורה לי במיוחד נסיעה מסואץ לקהיר שבה ידיי היו קשורות מאחורי הגב, וכל שיכולתי לשמוע היה את זעקות האימים מכאב של חבריי. רק ב-10 באוקטובר נבדקנו על ידי רופא מהצלב האדום, וכעבור חודש וחצי מיום נפילתנו בשבי חזרתי ארצה. מצד אחד הרגשתי בשבי כמו עולי הגרדום, וזה היה נורא. מצד שני קיבלתי מכך כושר הישרדות והרבה גאווה, בניגוד לדופי שניסו להטיל בנו גנרלים שהפילו עלינו את הטעויות שלהם. אני חושב שהתובנה המרכזית מהמלחמה הזאת היא שאסור לזלזל באויב ושיש לעשות שלום כפי שעשינו עם המצרים, כדי למנוע מעוד סיפורים כאלה להתרחש".