"ואז ראיתי אותו: טנק בוער באמצע הכביש, צמוד לתהום"

לפעמים גבורה איננה מתבטאת במעשה יחיד, אלא בהתמודדות עיקשת אל מול סיטואציה מתמשכת. הגיבור לא תמיד ידע שהוא גיבור, וגבורתו לעיתים גם לא תכתב בספר דברי הימים. אבל הוא, בעזרת אומץ ליבו, שינה דבר-מה איפשהו בעולם, עזר לו להסתובב נכון יותר על צירו. אל"ם (מיל') עמיחי (עמי) אבן מרגיש צורך להדגיש שבמלחמת לבנון הראשונה היו הרבה גיבורים, ואף-על-פי-כן הוא זה שזכה לקבל את צל"ש האלוף ממפקד פיקוד הצפון (פצ"ן), אמיר דרורי. את העיטור הוא קיבל על גבורה מתמשכת, אחרי שפיקד במהלך המלחמה על גדוד טנקים. "קיבלתי צל"ש על ניהול נכון של הגדוד בתקופה ארוכה, כנראה, ולכן הצל"ש הוא של כל הגדוד", מדגיש אבן בצניעות.  "אנשים שלא היה להם שום ניסיון קרבי למדו איך לעשות את הדברים. היו לנו חמישה הרוגים וכמה עשרות פצועים, והגדוד הזה לא איבד מכוחו המשיך בתפקודו. איזו עוצמה: לספוג, למלא את השורות, ולהמשיך הלאה, פעם אחר פעם".

בתעודה שקיבל אבן נכתב: "הגדוד בפיקודו של אבן הוביל במשך מרבית תקופת הלחימה. אבן סיכן את חייו בכך שעם טנק בודד גבר על מוקד התנגדות של האויב שגרם לנפגעים בין כוחותינו. במעשיו אלה הוכיח קור רוח, כושר מנהיגות ודבקות במשימה".

באבן ניכרת העוצמה השקטה שדרכה הוא מתאר את גדודו שלו. בקול נמוך הוא טווה את סיפורו של טנק אחד, באמצע לבנון, שהפך להיות אחד מחלוצי המלחמה.
 
גליץ' היסטורי במקלחת
מסלולו הצבאי של אבן התחיל בדיוק כמו שתכנן. "התגייסתי מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים לשריון, כפי שרציתי. המלחמה הקשה רק חיזקה את הרצון. את שש שנות השירות הראשונות עשיתי בסיני, בעיקר בחטיבה 460. יצאתי לקורס קצינים, והתקדמתי בתפקידים עד לתפקיד הסמג"ד. בנובמבר 79' השתחררתי והלכתי לטייל בדרום אמריקה. אני מבין המייסדים של הטיול בדרום אמריקה", הוא מתפאר בחיוך. "כשחזרתי עשיתי מכינה בטכניון, והלכתי ללמוד".

ואז הגיעה התפנית בתוכניות. "תוך כדי המכינה פנה אליי מפקד האוגדה ואמר שיש משבר באיוש מג"דים בשריון, ושאל האם אני מוכן לחזור לקבע כמג"ד. הסכמתי אבל בתנאי: זאת לא הולכת להיות תוכנית שירות ארוכה".

אך הזמנים השתנו, והמלחמה שהגיעה טרפה את הקלפים. "באוגוסט 81' התגייסתי חזרה לקבע. במגרש החניה של מעלה אפרים פגשתי את מפקד עוצבת הפלדה דאז, האלוף (מיל') מנחם עינן, שהוריד לי את דרגות הסרן ושם את דרגות הרס"ן. חזרתי לחטיבה 500, גדוד 195. כשלושה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקיד, ראש הממשלה בגין החליק באמבטיה וקיבל כמה גימלים. תוך כדי חופשת המחלה הוא החליט על סיפוח רמת הגולן לישראל. כתוצאה מכך הגברנו את הכוננות בצפון, והתחלנו לקבל פקודות מבצע לפעולה בלבנון או בסוריה. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו נגררים למלחמה בתחילת יוני 1982".
"נתוני הפתיחה שלנו היו בעייתים: הגדוד נע ונד 13 פעמים ממקום למקום לפני פרוץ המלחמה. זה כלל טנקים, מובילים, מכוניות, משאיות ותאונות, והכל כשברקע חורף. מצאנו את עצמנו עוסקים בעיקר בלוגיסטיקה, במקום לעסוק בעיקר באימונים. בנוסף, אף אחד מהלוחמים בגדוד, כולל המג"ד - לא נלחמו לפני. ולא רק זה, זמן מועט לפני התחלף המח"ט - איש חי"ר שעשה הסבה למפקד שריון. נאלצנו ללמוד להסתדר עם נתוני הפתיחה שלנו. זאת הייתה התנסות מעניינת, לבחון איך האנשים שסביבך מתמודדים עם סיטואציה תחת אש, ואיך זה שונה מהדרך שבה חשבת שהם יתנהגו. תופתע לגלות איך מפקד הטנק פישל, והאחד שאפילו לא ספרת אותו - יצא גיבור".

למלחמה יש כמה התחלות

עם או בלי הערכות ראויה, המלחמה התחילה. "חצינו את קו הרקיע והתחלנו לטפס לכיוון רמת נבטיה. בעודנו מטפסים, נעו מולנו נגמ"שים. כשעצרנו וירדנו לראות מקרוב, גילינו שבתוך כלי הרכב ישנם נפגעים. שם נודע לנו שאנחנו במלחמה. כוח מעוצבת הפלדה עקף אותנו והתייצב בחזית, בגזרה המרכזית. ידענו שאנחנו צריכים להיות ה"הפתעה" של הלחימה. המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לציר ביירות-דמשק, ולנתק את ביירות מסוריה. הפקודות היו די מגומגמות, ובמקביל ברקע שמענו דרך הרדיו שהממשלה החליטה על פעולה שהטווח המקסימלי שלה הוא 40 קילומטר. אנחנו היינו כבר אחרי הטווח המדובר, ואתה מוצא את עצמך שואל: 'איפה אני נמצא בכל הסמטוחה הזאת?'".
"ביום שלישי בצהריים הגיעה נקודת הפתיחה של המלחמה האמיתית מבחינתנו. הגענו לציר אוגוסט הנמצא בצומת טי לציר ביירות-דמשק, וכחלק מהרוטינה של הימים האחרונים עצרנו עד לקבלת פקודה. הטנק שלי ושל המ"פ היו במרחק-מה, בלי יכולת לראות זה את זה. פתאום הגיעו מעלינו שני מטוסי תקיפה סורים וביצעו סריקה כדי לראות עד איפה הגיעו היהודים. הם זיהו אותנו וחזרו לעמדות. אחד התלבש עליי, והשני התלבש על הטנק של המ"פ. נכנסנו לקרב, כל טנק עם המטוס שלו. אני השתוללתי, נסעתי קדימה, אחורה, יריתי ישר, אפילו הדלקתי את הקוצים שהיו סביבנו. בשלב מסויים יריתי שלושה פגזי ח"ש (חודר שיריון), והמטוס ירה עליי שלושה טילים. יצאנו תיקו - אני לא פגעתי והוא לא פגע".
"כשנגמר הסיפור ונעלמו המסוקים, קראתי למ"פ. הוא לא ענה לי. ולא פחות חמור מזה שהוא לא ענה לי - בטנק שלו היה גם חבר שלי, מי שטיילתי איתו בדרום אמריקה, אליק. ידעתי שקרה משהו רע, ולא יכולתי לעשות כלום. ירדתי ברגל מהטנק שלי והתחלתי לרוץ לכיוונם. ואז ראיתי אותו: טנק בוער באמצע הכביש, צמוד לתהום".

אבן משרטט את מפת האירוע על דף נייר. בציורו, הדרכים הארוכות מתגמדות תחת הטנק העצום הבוער בלהבות. איש קטן, וכמעט בלתי נראה, רץ אל עבר הכלי המאיים. השרטוט נראה כמו ביטוי פיזי, אך אמוציונאלי ביותר, של זיכרון שעדיין חי. "אי אפשר להתקרב לטנק. אני מרגיש שאני רוצה למות, ואז אני שומע קולות".

מסתבר שהטנק נפגע פעמיים: בפעם הראשונה מטיל בצריח, אחריו הספיקו החיילים לברוח ולהתחבא בתעלה סמוכה, ממנה הגיעו הקולות. בפעם השנייה, המסוק כבר פוצץ את הטנק שהיה ריק מאנשים. שלושה פצועים פונו מיד, והשיירה רצתה לחזור לקרב. "היינו מוכנים להמשיך לנוע, אבל אי אפשר היה. הטנק, שהמשיך לבעור, חסם את הדרך".
ובמקביל לאירועי הלחימה, תוכנית מתגבשת בקרב מקבלי ההחלטות. "הדרג הגבוה הריח שהולכת להיות הפסקת אש, אז קיבלנו פקודה לנוע בשיא המהירות לכיוון ציר ביירות-דמשק. בקיצור, כל מה שלא קרה עד אז, פתאום קרה. מבחינתי זאת, ולא אחרת, הייתה התחלת המלחמה". לפי תיאוריו של אבן, למלחמה יש כמה תאריכי פתיחה, כשבכל אחד מהם מתחיל מיני-עידן חדש ללוחמים.
"התחלנו לנוע לעבר עין זחלתא, בדרך לציר הראשי, וירדנו לנהר. עם אור ראשון, התחיל יום רביעי במארב של הקומנדו הסורי. הוא הצליח לפגוע בנו בשעה שאנחנו במצב סטטי, מחכים לפקודות. כדי לפתור את הפלונטר הזה הזדקקנו ליממה שלמה. לפני הפסקת האש ביום שישי אחר הצהריים, קיבלנו פקודה אחרונה: נעצרנו כארבעה קילומטרים מציר ביירות-דמשק". בשבוע הראשון ללחימה לא הגיע הגדוד לציר המדובר. בשבוע השני נהנה מפריבילגיות של הפסקת אש, כמו ביקור פצועים וצבירת כוחות, ובשבוע השלישי - נמשכה הלחימה כתוצאה מהפרות ההסכם על ידי הסורים. "ואז, ביום חמישי של השבוע השלישי, השתלט הגדוד על חלק מציר ביירות-דמשק. סוף סוף הוא השלים את המשימה שלא הושלמה בסוף השבוע הראשון".

היסטוריה לא סימפטית
לדברי אבן, המלחמה הזאת "הוכנסה מתחת לשטיח" במידת מה. "אחת הסיבות שבשמן יצאנו אליה היו דחיקת המחבלים מקו הגבול", הוא מזכיר. "זה אכן קרה, ובכל זאת המלחמה הזאת טואטאה. הלחימה שלנו הייתה ארוכה באופן מיוחד, וכללה אנשים שלא נלחמו מימיהם. אותם אנשים למדו להלחם ולהתמודד עם בעיות. בנוסף הם גם נפצעו, נהרגו, משפחותיהם הפכו שכולות, ובסופו של דבר - המשימה בוצעה. המבצע יצר תהליך: נבחר נשיא נוצרי, בשיר ג'ומאייל, שנרצח. כתוצאה מזה התרחש הטבח בסברה ושתילה, וכתוצאה מזה אריאל שרון נאלץ להתפטר. ובסוף, כתוצאה מכל אלו, צה"ל שקע ב'בוץ הלבנוני'. למלחמה הזאת הייתה השפעה, היא הייתה ההתחלה של היסטוריה לא סימפטית בכלל".
מלבד תחושותיו על הנרטיב המלחמתי שנשכח, אבן יצא מהמבצע עם תובנות רבות שמלוות אותו עד ימינו. "התובנה המרכזית שלי הייתה קודם הכרה שלי עם עצמי, הכרות מעניינת שקורית בסיטואציות לא שגרתיות. בנוסף, הכרות תחת אש, לחץ, משימה - עם האנשים שסביבך. תובנה נוספת הייתה חיזוק האמונה שלי בחשיבות האימונים, ובייחוד אימונים משולבים בין כוחות. המשפט 'קשה באימונים, קל בקרב' הוא נדוש ונכון. וראינו את זה גם עכשיו, במבצע 'צוק איתן'. דבר שלישי, למדתי על חשיבות הדוגמא האישית - יש לה השפעה יוצאת דופן על איכות הלחימה. כשהמפקד מקרין כיצד יש לפעול הוא מראה מהי הדרישה מחייליו. דוגמא אישית יכולה לקבוע איך ייראה הקרב".