מבצע תרנגול 53, חוויות אישיות

זוהר בר-עם תודה לאביתר בן-צדף שהעביר

על השתתפותי במבצע להוצאת המכ"ם הרוסי מראס ע'ארב לישראל * במקום להיות מט"ק אמבולנס בתעלה, הגעתי לאבו רודס, עיר הנפט * פיקניק על שפת-הים * מסלול ירי לטנק בודד * בתוך יממה הכל השתנה באבו רודס: הזונות נעלמו, האילתים המבורדקים לבשו לפתע מדי חיילים כראוי, והלכו בקבוצות די מסודרות כחיילים * כמה עשרות לוחמי נח"ל מוצנח ירדו עם תת-מקלעים "עוזי" עם משתיקי-קול – חיילים צעירים, ולכמה היו נעליים עם סוליות קרועות, אבל אדומות * שנים אחר-כך ראיתי את המכ"ם במוזיאון חיל האוויר בחצרים, והרגשתי כמו פגישה עם מכר ותיק, שיש סוד בינינו * אחרי כשבועיים פרץ הסיפור לעולם דרך קריקטורה של דוש, שצייר תרנגול שולה דג ענקי



איך לא נהייתי מפקד-טנק אמבולנס במלחמת ההתשה

                        

בתחילת דצמבר 1969 קיבלתי זימון דחוף ל"שירות מבצעי פעיל" לחודש ימים. צו הקריאה, שהגיע לביתי באילת במעטפה חומה, רמז על שירות קרבי אמיתי. בגזרת תעלת סואץ הייתה מלחמת התשה עם המצרים. כל יום היו תקריות אש, וחלקן עם הרוגים ועם פצועים.

כבר הספקתי להיות בשירות מילואים בצאלים, אחרי שחזרתי לארץ מעבודתי בבנגקוק. זה היה שירותי הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, והיה לי חשוב לדעת במהלכו, כי חרף פציעתי הקשה, אני מסוגל לתפקד כמפקד טנק (מט"ק) כימים-ימימה. אמנם כמעט הקאתי כשעליתי שוב על טנק, ולא רציתי שיבחינו בכך. זה קורה כמעט לכולם אחרי פציעה קשה.

הערכתי, שיהיה שירות מסוכן. דיברתי עם חבר, שהיה שם במחזור קודם, וסיפר לי בגילוי-לב עד כמה אכן יהיה מסוכן. "תוטס במטוס צבאי לאזור בלוזה שליד תעלת סואץ. משם תוסע לאחד המוצבים, ותפקד על טנק אמבולנס. יש כעשרים מוצבים לאורך 160 ק"מ תעלה – כל כמה ק"מ, וביניהם אין כמעט כלום. תופתע לראות עד כמה הם מבוצרים ומושקעים, אבל המצרים יורים ופוגעים בחיילינו לעתים קרובות בנשק תלול-מסלול ובירי צלפים. מלחמה ממש מתחוללת שם עכשיו. לא יהיה לך רגע שקט שם".

טנקי אמבולנס הם שרמנים, שעברו הסבה לפינוי נפגעים ממוצבי צה"ל. הם חנו במקום מוגן בחצר המוצב. כמעט כל יום היו נפגעים באחד המוצבים. "כשיודיע על נפגע, תניע מיד, ותיסע לפי מה שיכוונו אותך, או שיביאו את הפצוע אליך עם אלונקה. יעמיסו הפצוע על סיפון הטנק ומיד תיסע אתו מזרחה, לפי הנחיות שתקבל. בחלק מהמקרים יבוא מסוק לפנותו.

"למרות שזה יהיה באזור קרבות, לא תהיה בסכנה", הרגיע החבר, "בכל מקרה היא תהיה פחותה בהרבה מאשר בירושלים לפני כשנתיים וחצי [במלחמת ששת הימים] ...".

 

הצבה באבו רודס

הודיתי לרפי ישראלי [סמ"פ הירושלמית], חברי הטוב, על התדרוך, ואחרי כמה ימים נפרדתי מאשתי ומבתי, והתייצבתי בטרמינל הצבאי בשדה דב. נתנו לי פתק אישור לעלות על המטוס הבא, שינחת ברפידים (ביר גפגפה). כשהמתנו, נזכרתי שרק לפני כשבועיים, כשטסתי חזרה לאילת, פגשתי בשדה דב חבר טוב מהצבא שנשאר בצבא הקבע, סרן יום-טוב תמיר, שהיה קצין האג"ם של חטיבה 14, שהייתה בקו. התרשמתי שלא היה במצב-רוח הטוב, שאפיין אותו. "זוהר, אנשים לא מבינים איזה מלחמה קשה ומסוכנת מתנהלת בגזרת התעלה", הוא אמר כשנפרדנו, והוא טס לתעלה.

החיילים ישבו דמומים ורציניים, ולא דיברו. מט"קים וקצינים נשאו אקדחי "וובלי" ארוכים. " החיילים הטסים לרפידים מתבקשים לגשת למטוס" – קרא הרמקול. קמתי, והרמקול בישר, "זוהר ברעם מתבקש לא לעלות על הטיסה לרפידים, ולפנות מיד לשליש במשרד שבשדה". הרמקול היה שקט וברור מאוד, וחזר על הודעתו.

החוורתי. אבישי, אחי, היה מט"ק בשירות חובה בחטיבה 14, ש"החזיקה את הקו", כמו שאמרו. ברגלים כמעט כושלות הלכתי לשליש, וישבתי מולו חיוור.

"שב, בבקשה", אמר השליש, ומיד הוסיף, "לא אחיך נפגע ... לוחם מ'גולני' חטף כדור בראש מצלף, ונפטר מפצעיו ... אחיו מט"ק באבו רודס, ואלתרתי בדקות האחרונות, שתטוס לאבו רודס להחליף אותו, כדי שיגיע להלוויה מחר. זה בסדר מבחינתך?"

"למה אני?! היו עוד כמה מט"קים בטיסה", שאלתי מופתע.

"הסתכלתי עליכם, ואתה נראה לי בחור רציני, ויהיה שם משהו חשוב לעשות".

"מה?"

"תדע כשתגיע לשם. המתן כמה דקות, והטיסה שלך יוצאת לאבו רודס כמעט מיד. הקדמתי אותה בגלל שזה עניין של נפגעים ושל משפחה ... של הרוג".

הסכמתי, מופתע ודי מזועזע. לא כל יום נתקלים במצב כזה. ישבתי בטרמינל הצבאי הצנוע מינוס בשדה דב וחשבתי על אחי – ילד טוב, שחלה בצעירותו, וכמעט מת. גדלנו בבית קשה עם מעט מדי כסף. הוא היה נער חביב ואני טיפוס סגור. בקושי הצלחתי ללמוד ולסיים את לימודיי באוניברסיטה מחוסר כסף, והנה הוא שם, במלחמה, ולידו נהרג מישהו. על עצמי איני חושב אף פעם בכלל. חשבתי קצת על אילת ועל עבודתי החדשה. עכשיו זה נראה רחוק.


שלהבת, עיר הנפט

 

עלינו על המטוס, שהיה טרקטור מעופף – משהו ענק, שקראו לו סטראטוקרוזר. הוא התחיל לרוץ צפונה על המסלול ברעש עצום ובכבדות מרשימה. חששתי שימשיך לנסוע ככה עד חיפה ... לקראת סוף המסלול הצליח להמריא. הטייס שבר מיד בלי גינונים לים התיכון במין זווית קשה כאילו היה טייס קרב. מטוס אזרחי לא עושה דבר כזה. טסנו מעל הים התיכון דרומה, לאשקלון, ונכנסנו ליבשה מעל רצועת עזה החומה. המטוס ריחף ברעש המזופת שלו מעל חולות סיני - נוף יפה, שראיתיו בראשונה. הנה הר הילל, הנה ביר גפגפה, והנה שרידים מושחרים של רק"ם מצרי עזוב מששת הימים – עדים אילמים.

כמדומני, הטיסה ארכה כשעה. המטוס נחת יפה ודומם את מנועיו. הגעתי בראשונה בחיי לאבו רודס, עיר הנפט, שקיבלה שם עברי, "שלהבת ", ואפילו כמה משפחות ישראליות התיישבו בה.

בפתח המטוס עמדו שני חיילים. אחד בכה והאחר תמך בו. הבנתי שאלה השריונאים. החייל הבוכה עלה למטוס עם מלווהו, שסימן לי להמתין במקומי, עד שיחזור. מבלי לשאול היה ברור שמי שעלה למטוס ונשאר בו הוא האח השכול. רק לפני עלייתו למטוס הסביר לו המ"מ, כי אחיו נהרג.

"נעים מאוד. אתה זוהר, מט"ק? אני אבי המ"מ שלך", אמר החייל, שירד מהמטוס, והושיט לי את ידו, "בוא ניגש למגורים".

המרחק מהמסלול למגורים היה קצר. הלכנו, והתרשמתי ממראה עיניי: די הרבה אזרחים הסתובבו, חלקם מחובקים עם בחורות שממראה גופן החשוף במיוחד ושערן הגבוה ניכר שעיסוקן בזנות. זיהיתי אילתי אחד, שהפסיק לרגע לאחוז בבחורה, שהייתה צמודה אליו. "שלום זוהר. נחמד שגם אתה פה במילואים". הסתבר, שהרבה אילתים עושים כאן מילואים.

"שמע", אמר, "פה גן-עדן. רק דבר אחד אל תעשה – אל תדוג דגים עם רימוני-יד. לפני שבוע מישהו מאילת זרק רימונים לים כדי לדוג, ונקטעה לו יד".

עדיין הייתי בתוך כל מה שחוויתי שעתיים קודם, ולבטח לא חשבתי על דיג במפרץ סואץ.

נכנסנו לביתן אבן יפה, מגורי השריונאים. היו בו שני חדרים – אחד למפקדים ואחד לאנשי צוות. "קח את המיטה של ... המט"ק שטס צפונה", אמר, "אוי. הוא שכח את נעלי-הבית שתקתי, והייתי מזועזע.

לפתע נשמע קול מוכר מירכתי החדר. זה היה משה לב – מט"ק בפלוגה הירושלמית, שלחמה על העיר בששת הימים.

"זוריק, מה אתה עושה כאן?"

"באתי למילואים".

"יופי, יופי. תהיה לנו תקופה טובה יחד".

אבי המ"מ הוסיף בענייניות, "ביררתי עד מתי תהיה במילואים. בגלל האסון תשתחרר קודם. זה הולך לפי מחזורים, והציוות למחזור הבא כבר מלא. יצא שהרווחת שבוע".

משה התעניין איך החלמתי מפציעתי הקשה. "הירגע", עניתי, "במקלחת תראה, שיש עוד הרבה סימנים ...".

בליילה צותי לשמירה עם עוד חייל, וצוידנו במשקפות. הסביר אילו ספינות צריכות לעבור במפרץ סואץ, שאנו ממש כאן לפתחו, ואילו לא. מזג-האוויר היה קריר ונעים – הרבה יותר טוב מאילת הלוהטת והחמה

 

תעלומה מסתורית

 

בבוקר הלכנו לטנקים. שני טנקים היו כשירים ולשלישי היה לו קלאץ' שבור, שלא תוקן. לא הבנתי את זה. בדקתי את הטנק שלי כמו טפ"ש שצריך. הנעתי, נסעתי מטר קדימה ומטר אחורה. הרגל השמאלית כאבה לי מרסיס, שנותר בה, אבל היה בסדר . צודדתי צריח בעזרת משה, דרכתי את המקלעים, בדקתי תיאומים ב-0.5, ותיקנתי אותו. הכרתי את הצוות שלי. סיכמנו, שהיות ולמשה אין טנק, הוא יהיה טען-קשר אצלי, "כדי שיהיה יותר מעניין". ובכלל מוטב שני מט"קים מנוסים ועוד חברים יחד – דבר, שהוכח אחר-כך כחיוני. הצעתי לעשות מסלול טנק בודד, כדי לראות מה הטנקים האלה שווים, ונירה, לפחות, במקלעים. להפתעתי, אבי המ"מ ענה, כי מבקש זאת שבוע, וכל הזמן דוחים אותו.

הלכנו יחד למפקד הבסיס, והנה עוד הפתעה – זה מנחם שרפמן, שהיה "המלך" – מפקד הר הצופים – עד 1968, ולנו, הטנקיסטים הירושלמיים, היו "עסקים" אתו – תכניות סודיות לחבירה להר הצופים בחירום וכו'.

אמנם הכרנו. אך האיש היה יבש להחריד, קצר וענייני לחלוטין.

"אם אתן לכם אישור, תיסעו ותירו; ואם לא ...".

"מתי ירו הטנקים האלה, או נסעו?" שאלתי.

"מזמן".

הסתכלנו זה על זה בתמיהה.

"טוב. עשו מסלול, אבל קצר בזמן, מחר בבוקר. קצר, אה ...".

הלכנו לחוף הים, וצלינו תפוחי-אדמה. קנינו מבדואי דגי גוי נהדרים בכמה גרושים, וישבנו שלושת המט"קים, ואכלנו. כמה זה מוזר, אמר אבי, צפונה לנו מתחוללת בתעלת סואץ מלחמה קשה עם הרוגים, ואנו פה מבלים כמו תיירים. כאילו קרא את מחשבותינו. הרגשתי כמעט לא נעים אבל מה יכולתי לעשות? פקדו עליי להיות פה.

 

מי מפריע למסלול טנק בודד?!

 

השכם בבוקר יצאנו שני צוותי הטנקים לעשות מסלול. אמרתי לנהג להתחיל בנסיעה, להחיש, ולראות שהטנק נוסע היטב בהילוך רביעי, אינו מתחמם והכל בסדר. התרחקנו קמעא מאבו רודס. אבי ואני סימנו גזרות ירי, והתחלנו לנסוע ולירות במקלעינו. הכל בסדר. אחרי חמש דקות הגיח לפתע, לא ברור מאיפה, ג'יפ עם רס"ן. "משוגעים, מי נתן לכם אישור לירות?! חזרו מיד לבסיס, משוגעים".

הבלגנו על העלבון, וחזרנו לבסיס. מי מפריע למסלול טנק בודד?! הוא נראה לנו כמשוגע. החנינו את הטנקים, ושלושתנו הלכנו לסייר בעיר. עד מהרה הבחנו, שקרה דבר-מה – הבדואים לפתע נעלמו כלא היו. הלכנו עוד קצת, והבחנו בצוות בינוי, שהקים אנטנה גבוהה מאוד לתקשורת עם מטוסים. בבואנו לביתן שלנו, קיבל את פנינו קצין ביטחון שדה. "חברה', לקחתי לכם את המצלמות. בבקשה אל תשאלו כלום. תודה".

אבי המ"מ, היה ועודנו צלם מחונן, הביא מצלמה מצוינת, והסתובב אתה וצילם – גמל בדואי בחוף, אותנו יושבים ואוכלים תפוחי-אדמה, זונה בעיר הנפט, "חרגול" מפיק נפט ... לא הבנו. זה מקום של משוגעים, החלטנו לעצמנו, כיוון שלא היה הסבר הגיוני להתרחשויות המוזרות. כמי שזה עתה בא מדרום-מזרח אסיה, הצעתי לנקוט בשיטה האסיינית, "שב וחכה".

למחרת הגדילו את האנטנה, ואת הבדואים, ששהו בשני ביתנים, הקיפו בגדרות-תיל, ושוטר צבאי אסר עליהם לזוז משם ביום ובליילה. כל מיני טיפוסים משלנו, חיילים חדשים, התחילו להסתובב בעיר הנפט. בתוך יממה הכל השתנה: הזונות נעלמו, האילתים המבורדקים לבשו לפתע מדי חיילים כראוי, והלכו בקבוצות די מסודרות כחיילים. מוזר מאוד.

"מקווה, שיחזירו לי את המצלמה הטובה, לפחות", אמר אבי המ"מ, בחצי חיוך.

 

שותפי-סוד

 

ביום שישי בבוקר קראו לאבי ולי לקבוצת פקודות. "מהרגע הזה אתם שותפי-סוד לסוד הכי גדול של המדינה", אמרו. "שימו את הטנקים בשתי מחפורות טנקים שהכנו עבורכם. טענו את המקלעים, חזרו לכאן מיד, כשהצוותים יהיו על הטנקים".

עשינו כדבריהם וחזרנו לתדריך הסודי.

הסתבר, שהרוסים נתנו למצרים בשנת 1969 מכ"ם משוכלל וחדיש ביותר, שמגלה מטוסי קרב מנמיכי-טוס. הוא הוצב במצרים מעבר למפרץ סואץ, מול אבו רודס, וגילה את המטוסים "פאנטום" שלנו, שטסו להפציץ במצרים. חלקם הופלו, ובמקרה הטוב טייסיהם נפלו בשבי. במקרים אחרים כמה מהם נרצחו.

כל הניסיונות לגלות את המכ"ם לא צלחו. גילו משהו, שהיה דמי, והפציצו אותו. כלשון התקופה, זה רק הצחיק את המצרים. עד שסמל מודיעין מוכשר גילה את מקום המכ"ם – הברקה גאונית של הבחור. דרך יחידת חי"ר מצרית באוהל מוסווה, שהגנה עליו ומבנה קטנטן, שלא בלט. לקח לו הרבה זמן לשכנע, עד שהבינו ש"הילד" צודק.

 

נח"לאווים

 

בדקו אפשרויות שונות להביא את המכ"ם. לבסוף מינו צוות קרב מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקודו של דורון רובין, הסמג"ד. על החי"ר פיקד סא"ל אריה צידון "צימל", מג"ד 50. על המסוקים "יסעור" (CH-53) – נחמיה דגן, שלמד והביא אותם מארצות-הברית.

רובין למד היטב את כל פני השטח באזור ראס ע'ארב מתצלומי-אוויר (תצ"א), שהרי אף ישראלי לא היה שם מעולם. זה הציל אחר-כך את המצב. על המבצע פיקד אל"ם חיים נדל, מח"ט 35, ולצדו בחפ"ק רא"ל חיים בר-לב, הרמטכ"ל.

אחר-הצהריים ביום שישי, 26 בדצמבר 1969, נחתו ליד שתי מחפורות הטנקים של אבי ושלי, שהיו לצדי המסלול באבו רודס, כמה עשרות לוחמי נח"ל מוצנח עם תת-מקלעים "עוזי" עם משתיקי-קול, חיילים צעירים, ולכמה היו נעליים עם סוליות קרועות, אבל אדומות – נח"לאוויים. הם ירדו משישה מסוקים "יסעור", שהגיעו ארצה זמן קצר לפני כן, ונקלטו בחיל האוויר. בלעדיהם הפעולה הייתה בלתי-אפשרית. גם ככה ידעו, שהמכ"ם שוקל 3.2 טונות כשהמשא המרבי של המסוק הוא 2.9 טונות, והחליטו להסתכן. אתם היו כמה מבוגרים יחסית בבגדי צבא. רתכות, כלי עבודה, בלוני-גז ועוד דברים היו בתוך ה"יסעורים".

ישבנו עם הלוחמים, ודורון רובין הסביר על מפה את ציר התנועה הקרקעית למכ"ם, מרגע ההנחתה על הקרקע, והיכן יוצב כוח החסימה.

"יש שאלות?"

אף אחד לא שאל. כולם היו שקועים בעצמם.

ביקשתי בעדינות להצטרף אותי כלוחם, והדגשתי שהתנסיתי בקרב בירושלים בירי "עוזי" לטווח קצר ... הצחקתי אותם.

 

דריכות

 

"חברה', זהו. החשיך, ואנו ממריאים. הפקודה ניתנה. בהצלחה לכולנו", אמר נחמיה דגן, מפקד גף "יסעור". הם עלו למסוקים, הניעו יחדיו, עלו לאוויר, וטסו נמוך מאוד ללא אורות וכמעט נגעו במים לאורך מפרץ סואץ מערבה אל היעד. תוך דקה נעלמו מעינינו הדואגות.

אנו, הטנקיסטים, היינו מאותו הרגע בכוננות עליונה. "היו מוכנים לכל מקרה – אולי המצרים ירדפו אחרי המכ"ם, וינסו להשמידו על הקרקע. אולי הבדואים. היו מוכנים עם לירי מקלעים מיד".

דרכנו את המקלעים, והבטנו לשמים מערבה בליל קר מאוד. כמעט מיד חלפה מעל ראשינו בכיוון מערב למפרץ סואץ ומשם למצרים רביעיית פאנטום, במבנה של שני זוגות עוקבים, בשאון האופייני לה. כמסוכם בתדריך, כשחלפו ממש מעלינו הדליקו לרגע את אורותיהם, כדי שלא נירה עליהם. בהחלט מרגש, כי הם טסו להפצצה, שנועדה להטעות את המצרים

אז כבר התבצעה ההגעה הקרקעית אליו. עדיין שעת ליילה מוקדמת. הלוחמים חצו עד מהרה את מפרץ סואץ, והונחתו במקום הלא-נכון. כאן התגלתה גאונותו של דורון רובין בניווט קרקעי. היה לו שבוע הכנה ללמוד את מפת האזור ואת התצ"א. הוא למד אותו מצוין, וברגע שנחת הבין היכן הונחת עם לוחמיו בטעות. מרחוק מאוד, כמו נר של פנס בודד, נראה מקום המכ"ם. הלוחמים הלכו בהליכה זהירה מאוד זה אחר זה כמה ק"מ ליעדם. חיים נדל מפקד הפעולה באבו רודס, דרבן בקשר את דורון רובין, שלא ענה, והתקדם עם חייליו בדממה מוחלטת מבלי להתגלות. הוא ידע, שאם יתגלו, ייכשלו במשימה. את מאות המטרים האחרונים הם עשו בזחילה קשה מאוד אבל אפשרית. כוח החסימה הוצב גם הוא בחשאי. לפתע הגיעו למכ"ם, שאיש לא שמר עליו, ואיש לא הבחין בהם. הלוחמים השתלטו על המצרים בדקות הראשונות בירי ב"עוזים" עם משתיקי-קול.

 

פירוק והנפה

 

החלו לפרק את המכ"ם – משימה מסוכנת מאוד שמא הוטמנו מתחתיו מוקשי-ענק, או חיבורי אזעקה למטכ"ל המצרי. "לא ידעו דבר על זה ולא היה טעם לשאול את השבויים כי מה שיאמרו למה שווה. נלכד שם רוסי אחד, שמיד אמר, 'ידעתי שתבואו'".

הרתכות עבדו על בלוני-גז רבים, שנשאו הלוחמים על גבם. תוך כשלוש שעות, פורק המכ"ם הרוסי הגדול, ללא כל הפרעה מצרית. "יסעור" ניסה להרימו, ושלוש מארבע מערכותיו ההידראוליות כשלו, והיה צריך להחליפו. הלוחמים על הקרקע סימנו בזיקוקים לנחמיה דגן, שיבוא לקחתם, והוא לרגע חשב שהמצרים יורים עליו. "כולנו היינו מאוד מפוקסים אבל גם בתחום הפנטסיה באותו הליילה".

בסביבות שתיים בליילה החלו המסוקים לחזור לשדה אבו רודס. ראשון הגיע המסוק שהתקלקל. ספרתי בזה אחרי זה ארבעה "יסעורים". אחריהם חזר מסוק עם המכ"ם, שנקשר אליו. תדהמה. הוא האיר אותי ואת הטנק בפרוז'קטור החזק שלו לקראת נחיתתו, כשריחף מעליי. צלחת מעופפת לא הייתה מפתיעה אותי יותר. גל קור של התרגשות עזה שטף אותי. ייתכן שהיו שם גם מסוק סופר-פרלון, או שניים. המסוקים נחתו לידינו. לשנייה שפשפתי את עיניי בתדהמה – האם זה אמיתי?!

 

רגע קדוש

 

היה ליילה קר מאוד, והטנק היה קר. קפצתי החוצה מהצריח, והתיישבתי עליו כשהמקלע בין רגליי. חיבקתי את המקלע 0.5 הדרוך. כמה טוב שעשיתי לו תיאום-ירי ביום הראשון. אני מוכן לירות באויב אם יבוא מהאוויר. עכשיו זה עליי ועל אבי המ"מ. משה ניצב לצדי בתא הטען. טוב שהוא כאן, אם יהיה צריך לירות באויב. דמעות זלגו חופשי על פניו, והוא מט"ק קשוח, שעבר קשה את הקרב על ירושלים. לא אמרנו מלה, כמו נכחנו ברגע קדוש. מאז הקרב על ירושלים, כשהבקענו את שערי האויב, לא הרגשנו רגע קדוש.

סידרתי היטב את סרט הפעולה, שלא יהיה מעצור, כי אלה כדורים גדולים. אבי המ"מ בטנק האחר. לא דיברנו בקשר ו בעל-פה, למרות שהטנקים היו קרובים מאוד.

כשהמסוק הראשון התקלקל בראס ע'ארב, הרים המסוק השני את קרון המכ"ם, והתברר שמשקלו יותר מארבע טונות. נחמיה דגן קיבל לבדו החלטה להסתכן, והרים את המכ"ם הכבד, וטס ארצה נמוך ולאט. זו הייתה טיסת סיוט. כל רגע חשש, שהמסוק יצלול למימי מפרץ סואץ עקב המשקל המאוד עודף. איך-שהוא הגיע בקושי לקצה המסלול באבו רודס, וכמעט הפיל את המכ"ם על הטנק שלי. ראיתי שהוא "מחרחר", אם אפשר לומר זאת על מסוק, והמכ"ם הונח על הקרקע.

הלוחמים והטייסים הלכו לחדר-האוכל. לאחד מהם הייתה תחבושת אדומה מדם על ידו בגלל כדור, שפלט אחד מחבריו. גם השבויים הלכו לחדר-האוכל בטור כשעיניהם חבושות בפלאנליט. אמרו להם לשים יד על כתף האחר ... והם הלכו. חיים בר-לב, הרמטכ"ל, שנכח במקום, דאג שיגיע אוכל טוב ממסעדה צרפתית במרכז הארץ, וכולם אכלו.

לקראת שחר חזרו המסוקים עם הלוחמים ארצה. אנחנו, השריונאים, שמרנו במסירות בליילה הקר על המכ"ם, ולא אכלנו, אבל היינו מאושרים. מי היה צריך אוכל כשיש ביד מכ"ם, שהבאתו תמנע ממטוסינו ליפול במצרים. משה, אבי ניניו, המ"מ שלנו, ואני – כולנו סמלים – לא זזנו ממנו. המקלעים היו בהיכון לירי נ"מ, וישבנו לצדם כל הליילה ההוא. לא דיברנו מלה כאילו השתתפנו בסרט ג'ימס בונד. המצרים לא באו, אך בתעלה המשיכו לירות, ואף אחד לא ידע מה התרחש באותו הליילה.

מיד מיניתי את עצמי לשומר המכ"ם, ולא נתתי לסקרנים (לא רק חיילים) להתקרב למקום. "שטח צבאי סגור. בבקשה לא להתקרב לכאן. לכו!" אמרתי ברצינות רבה, ו"עוזי" על שכמי.

 

החזיר את הרשת

 

עד מהרה הגיע לטנק שלי ולמכ"ם הרוסי השבוי קצין מחיל האוויר, שכבר הכרתי. "שמע, זוהר, דבר אחד שכחנו בהכנות למבצע. תן לי בבקשה את רשת ההסוואה של הטנק שלך". כך, לפני אור ראשון, כיסו הקצין כחול-המדים ומט"ק בסרבל טנקיסטים במסירות את המציאה עם רשת הסוואה מאובקת מהטנק שלי, שלא יוצרה לשימוש החריג הזה. מעולם לא הרגשתי טוב יותר.

אחרי הליילה הקר רציתי מאוד כוס תה, והתביישתי לבקש מהקצין שיביא. אחרי פחות משעה, הגיעה משאית ענקית עם מנוף, העמיסה את המכ"ם, ולקחה אותו. התפלאתי כי חזרה ארצה לבדה. שנים אחר-כך ראיתי את המכ"ם במוזיאון חיל האוויר בחצרים, והרגשתי כמו פגישה עם מכר ותיק, שיש סוד בינינו.

"עכשיו אתה מבין", נהם מנחם, מפקד הבסיס, הביט במבטו הזועם, והלך.

הבדואים שוחררו, הזונות חזרו, הגדרות הוסרו, והקב"ט החזיר לאבי את שלוש מצלמותיו. הכל חזר לקדמותו כאילו לא קרה דבר. חוץ מאתנו, השריונאים, באבו רודס לא ידעו דבר על שהתרחש. למחרת החזיר מטוס "דקוטה" את רשת ההסוואה, כדי שאוכל להזדכות עליה.

אחרי כשבועיים פרץ הסיפור לעולם דרך קריקטורה של דוש, שצייר תרנגול שולה דג ענקי.

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה