איך צל"ש נולד?

אתר הגבורה, ישראל היום 12 בפברואר 2015
איך צל"ש נולד?


55 צל"שים חולקו לחיילים בעקבות מבצע "צוק איתן", מהם עיטור אחד בלבד • אבל מספר סיפורי הגבורה בקרבות גדול בהרבה • כיצד קובע צה"ל מי יקבל צל"ש? האם ניהול קרב פנים מול פנים עם מחבלים כדי למנוע חטיפת חייל מצדיק עיטור גבורה, עיטור מופת, או רק צל"ש?



"לפני מספר ימים הוענק צל"ש אלוף לגיא, הרופא הסדיר של היחידה בה אני משרת במילואים. גיא קיבל בצדק רב את הצל"ש, והוא ראוי לכל הפרגון וההערכה שיש. הוא רופא וקצין מקצועי, מסור ואמיץ, אבל זו אינה הסיבה שאני כותב. יחד עמי משרת רופא מילואים נוסף, ושמו בישראל דוד. הוא מוכר לכולנו בכינוי האלמותי 'סוסו'.
"חשבתי כי לנוכח העובדה שסוסו לא קיבל צל"ש רשמי, ראוי שכל חבר ואם עברייה יידעו שאין ראוי ממנו. סוסו התחיל את מבצע צוק איתן הרבה לפנינו, עוד במבצע 'שובו אחים', שם פעל בנחישות והפך לבשר מבשרו של הצוות שאותו ליווה. בעזה עצמה סוסו היווה ללוחמים בצוות 'אח גדול' והיה דוגמא למסירות, חתירה למגע ואומץ, כל זאת מבלי לציין את תפקידו כרופא.
"בשבילי סוסו היווה מקור לאופטימיות ומנע ממני להישבר. ברגעים שבהם הרגשתי כי המנשא כבד מנשוא, הזכרתי לעצמי שאני סוחב רק ציוד רפואי ואישי, בעוד שסוסו דחף בתיק שלו גם תחמושת רבה ופק"לים נוספים של הצוות. ברגעים של פחד (ואם נודה באמת, אז רוב הזמן פחדתי) הזכרתי לעצמי שלמרות שגם הוא מילואימניק, סוסו תמיד חותר למגע, ולא כמוני, רק מקווה שהכול ייגמר. כך שאין ספק שסוסו הפך גם אותי לרופא טוב יותר. כמובן שלאור זאת, אין פלא שסוסו תפקד לעילא ולעילא בשני האירועים שמוזכרים בצל"ש של ד"ר גיא.
"ביום שישי הסברתי לילדי הגן של בני הבכור על מחזור הדם, ובסוף סיפרתי להם גם על סוסו ועל איך הוא עזר לעצור דימומים תחת אש. לאור זאת, ילדי הגן הכינו לך את העיטור העליון ביותר שיש לצה"ל להציע - צל"ש גן דבורה".
(מתוך פוסט שפירסם ד"ר ס' בעמוד הפייסבוק שלו לפני שבועיים)

•  •

"לא כתבתי את הפוסט הזה מתוך מחאה", אומר ד"ר ס'. "אני בהחלט חושב שד"ר גיא וכל הלוחמים שקיבלו צל"ש אכן ראויים לכך. כל מה שרציתי זה להביע הערכה אמיתית וכנה לד"ר סוסו חברי, שבאמת פעל באופן יוצא מגדר הרגיל ולדעתי מגיע לו צל"ש".
ד"ר סוסו המדובר הוא רופא במילואים ביחידת מגלן. אם הפוסט המרגש הזה, שפירסם ס', אף הוא רופא ביחידה, לא היה מתגלגל לידיי, סביר להניח שאף אחד לא היה זוכה לשמוע על "ד"ר סוסו". כמוהו, חיילים רבים נוספים שלחמו במבצע צוק איתן באומץ לב, בגבורה ובהקרבה, יישארו עלומי שם ולא יזכו להיצרב כגיבורים בתודעה הציבורית. הם לחמו תחת אש תופת, חתרו למגע עם מחבלים תוך סיכון חייהם, חלקם נפצעו כשהגנו בגופם על חבריהם, חלקם אף נהרגו בקרב. ובכל זאת, הם לא נמצאו זכאים לקבל צל"ש, כמו חבריהם לנשק, שלחמו לצידם. בכבוד הזה זכו 55 חיילים בלבד, שמעשיהם ותפקודם נמצאו ראויים לקבלת צל"ש, ושהפכו לגיבורי האומה בן לילה.
ד"ר סוסו היה נוכח בשני האירועים שבגינם קיבל סרן ד"ר גיא ממגלן את צל"ש האלוף. האירוע הראשון אירע ב־23 ביולי, כשכוח של גדוד הסיור של הצנחנים הותקף באמצעות מטען חבלה. באירוע הזה נפצעו שישה לוחמי מגלן, ולוחם צנחנים אחד נהרג. האירוע השני אירע ב־30 ביולי, כשאגף שלם של מבנה קרס על צוות של מגלן. זה היה "אירוע המרפאה", שבו נהרגו שלושה לוחמים ו־18 נפצעו.
"באירוע המרפאה היינו עשרה רופאים, שתיפקדו פחות או יותר באותו אופן", מצטנע ד"ר סוסו. "אני לא חושב שפעלנו מעל המצופה, אבל כשיורים עליך והכל מסביב מתפוצץ, גם הדבר המצופה הוא לא טריוויאלי ומובן מאליו. אין לי ספק שיש עוד אלפי מקרים של חיילים שעשו מעשים הרואיים שיכלו לזכות אותם בצל"ש, אבל גם ברור לי שאי אפשר לתת אותו לכולם. בתור הרופא הסדיר של היחידה, ד"ר גיא ניהל את האירוע באופן מיטבי, והוא בהחלט ראוי לצל"ש".
ציפית גם אתה לצל"ש?
"בואי נגיד שלא הייתי מופתע אם הייתי מקבל צל"ש, אבל אני לא מאוכזב. כשד"ר ס' פירסם את הפוסט הזה, זה הביך אותי ורציתי 'להרוג' אותו. אבל בסופו של דבר, זה מחמם את הלב לדעת שאנשים אחרים רואים ומעריכים את מה שעשיתי, אבל אני לא באמת צריך את הצל"ש הזה".
גם אם האכזבה קיימת אי שם, עמוק בפנים, ד"ר סוסו, כמו לוחמים רבים אחרים, לא ידברו עליה בפומבי כמעט לעולם, אולי רק בין חברים קרובים. הרי מלוחמים גיבורים כמוהם לא מצפים לבוא בטענות ולדרוש בקול את הצל"ש, מה גם שהם מלכתחילה לא נלחמים בשביל לקבל אותו. הם עושים את תפקידם בצניעות, וסביר להניח שעם צל"ש ובלעדיו, הם יפעלו באותו אופן גם בקרב הבא.
ועדיין נשאלת השאלה למי מעניקים את הצל"שים, ועל פי אילו קריטריונים: מדוע מעשה הרואי אחד מצדיק צל"ש ואחר לא, איך מבחינים בין שני לוחמים שתיפקדו בגבורה באותו קרב ובאותן נסיבות, והאם ייתכן שחיילים לא יזכו לתהילה שלה הם ראויים מאחר שסיפורם לא סופר, או לפחות, לא סופר בקול רם מספיק.
לדברי ב', קצין בכיר שבקי בעבודת ועדות הצל"שים לדורותיהן, "הוועדה פועלת לפי קריטריונים ברורים הקבועים בחוק העיטורים ובפקודות מטכ"ל, אך בהחלט היו מצבים שבהם נעשה עוול לחייל כזה או אחר. היום, בעידן המודרני, כולם יודעים הכל, כך שאין כמעט מקרי גבורה לא ידועים, אבל זה בהחלט אפשרי. בפני הוועדה עומדת החלטה מאוד קשה. היא יושבת לפעמים במשך עשרות שעות על תיק אחד, מצליבה מידע ומתחקרת את החיילים שנכחו בקרב. זה בהחלט לא משהו שנעשה כלאחר יד".

איך אפשר למדוד?

במדרג העיטורים של צה"ל, עיטור הגבורה הוא הגבוה ביותר. אחריו, לפי הסדר, באים עיטור העוז, עיטור המופת, צל"ש הרמטכ"ל, צל"ש אלוף, צל"שים של מפקדי אוגדה (תתי־אלופים) וצל"שים של מפקדי חטיבות (אלופי משנה). העיטורים אינם כרוכים גם בפרס כספי כלשהו.
עיטור גיבור ישראל, שלימים הפך לעיטור הגבורה, הוענק לראשונה לאחר מלחמת השחרור על ידי דוד בן־גוריון, וזכו בו 12 לוחמים, כמניין 12 השבטים. ב־1970 נחקק בכנסת חוק העיטורים, שבא להסדיר את נושא האותות, ובו נקבע כי "עיטור הגבורה יוענק לחיילים על מעשה גבורה עילאית בעת לחימה מול האויב תוך חירוף נפש, עיטור העוז יוענק על מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש, ועיטור המופת על מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש מופת".
פקודות מטכ"ל קובעות כי צל"ש יוענק "בשל מעשה או התנהגות שאין בהם כדי להעניק עיטור. אפשר לציין לשבח חייל שהצטיין ביחידתו או מחוצה לה, תוך גילוי כושר מנהיגות או יוזמה בפעילות מבצעית או בפעילות אחרת, וכן חייל שהצטיין ביחידתו במשמעת ובהתמדה, בהופעה, בהתנהגות טובה או בכל מעשה אחר הראוי לציון".
השאלה שהחוק והפקודות אינם עונים עליה היא איך אפשר למדוד את מעשי הגבורה בלי לפגוע או לגרוע ממעשי גבורה של לוחמים נוספים - שהרי במלחמה, הלוחמים שנמצאים עמוק בשטח האויב מול אש מסכנים את חייהם בכל רגע נתון. האם שכיבה על רימון כדי להציל את חיי החיילים האחרים מצדיקה עיטור גבורה או רק עיטור העוז? האם ניהול קרב פנים מול פנים עם מחבלי חמאס כדי למנוע חטיפת חייל מצדיק עיטור גבורה, עיטור מופת, או רק צל"ש?
לדברי גורם צבאי בכיר, שהשתתף בוועדת הצל"שים המטכ"לית לאחר צוק איתן וגם בוועדות צל"שים קודמות, האיסוף הראשוני של המקרים המועמדים לצל"ש מתבצע בשטח על ידי מפקדי היחידות שהשתתפו בקרבות. כל המקרים מועברים לוועדה האחודה (פיקודית), שבראשה עמד הפעם תא"ל (מיל') הראל כנפו. בוועדה היו חברים גם נציגי הפיקודים, האגפים והזרועות, נציג מערך הנפגעים, נציג חיל החינוך, נציג דובר צה"ל ונציג ביטחון מידע - כולם מדרגת רב סרן ועד אלוף משנה.
הוועדה הזאת בוחנת אילו מהמקרים מתאימים לעלות לוועדה המטכ"לית, שדנה בהענקת העיטורים וצל"ש הרמטכ"ל, ואילו מהם עומדים בקריטריונים לקבלת צל"שים מרמת האלוף ומטה. הממצאים מוצגים בפני מפקד המערכה, במקרה הנוכחי - אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן. בראש ועדת הצל"שים המטכ"לית עמד האלוף שי יניב, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, והיו חברים בה אלוף (מיל') טל רוסו (לשעבר אלוף פיקוד הדרום), אלוף (מיל') דני ביטון (שהיה בעבר, בין השאר, ראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים), אלוף קובי ברק (ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה), תא"ל ערן ניב (ראש חטיבת כוח אדם בזרוע היבשה ובעבר מפקד בה"ד 1), תא"ל אבנר פז צוק (קצין חינוך ראשי), ואל"מ (מיל') ד"ר יוחאי שקד (ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל).
לאחר מבצע צוק איתן הוגשו כמאה בקשות להענקת צל"ש. רק כמחציתן אושרו. הוחלט על עיטור אחד בלבד - עיטור המופת לסגן איתן פונד, שנכנס למנהרה בעקבות סגן הדר גולדין. מעבר לכך, ארבעה חיילים קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל, 20 את צל"ש האלוף, 11 את צל"ש מפקד האוגדה ו־18 את צל"ש מפקד החטיבה. כמו כן, ניתנו אות הערכה אחד מטעם הרמטכ"ל וחמישה מכתבי הערכה של אלוף. 14 יחידות וגדודים קיבלו צל"שים ואותות הערכה יחידתיים.
"בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל אפשר לראות שעיטורי הגבורה, העוז והמופת הוענקו ביד רחבה יותר מהיום", אומר סא"ל (מיל') עפר דרורי, מייסד ועורך אתר הגבורה, שהוקם לפני שמונה שנים. "לדוגמה, במלחמת יום הכיפורים, שארכה 18 ימים, שמונה לוחמים קיבלו את עיטור הגבורה, 91 לוחמים את עיטור העוז ו־193 את עיטור המופת. אבל מאז אפשר לראות ירידה משמעותית בהענקת העיטורים הגבוהים. במבצע שלום הגליל, שנמשך 85 ימים, לא הוענקו עיטורי גבורה כלל, עיטור העוז הוענק לשני לוחמים בלבד ועיטור המופת לארבעה לוחמים".
איך אתה מסביר את הירידה הזאת?
"אני מניח שהרצון למנוע זילות של העיטורים והצל"שים גורם לחברי הוועדה לברור בפינצטה את המקרים ההרואיים ביותר, ולהשאיר בחוץ מקרים שבעבר אולי היו זוכים לצל"ש. מעבר לכך, יכול להיות שלמפקדים אין מספיק מודעות לחובתם לאתר קרבות ולהמליץ על חייליהם".
בסיפור הגבורה של סגן יניב הרטמן, סגן מפקד בפלוגה המבצעית של גדוד 931 של הנח"ל, שזיכה אותו בצל"ש מפקד האוגדה, נכתב: "בתאריך 25.7.14, במהלך הכנות לירי, נורה אל הכוח טיל נגד טנקים. לוחם אחד נהרג ושניים אחרים נפצעו. מייד לאחר מכן נפתחה אש מקלעים והושלכו רימוני רסס אל שאר הלוחמים. סגן הרטמן, ששהה עם חייל נוסף במבנה סמוך, שמע את קולות הנפץ והירי ומיהר להגיע למקום. בהגיעו למקום ראה את מפקד הפלוגה מנהל קרב עם המחבלים וחבר אליו.
"לאחר מכן נשא את אחד הפצועים לנקודת איסוף הנפגעים, בעוד המפקד נושא פצוע אחר. בתוך כך, הושלך רימון רסס נוסף אל שני המפקדים, והם נאלצו להגן על הפצועים בגופם. מרסיסי הרימון שהושלך נפצע מפקד הפלוגה. סגן יניב הרטמן נטל את הפיקוד על הפלוגה והמשיך לפקד עליה עד לסיום הקרב".
איך צל"ש נולד?
מימין: סמ"ר אבי אגמון, רס"ן גלעד פסטרנק וסגן יניב הרטמן, לוחמי גדוד 931 של הנח"ל // צילום: יהושע יוסף
מפקד הפלוגה המדובר הוא רס"ן גלעד פסטרנק. הוא פיקד על הפלוגה ונלחם חלק מהזמן לבדו, בקרב פנים מול פנים, עם חוליית מחבלי חמאס בקרב שארך כעשרים דקות, שבמהלכן נורתה אש תופת לעבר פסטרנק וחייליו. פסטרנק, שסיפורו הובא כאן בהרחבה באוגוסט אשתקד, נפצע באותו קרב פעמיים: בפעם הראשונה מרסיסי רימון, כשנשכב על חייל פצוע והגן עליו בגופו, ובפעם השנייה מכדור ברגלו. בכל העת הזאת המשיך להילחם, עד שכוח שריון הגיע לסייע. רק אז, לאחר שהפציעה ברגלו הכריעה אותו, הוא ביקש מהרטמן למלא את מקומו.
האירוע המוזכר בצל"ש התרחש ביום השמיני לכניסה הקרקעית. משימת הכוח היתה להשתלט על הקסבה של בית חנון ולאבטח את לוחמי ההנדסה, שחשפו וניטרלו את המנהרות בגיזרה. שניות לפני שלוחמי יהל"ם הפעילו את המטענים שנועדו לחשוף מטעני חבלה, נורה טיל נ"ט אל עבר הכוח. ארבעה לוחמי יהל"ם נהרגו במקום, עשרה נפצעו, ושניים נלכדו מתחת לשער ברזל כבד. פסטרנק התאושש מייד מההדף, חילץ את החיילים הלכודים, השיב אש אל עבר המחבלים שמתקרבים אליו והכריז בקשר על אירוע רב נפגעים.
כך סיפר באוגוסט לערן נבון בכתבה ב"שישבת": "הבחנתי ששני לוחמים שלי, אורי לוי ואלעד ברזילי, נפצעו ונלכדו תחת דלת ברזל שנפלה עליהם. ידעתי שאני חייב לייצר אש, אז ביד אחת יריתי וביד השנייה, במאמץ גדול, הרמתי את הדלת והם זחלו מתחתיה. זרקתי על המחבלים שלושה רימונים, חלק מהם לקחתי מהקשר שלי, שנפצע גם הוא. הכרזתי בקשר על אר"ן (אירוע רב נפגעים). המחבלים התחילו לאגף אותנו, וראיתי שניים שמתגנבים אלינו. זרקתי עליהם עוד רימון ויריתי.
"אחרי חמש דקות הגיעו אלי סמ"ר יוגב אופיר, שהוא לוחם שלי, עם סגן יניב הרטמן והקשר שלו, אבי גרינצוויג. אבי התחיל לחלץ את הפצועים לאחור תחת אש כבדה, וכשחזר קדימה, נפגע מכדור ונהרג. יוגב, הרטמן ואחרים השיבו אש לעבר המחבלים, יוגב נפצע, אבל המשיך להילחם".
מלבד הרטמן, שקיבל את צל"ש מפקד האוגדה, עוד שניים מחייליו של פסטרנק קיבלו צל"ש על תפקודם בקרב - כל אחד צל"ש אחר: סמ"ר יוגב אופיר קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, וסמ"ר אבי גרינצוויג ז"ל - את צל"ש האלוף.

"לא עשינו טעויות"

בכתבה על פסטרנק העיד חברו, קצין ההנדסה סגן ד', שהיה צמוד לפסטרנק באותו לילה: "הוא גיבור אמיתי. היו לנו הרוגים ופצועים בקרב הקשה הזה, אבל מעל הכל, לא יוצאת לי מהראש התמונה של פסטרנק הפצוע נותן הוראות ומנהל את העניינים באומץ גדול".
עידו (שם בדוי), לוחם בפלוגה של פסטרנק, שהספיק בינתיים להשתחרר והיה נוכח באירוע, מספר שפסטרנק היה מאוד גאה בחייליו שקיבלו את הצל"שים. "הוא היה מאלה שמייד אחרי הקרב המליצו על כך למג"ד".
יש לך מושג למה הוא עצמו לא קיבל צל"ש?
"כמ"פ, הוא כבר עבר כמה היתקלויות בעבר. אני מניח שמה שמצופה ממפקד שונה ממה שמצופה מלוחם, ואפילו מהסגן שלו. אני יודע שככה גם גלעד רואה את זה. אבל אין ספק שהוא תיפקד בצורה יוצאת דופן בדקות הקריטיות של האירוע. כמעט כולם מסביבו נפצעו מייד בהתחלה, הכוח יצא מתפקוד, ובלי האש והפקודות של גלעד, עד שהרטמן הגיע לסייע, אני מניח שלקרב הזה היו תוצאות קשות יותר".
הוא מאוכזב?
"את זה תצטרכי לשאול אותו".
פסטרנק, שעדיין משרת בצה"ל, סירב לדבר על המקרה.
"חייל שמחליט להסתער קדימה למרות שיורים עליו, ראוי לציון לשבח", אומר דרורי. "הבעייתיות מתחילה כשצריך לבוא ולפרק אירוע לגורמים, לבחון מי ראוי ליותר ומי ראוי לפחות. אני לא מקנא בחברי הוועדה. רובם היו תחת אש וחוו את הפחד הזה של הסתערות תחת אש. בסופו של דבר, למרות כל החוקים והפקודות, לשיקול הדעת יש תפקיד מרכזי. אם מפקד אמר 'קדימה הסתער', ושניים מלוחמיו הצטרפו, האם הם ראויים פחות לצל"ש? אלו דילמות אנושיות לא פשוטות".
אז אולי עדיף להתרכז בצל"שים יחידתיים, וכך למנוע מצבים שאחד מקבל והאחר לא?
"בעבר היו מפקדים שהחליטו שהם לא שולחים שמות של מועמדים לצל"ש, כי מבחינתם, כולם היו גיבורים. כך למשל פעלה חטיבת צנחנים במילואים במלחמת יום הכיפורים. היו יחידות שהמליצו לתת צל"ש רק למי שנהרג בקרב.
איך צל"ש נולד?
גם ילדי הגן התגייסו למאבק על הענקת הצל"ש לד"ר סוסו
"למרות הבעייתיות הזאת, אני חושב שלצל"שים אישיים יש מקום של כבוד. ברוב המקרים מדובר בעוז ובתעצומות נפש של אדם בודד, והמדינה צריכה להוקיר את זה. כבר יצא לי להיתקל במפקדים, שאחרי עשרים שנה הצטערו שלא הגישו מועמדות לצל"ש של חיילים שלהם".
"מדובר בעבודה סיזיפית שנלקחת ברצינות רבה", אומר גורם צבאי בכיר שהשתתף בוועדה המטכ"לית במבצע צוק איתן. "חברי ועדות הצל"שים מתמודדים עם דילמות קשות, והם צריכים לשבת ולבחון את כל מקרי הגבורה שמגיעים לידיהם. זה בהחלט לא מדע מדויק. שעות רבות של עבודת תחקיר מוקדשות לכל אירוע: בודקים את תחקיר האירוע, מזמינים לראיונות את החיילים והקצינים שנטלו חלק באירוע ובוחנים מקרי עבר דומים. אתה מנסה להיכנס לתוך המורכבות של האירוע, להבין את המצב, את הלחץ ואת האווירה הסביבתית, ועל סמך כל הפרמטרים האלו, אתה מקבל החלטה. כל מקרי הצל"שים שהובאו בפנינו נבדקים באופן יסודי ומעמיק. יש פרוטוקולים כתובים שמתעדים את עבודת הוועדה, ובהם מפורטים מתועדים כל התחקירים הצבאיים והביטחוניים והעדויות שנגבו על כל אירוע".
יש הגבלה מספרית על כמות הצל"שים שיכולים להעניק במבצע כזה?
"ממש לא, ואם תשאלי אותי, אז מבחינתי כל עשרת אלפים הלוחמים שלחמו בצוק איתן ראויים לצל"ש כלשהו. אבל אי אפשר להעניק לכולם. כל הזמן קיימת דילמה בין האתוס לבין הזילות, וכשמסתכלים על הנושא גם בראיית עבר של מלחמות אחרות, חייבים לשמור על יחס מסוים. לפעמים זה אומר לעשות סינון, גם אם אנחנו מאוד לא אוהבים את זה".
איזה מקרה מצדיק עיטור גבורה?
"מבחינתי, כדי לקבל את עיטור הגבורה צריכים להתקיים כמה פרמטרים: זה חייב להיות אירוע קיצוני שמתרחש מול פני האויב, עם סכנות ברורות וקשות שעומדות מול החייל; האירוע צריך להיות קיצוני בתהליך קבלת ההחלטות שהובילו את החייל לפעול כפי שפעל; וכמובן, יש השפעה גם לתוצאה".
במלחמת לבנון השנייה, רס"ן רועי קליין ז"ל, שנשכב על רימון שנזרק לעבר הכוח שלו, קיבל את עיטור העוז. מה שהוא עשה לא עמד בפרמטרים של עיטור הגבורה?
"עיטור העוז הוא עיטור גבוה, מכובד ומרשים. אני מניח שאם האירוע היה מתרחש אל מול פני האויב, זה היה אולי מוסיף את הפרמטר שלוקח את המעשה ההרואי שלו צעד אחד קדימה".
אתה יכול לתת דוגמה למקרה שהפך לך את הבטן מבחינת הדילמות וההתלבטויות?
"לשמחתי הרבה, כל העמדות שהצגתי בוועדה התקבלו, כך שלא התהפכה לי הבטן לגבי המקרים עצמם. אבל אני יכול לומר שמה שקצת גרם לי לזוז שלא בנוח זאת המחשבה שאולי פיספסנו איזה מעשה גבורה של חייל, אולי איזה מפקד פיספס ולא העביר לנו את פרטי המקרה. אני מניח שיש כמה כאלו".
היו מקרים שהוועדה טעתה?
"בוועדות שבהן אני השתתפתי, כולל הוועדה האחרונה של צוק איתן, אני לא חושב שעשינו טעויות. לציבור מבחוץ זה יכול להיראות כאילו נעשתה טעות, אבל השיקולים שהינחו אותנו מוכיחים אחרת".

"רצינו שכולם יידעו"

האירוע שעליו ניתן עיטור המופת בעקבות מבצע צוק איתן התרחש ביום שישי הראשון של אוגוסט. כוח של סיירת גבעתי, בפיקודו של רס"ן בניה שראל, היה במשימה לאיתור מנהרה. שראל הבחין בתנועה חשודה מאחד המבנים ויצא לכיוון עם מפקד הצוות, סגן הדר גולדין, ועם קשר המ"פ, סמ"ר ליאל גדעוני. שאר הכוח, בפיקודו של סגן איתן פונד, נותר מאחור.
מחבלי חמאס, שארבו לצוות, פתחו באש, שממנה נהרגו שראל וגדעוני במקום. כשהצוות של איתן הגיע אל הכוח שהיה בפתח המנהרה, הוא הבחין שגולדין חסר. ההערכה המיידית שלו היתה שהוא נחטף אל תוך המנהרה. בניגוד לנהלים המבצעיים, שלפיהם לא יורדים לתוך מנהרה מחשש שהיא ממולכדת, סגן איתן החליט להיכנס פנימה כדי לאתר את גולדין ואת חוטפיו.
סג"מ חורש, שרק חודשיים קודם לכן סיים קורס קצינים, הגיע למקום כחלק מהחפ"ק של המג"ד בגבעתי. הוא לא הכיר את גולדין ולא היה שייך לצוות שלו, ובכל זאת, בלי להסס, הבין שהוא יכול לסייע והחליט להצטרף אל סגן איתן. בראיון שהעניק חורש לגלי צה"ל סיפר: "כשהבנתי שסגן איתן רוצה לרדת למנהרה ולא היה לו פנס, בלי לחשוב שלפתי מעלי את הקסדה והווסט ואמרתי שיש לי פנס וקשר, ועם הנשק שלי ירדנו למנהרה".
במנהרה צעדו השניים כתף אל כתף לאור הפנס של חורש, בלי לדעת אם האויב אורב להם בהמשך הדרך. הם המשיכו עד לרגע שבו מצאו פריט של הדר גולדין, שבאמצעותו נקבע מאוחר יותר שהוא אינו בין החיים.
 
האירוע הזה זכה להד רחב בתקשורת, כשסגן איתן הוצג כגיבור היחיד שלו. סג"מ חורש כאילו נעלם מהאירוע, ולא זכה לאזכור באותה עת.
עובדה זו גרמה לתסכול אצל חבריו של חורש, וזה הלך והעצים עם פרסום כוונת הוועדה להעניק לסגן איתן את עיטור העוז (ששוּנה בהמשך לעיטור המופת, הנמוך יותר). דף פייסבוק ששמו "עיטור העוז לסג"מ מתן חורש" נפתח על ידי חברה של קרובת משפחתו, ובאחד הפוסטים הרבים שפורסמו בו נכתב: "יחד עם סגן איתן, שפעל לחילוץ גולדין, היה חורש, ששמו לא כיכב בכותרות, אך הוא סיכן את חייו לאורך כל פעולת החילוץ ביחד עם סגן איתן. הגיע הזמן לתת את הכבוד גם לגיבור ששמר על צניעותו ולא קיבל את ההוקרה המגיעה לו, ולעודד את הדורות הבאים להילחם על חבריהם לנשק עד הרגע האחרון".
בסביבתו הקרובה של חורש מדגישים שכל הפניות לתקשורת לא נעשו בידיעתו של מתן, ומבחינתם, "רק רצינו שכולם יידעו שגם הוא היה שם וגם הוא גיבור. מתן הוא בחור מאוד צנוע, שהיה מאוד שמח להעלים את כל הפרסומים האלו. מבחינתו, לא מדובר במעשה גבורה אלא במעשה טריוויאלי. הוא מעולם לא ביקש צל"ש, והוא בטח לא רוצה שישוו בינו לבין סגן איתן, שקיבל את עיטור המופת. הוא רק רוצה שיניחו למקרה הזה וישאירו אותו מאחור. באחת הפעמים הוא אפילו אמר לנו שאם צריך לעשות קמפיין בשביל לקבל צל"ש, אז הוא מעדיף לוותר על הצל"ש.
"עם זאת, אנחנו בטוחים שכל אחד רוצה לקבל את הכרת התודה על מה שהוא עשה, גם אם הוא עשה את זה מתוך ידיעה שזהו תפקידו".
בסופו של דבר, קיבל סג"מ חורש צל"ש אלוף.
לדברי הגורם הצבאי שישב בוועדת הצל"שים, "ההבדל בין סוגי הצל"שים לאירוע הזה נובע מעצם העובדה שסגן איתן הוביל את הכוח ופיקד עליו, ועל היוזמה הזאת מגיע לו עיטור המופת, ואילו סג"מ חורש הצטרף אליו תוך שהוא פועל בגבורה. מבחינת הצבא, החלוקה הזאת מאוד ברורה. זה נחשב לאחד האירועים שבהם לא היו לחברי הוועדה לבטים רבים". 

המרחק בין צל"ש לצל"ג

פרופ' אסא כשר (74), חתן פרס ישראל לפילוסופיה כללית, היה שותף בשנות התשעים לניסוח הקוד האתי של צה"ל ואף ישב בשנת 2003 בוועדת פיקוד מרכז שבחנה את נושא הענקת הצל"שים לתשעה מהחיילים שנהרגו בפיגוע בצומת בית ליד ב־1995, שבו נרצחו 21 חיילים ואזרח. לדעתו, "אם הולכים לפי הפקודה היבשה של חלוקת עיטור המופת, אין לי ספק שכל הלוחמים שקיבלו צל"ש היו יכולים בקלות לקבל עיטור מופת. אבל יש לנו רתיעה מלשבח. אנחנו קצת קמצנים במתן מילים טובות".
את ה"קמצנות במילים טובות" מייחס כשר בעיקר לעיטור הגבורה. עיטור זה חולק מאז קום המדינה לארבעים חיילים בלבד, האחרונים שבהם היו שמונה גיבורי מלחמת יום הכיפורים. מאז, כבר יותר מארבעים שנה, לא חולקו עיטורי גבורה.
"אין לי ספק שלאחר מלחמת יום הכיפורים היו עוד חיילים שעשו מעשים באותה רמה של החיילים שקיבלו את העיטור הזה עד אז. אני יודע שבעבר הרחוק היתה מדיניות מרומזת שלא להעניק את עיטור הגבורה, והיום יהיה מאוד קשה לשנות את זה. בכל מקרה, ברור שאם באירוע אחד היו שותפים כמה חיילים שפעלו באופן דומה, אין סיבה לעשות את ההבחנה הזאת ביניהם, שגוררת אחריה תחושות לא נעימות".
למה לדעתך יש לנו רתיעה מלשבח?
"זה מתחיל באווירה התרבותית הכוללת. אנחנו עסוקים בטיפוח של ציניות וביקורת, במקום להיות עסוקים בלהחמיא ולחזק. אם תשימי לב, רוב המילים הטובות נאמרות על אדם רק כשהוא מת. ואני שואל, למה לחכות עד אז אם אפשר עוד בחייו לעשות זאת, וכך לגרום לו להרגשה טובה יותר, לתחושת שייכות ומחויבות למדינה ולמערכת הצבאית שהוא חלק ממנה?
"חלוקת צל"שים ועיטורים נוספים לא תגרום לזילות של הצל"ש. נהפוך הוא, היא תעלה את המורל ואת המוטיבציה של עוד חיילים. אפשר לראות את זה בצבאות זרים, שם כל חייל מסתובב עם המון עיטורים על המדים. את רוצה להגיד לי ששם הם יותר גיבורים מהחיילים שלנו?
"צריך להחליט שכאשר מחלקים צל"שים, עושים זאת ביד לא קמוצה. במבצע צוק איתן שמו כדמות מופת רק את סגן איתן שירד למנהרה, וזה חבל, כי היו עוד רבים. לצל"ש יש תפקיד מרכזי בבניית מיתוסים וביצירת המורשת הצה"לית. סיפורי הגבורה שלהם יילמדו בקורסים ויהוו דוגמה ומודל לחיקוי עבור חיילי צה"ל. פקודות מטכ"ל מאפשרות להעניק צל"שים גם בשוטף, ולא רק במלחמות. אם אנחנו רוצים לטפח את רוח צה"ל ואת ההתנהגות הראויה, אנחנו צריכים לפזר קצת יותר את הצל"שים. זה בונה את הכוח הצבאי ושם מול הלוחמים את דמויות המופת".
לפעמים המרחק קטן בין צל"ש לצל"ג.
"התשבחות הן בדרך כלל על איכות המעשים ומידת הנכונות של החייל להסתכן, הן לא כוללות את ההערכה המקצועית של המבצע, ולתוצאותיו אין משמעות. אירוע החטיפה של גולדין היה יכול להיגמר אחרת, ובמקום חייל חטוף אחד יכלו להיות עוד שלושה. אם כך היה, סביר להניח שהמפקד היה חוטף על ההחלטה השגויה שלקח. אבל זה לא פוגע באומץ המעשה וברוח ההתנדבות של אותם חיילים.
"מרגע שסגן איתן הודיע על כוונתו להיכנס אל המנהרה וקיבל אור ירוק ממפקד גדוד הסיור של גבעתי וממפקד החטיבה, זה מספיק".
אז בעצם אנחנו דורשים מהחיילים לפעול תוך הקרבה אישית.
"אנחנו ממש לא דורשים מהחיילים הקרבה, אבל כן צריך לקחת את התפקיד צעד אחד קדימה. לא הייתי רוצה שהקרבה תהיה המסר שיעבור לחיילים. גם חיילים שעשו את המוטל עליהם ואת תפקידם בעת לחימה בנסיבות קשות ראויים להערכה ולשבח.
"קחי לדוגמה את האירוע בבית ליד, שם אלוף פיקוד מרכז קבע שהחיילים שניגשו להעניק טיפול לפצועים מהפיצוץ הראשון רק מילאו את חובתם, ולכן לא מגיע להם לקבל צל"ש. שמונה שנים מאוחר יותר נקראתי לשבת בוועדה, שבאה לבחון אם יש מקום לתקן את טעויות העבר ולהעניק לאותם חיילים צל"ש. באותה ועדה החלטנו שגם כשמישהו ממלא את חובתו בצורה חריגה, יש להעניק לו ציון לשבח. הרי היו שם חיילים רבים שברחו מייד לאחר הפיצוץ הראשון, ורק אחדים נשארו לסייע לפצועים".

"החלטות מקצועיות"

מדובר צה"ל נמסר: "בתום מבצע צוק איתן הוקמה 'ועדה אחודה', בראשות תא"ל (מיל') הראל כנפו, שדנה במועמדויות לעיטורים, לצל"שים ולאותות הערכה. 
"הוועדה בחנה את סיפורי המעשה ותחקירי האירוע של מועמדים מכלל זרועות הצבא, בהתאם להמלצת מפקדיהם. המלצותיה הובאו לאישור מפקד פיקוד הדרום, אלוף סמי תורג'מן. המלצות הוועדה להענקת עיטורים, צל"שים ואותות הערכה מרמת רמטכ"ל ומעלה נבחנו על ידי הוועדה המטכ"לית לעיטורים ולצל"שים, בראשות האלוף שי יניב. המלצות הוועדה המטכ"לית והמלצות הוועדה האחודה לצל"שי אלוף הוצגו בפני הרמטכ"ל ואושרו על ידו.
"כלל המפקדים שעסקו בתהליך בחנו את ההמלצות והתחקירים בכובד ראש, ממרום שנותיהם וניסיונם, בהתבסס על הממצאים מהשטח ועל מקרי עבר. ההחלטות התקבלו בצורה עניינית ובמקצועיות הראויה לנושא רגיש ומורכב זה". 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה