האב, הבן ורוח הקרב

ערן נבון אתר הגבורה, ישראל היום 6 במארס 2015
רוני ושי טובול, צילום: יוסי זליגר

רוני ושי טובול, צילום: יוסי זליגר


במלחמת לבנון קיבל סמל רוני טובול, לוחם בהנדסה קרבית, את צל"ש אלוף פיקוד הצפון על פינוי פצועים תחת אש, תוך גילוי גבורה ואחוות לוחמים • עכשיו קיבל בנו, רס"ן שי טובול, מ"פ בהנדסה קרבית, את צל"ש אלוף פיקוד הדרום על אותו הדבר בדיוק - במבצע צוק איתן



  • האב, הבן ורוח הקרב
    רוני ושי טובול. "הסיפור שלנו דומה בסך הכל"
    צילום: 
    יוסי זליגר
שיחות רבות ניהלו רוני טובול (54) ובנו רס"ן שי (27), מ"פ בהנדסה הקרבית, מאז סיום מבצע צוק איתן. אבל רק עכשיו, במפגש יוצא הדופן שאנחנו יוזמים ביניהם בבית של אבא רוני במודיעין, שומע האב את הסיפור המלא של בנו, שבזכותו קיבל את הצל"ש, ומתרגש מאוד. גם הוא קיבל פעם צל"ש, כשהיה חייל צעיר בן 21, ושי אומר שמעולם לא שמע את אבא שלו מדבר על המלחמה ההיא, מלחמת לבנון, ולא ידע עד כמה צילקה אותו, "הוא תמיד סיפר רק על דברים מצחיקים ונחמדים מהשירות שלו".
"אתה יודע", אומר האב, "לא האמנתי ששי יבוא לראיון. הוא כל כך סגור ומופנם. אני מאוד שמח שהוא הסכים לבוא לספר על מה שהוא חווה, זה טוב שהוא מוציא את הדברים החוצה. אני שמרתי אותם בפנים במשך שנים, את כל מה שחוויתי וראיתי, ושילמתי מחיר נפשי כבד". 
רוני (אהרון) התגייס לצה"ל בנובמבר 1979 והלך להנדסה קרבית. כשהיה כבר סמל ותיק בפלוגה ג' של גדוד 605, חודשים ספורים לפני שחרורו, פרצה מלחמת לבנון.
"הכוח שלי היה מסופח לגולני. ב־10 ביוני, היום החמישי למלחמה, הטילו עלינו להצטרף לכוחות שריון, תותחנים וגולני בפריצה לארמון בעבדה בביירות. זה היה בסביבות 12 בצהריים. היינו על כביש החוף בלבנון והתחלנו לנוע צפונה. פתאום נפתחה לעברנו אש חזקה מגבעה שצפתה לכביש, כנראה על ידי כוחות של הקומנדו הסורי".
שי נראה מופתע. "אבא לא דיבר על הדברים האלו בבית. הפעם היחידה שבה קצת נחשפתי לסיפור שלו היתה כשעשיתי עבודת שורשים בכיתה ז', אבל לא יותר מזה".
רוני ממשיך. "שפיגל (ברוך שפיגל; ע"נ), מג"ד 12 של גולני, נתן הוראה בקשר לרדת מייד מהכלים, להשאיר רק נהג, ולצאת להילחם. כך עשינו. ירו עלינו אש תופת, טילים בקצב רצחני. ירדנו מהנגמ"ש לקרקע. איתי היו שמעון איפרגן, שהיה סגן מפקד פלוגה ב' בגדוד שלי, ועוד ארבעה חיילים. רצנו קדימה והסתתרנו בצד של אחד הטנקים שהיה לפנינו בשיירה. ירינו לעבר הגבעה בכל הכלים שהיו לנו - הנשק האישי, המאג, טילי לאו שהיו עלינו.
"הם טיווחו אותנו, וטיל אחד פגע במרכז הכוח שלנו. נפצעתי מרסיסים בעין וביד שמאל ואיבדתי את ההכרה לכמה רגעים. לא יודע איך, אבל הצלחתי להתאושש, ואז ראיתי מחזה נורא מול העיניים. איפרגן ונעם יהודה, חייל שלי, שכבו בלי תזוזה ליד הטנק. שלושה חיילים אחרים נפצעו קשה. אלה היו רגעים איומים שלא אשכח לעולם. 
"זאת היתה הפעם השנייה במהלך המלחמה שחוויתי אובדן של לוחם שלי. ביום השני איבדתי את שמעון שושן, אחרי שירו על הנגמ"ש שלנו.
"ידעתי שאני חייב להמשיך להילחם, למרות הכאבים. לקחתי נשק ממפקד הטנק והתחלתי לירות. הירי עלינו לא פסק לרגע.
"בשלב מסוים הבנתי שאני חייב לְפנות את שלושת הפצועים לאחור והתחלתי לגרור אותם למדרון הסמוך, תחת אש תופת. בינתיים הגיעו כוחות רפואה והתחילו לטפל בהם. זה היה קרב קשה ועקוב מדם. בסופו של דבר, כוחות של גולני הצליחו לעלות לגבעת הרדאר, שם היו חיילי הקומנדו הסורי, הרגו את חלקם והבריחו את האחרים.
"מאז, כבר 33 שנה שאני לא מפסיק לחשוב על איפרגן ועל זה שלא הצלחתי להחזיר הביתה את נעם".
האב, הבן ורוח הקרב
רוני טובול בעת שירותו. "ירו עלינו אש תופת, טילים בקצב רצחני"
רוני משתתק. זהבה, האם (53), אומרת שהוא הזהיר אותה כבר בפגישות הראשונות שלהם, לפני כמעט 30 שנה, שהוא פגוע מאוד מהמלחמה. "הוא הכין אותי לזה שיש לו סיוטים. ובאמת, הוא היה צורח תוך כדי שינה, ואני בכל פעם הייתי מעירה אותו ומנסה להרגיע". 
"לא ידענו בבית עד כמה אבא סובל", אומר לי שי. "אמא רמזה מדי פעם שהוא סובל מהמלחמה, אבל זה לא היה משהו שמדברים עליו בארוחת ערב שבת. להפך, כשהיינו נוסעים לטייל בגולן הוא תמיד סיפר בגאווה על השירות שלו בהנדסה, על הבסיס, על הטירונות ועל ההווי המיוחד. אף פעם לא דיבר איתנו על המלחמה ועל ההרוגים, ולא נגע בכאב הגדול שלו". 
את הצל"ש הוא לא שש לקבל. "הזמינו אותי לאיזו ועדה כמה חודשים אחרי השחרור, כשכבר הייתי אזרח. אמרו לי שאני מועמד לצל"ש של אלוף פיקוד הצפון, אבל לא רציתי שום דבר כזה. כאב לי מאוד על מה שקרה לנו. בסוף השתכנעתי וקיבלתי את הצל"ש, בשביל מורשת הקרב".
בנימוקים לצל"ש נכתב: "למרות פציעתו, טיפל סמל טובול בפצועים אחרים ודאג לחילוצם. עבור גילוי אומץ לב ואחוות לוחמים, הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד".
"צל"ש זה לא רק גאווה", אומר רוני. "צל"ש זה כאב אמיתי על חברים שלא חזרו מהקרב ועל אחרים שנפצעו קשה ועל מראות מסויטים. ויש גם את המשפחות של הנופלים, וזה קרע את ליבי כל השנים מאז המלחמה".

להתנתק מכולם

בנובמבר 1982 השתחרר רוני מצה"ל. אחרי שנה וחצי החליט לעשות שינוי דרמטי בחייו.
"הייתי חייב להתנתק מכולם. עזבתי את זכרון יעקב, שבה גדלתי, התנתקתי מכל חברי הילדות שלי ועברתי לירושלים. יש חברים שעד היום לא סולחים לי. הדחקתי את כל מה שעברתי ולא רציתי שום קשר לחיים שהיו לי לפני המלחמה". 
בגיל 23 התגייס למשטרה. הכל התחיל במקרה: הוא ליווה חבר ללשכת הגיוס של המשטרה בחיפה, המזכירה שאלה אותו מה עשה בצבא, העבירה את פרטיו למגייס של החבלנים, ורוני זומן למבחנים. הוא עבר אותם בהצלחה והפך לחבלן משטרתי. יותר משלושים שנה שירת ביחידות החבלנים של המשטרה, ובתפקידו האחרון שימש קצין החבלה האחראי למעברי הגבול (בעיקר בהדרכה למניעת הברחת אמצעי לחימה), בדרגת רב־פקד. לפני כארבעה חודשים יצא לגמלאות מהמשטרה, והוא מתכוון לעבוד מעתה כמורה דרך.
"העבודה שלי כחבלן חשפה אותי למחזות קשים", הוא אומר. "הייתי באינספור פיגועים, וזה רק הוסיף לפגיעה ולכאב האישי שלי. היו תקופות שבהן רצנו מאירוע לאירוע, והמראות בשטח, של הרוגים ופצועים, היו מזעזעים. לפני חמש שנים הרגשתי שאני לא יכול יותר. הכאב והעצב עטפו אותי מכל כיוון, הסיוטים בלילות לא פסקו, והחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי.
"כשהייתי צעיר, אחרי המלחמה, העניין הזה לא היה נפוץ כמו היום. הרגשתי אז שאין לי עם מי לדבר. רק היום אני יודע עד כמה זה חשוב ונחוץ ללוחמים ששבים משדה הקרב. אם שי ירגיש מצוקה כלשהי בעקבות מה שעבר במבצע צוק איתן, אני אמליץ לו ללכת לטיפול".
ארבע שנים אחרי הטראומה ההיא פגש רוני את זהבה. "הלכתי לחפש דירה קטנה לשכור בירושלים. חבר אמר לי שיש דירה נחמדה ששווה לי לראות, והחלטתי ללכת לדפוק שם בדלת ולשאול. זהבה פתחה לי את הדלת ואמרה לי שזו טעות, שהיא וחברה שכרו את הדירה לשנה הקרובה. איך שראיתי אותה, התאהבתי בה ממבט ראשון ולא רציתי לעזוב את המקום כל כך מהר. המצאתי לה סיפור שבאתי מרחוק, למרות שהלכתי ברגל חמש דקות מהדירה שגרתי בה. ביקשתי משהו לשתות כדי להירגע, ומאז לא נפרדנו".
שי, בנם הבכור, התגייס בנובמבר 2005.
"רציתי להגיע להנדסה קרבית, כמו אבא, זה נשמע לי שירות קרבי מעניין. ניסיתי להגיע לגדוד 605, כמוהו, אבל הגעתי בסוף לגדוד 603, וזה היה בסדר גמור מבחינתי".
אחרי תשעה חודשים בצבא, עוד לפני שסיים את מסלול ההכשרה, פרצה מלחמת לבנון השנייה. "רגע לפני שנכנסתי פנימה ללבנון, כשהיינו בשטח הכינוס ליד כפר גלעדי, אבא הופיע מולי ועשה לי הפתעה".
"כן, הייתי חייב לראות אותו לפני שהוא נכנס", מחייך רוני. "זה היה בדיוק אותו מקום שממנו אני נכנסתי. באותה תקופה, בקיץ 2006, עבדתי כחבלן בצפון, רצתי מקטיושה לקטיושה בקריית שמונה. כששמעתי ששי עומד להיכנס, נסעתי לכפר גלעדי. הפחד שיקרה לו משהו הרג אותי.
"איתרתי אותו בין החיילים שם, חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו 'תחזור בשלום'. פחדתי עליו בתור אבא ופחדתי עליו כי היה לי ניסיון מר עם המקום הזה.
"במהלך המלחמה שי שמר איתנו על קשר רציף. הוא היה מתקשר אלינו מהטלפון הנייד שלו, וזה הרגיע אותנו מאוד. אז עוד לא היתה מודעות לבטיחות המידע מהטלפונים הניידים, כמו היום. בצוק איתן כבר לקחו לו את הטלפון".
אחרי המלחמה יצא שי לקורס מפקדי כיתה, ומייד אחריו לקורס קצינים. בסוף 2007 קיבל את סיכת המ"מ. בשנים האחרונות השתתף במבצע עופרת יצוקה ובמבצע עמוד ענן. אבא רוני רדף אחריו גם לשם.
"במבצעים האלה נשלחתי לתגבר את אזור הדרום. ברור שגם רציתי שוב להיות קרוב לשי. פגשתי אותו לפני המבצעים וגם במהלכם, ככה הרגעתי את עצמי קצת. גם במבצע צוק איתן דאגתי להיות בשטח. רצנו מנפילה לנפילה ביישובי הדרום, וכל הזמן חשבתי איך אני מצליח לראות את שי. הוא היה מפקד פלוגת רובאים בגדוד 603 בהתחלה, לפני שהם נכנסו לעזה, וראיתי אותו פעם אחת. זה היה חשוב מאוד לשנינו".
שי מביט בו ומחייך. הוא מגיע לכל מקום שאני נמצא בו".

הפעם הראשונה

ביום שישי, 25 ביולי, השתתף כוח של שי בקרב קשה עם מחבלים בדרום הרצועה. "עסקנו בהכנות לפיצוץ מנהרה, ושני מחבלים יצאו מהפיר והפתיעו אותנו מטווח קצר. בחילופי האש נפל סמ"ר גיא בוילנד שהיה איתי בחפ"ק ונהרג. התפתח קרב קשה, שבמהלכו נהרג גם סמ"ר עמית יאורי, שהיה סמל מחלקה שלי", מספר טובול בכאב. "זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה איבדתי לוחמים שלי בקרב".
"היינו באמצע הקידוש ביום שישי בערב", משחזר האב רוני, "ופתאום טלפון משי. 'אבא, נהרגו לי שני לוחמים וכמה נפצעו. אני לא יכול לצאת הביתה, אני מבקש שתיסע לבקר את הפצועים בסורוקה בשמי. לא חשבתי פעמיים. לקחתי את הבן שלי גיא ונסענו לבית החולים באותו ערב".
כעבור יומיים, ביום ראשון, הוזעק הכוח של שי לפנות פצועים מאזור חרבת חזעה, בעקבות היתקלות של כוח הנדסה עם חוליית מחבלים. טיל נ"ט שירו המחבלים פגע בדחפור צה"לי והרג את מפעיל הדחפור, סמ"ר מושיק דוינו. למקום הגיעו לוחמים של יחידת דובדבן, ובקרב נפצעו עשרה חיילים.
"נסעתי לשם עם נגמ"ש הפומה שלי, עם טנק ועם אכזרית. נכנסנו לקרב תחת אש תופת וניגחנו את כל מה שעמד בדרך, ממש עברנו דרך הריסות של בתים, כדי להגיע לשטח. היה איתנו עוד דחפור, שהגיע לבית שבו שהו המחבלים, נגח בו והרס אותו.
"בזמן פינוי הפצועים ירו עלינו בלי הפסקה, עלי ועל הכלים האחרים, אבל לא הפסקנו לרגע".

האב, הבן ורוח הקרב
שי במבצע צוק איתן. "זו היתה הפעם הראשונה בחיי שאיבדתי לוחמים שלי בקרב"
בסופו של אותו שבוע, יום שישי, 1 באוגוסט, השתתף רס"ן שי טובול בקרב לאחר אירוע החטיפה של סגן הדר גולדין. "קיבלתי הוראה בקשר להגיע לגיזרת רפיח, שם לחם גדוד הסיור של גבעתי. כשהגעתי, הבנתי שיש שם כאוס מאוד גדול. ראיתי חיילים רצים ממקום למקום, כלים הנדסיים גדולים עובדים בשטח כדי לחשוף דברים. מהר מאוד הבנתי שאחד הלוחמים נעדר. הגענו במהירות לחושה, שבתוכה היתה המנהרה הגדולה. זיהינו שם לפחות שמונה מטענים והתחלנו מייד לנטרל אותם, כדי שהמחבלים לא יפעילו אותם.
"אחרי שסיימנו, פגשתי את סגן איתן פונד, שרדף במנהרה אחרי החוטפים. שאלתי אותו מה גודל המנהרה ולאן היא מובילה. הוא אמר שחשוך שם מאוד, ושיש בה הרבה פיצולים. הבנתי שיהיה קשה לנטרל אותה. מג"ד 101 של הצנחנים, שאליו הייתי כפוף, אמר לי בקשר לעבור עם הכוח לאזור אחר, אבל ביקשתי ממנו להישאר שם ולהמשיך לסרוק את השטח, כדי לוודא שלא נשאר שם אמל"ח שלנו.
"נשארנו שם אני וחמישה לוחמים שלי. המשכנו לעשות סריקות, תחת אש, כדי לנסות לאתר עוד ממצאים שקשורים לחטיפה. 50 מטר מהמנהרה גילינו גופה עם מדי צה"ל ונעליים צבאיות. בדקנו את הגופה וראינו שזה מחבל. המשכנו קצת הלאה וגילינו פריטים אישיים. לקחנו אותם איתנו. בדיעבד התברר שזה היה הציוד של הדר". 
רס"ן טובול היה בעצם האחרון שיצא מהרצועה בתום המבצע, אחרי שלוחמיו פוצצו שם את המנהרה האחרונה. ביציאה חיכתה לו חברתו בשבע השנים האחרונות, שירן.
"נסענו יחד לבסיס בצאלים ושם סיפרתי לה כל מה שעבר עלי. הוצאתי הכל. מאז לא סיפרתי על זה יותר לאף אחד, כולל לא להוריי".
כשנקרא להופיע בפני ועדת הצל"שים, נשאל שי על תפקודם של לוחמים אחרים בקרב. רק שם בישר לו מפקד הגדוד שלו שהוא יקבל את צל"ש אלוף פיקוד הדרום על שני אירועים שבהם תיפקד למופת.
"בשנייה הראשונה אמרתי לעצמי שעל הקרב הקשה הזה, שבו איבדתי שני לוחמים, אני לא מוכן לקבל צל"ש. רק אחר כך, כשהוא פירט את שני האירועים - פינוי הפצועים ב־25 ביולי ואיתור החפצים של הדר גולדין - הרגשתי הקלה".
רוני מאזין לדברים ונפעם. "אתה יודע", הוא אומר לבנו, "הסיפור שלנו דומה בסך הכל. שנינו השתתפנו בקרבות קשים ובפינוי פצועים בשטח, תחת אש כבדה. אני גאה בך ובדרך שפעלת שם בשטח".

מספיק עם כל הדאגות

אחרי שי נולדו לרוני ולזהבה הבת שני (25), שמטיילת עכשיו בהודו, גיא (22), שהשתחרר לא מכבר מיחידת עוקץ, ולירון בת ה־16 וחצי. משפחה חמה. מלוכדת. כששי מגיע עם בת הזוג שירן (26), זהבה ממהרת למטבח וחוזרת עם עוגת שוקולד ותה צמחים.
שירן אומרת שיש לה בבית חבר ומפקד צנוע מאוד. לא אחד שרץ ומתגאה במה שהוא עשה. רוני מעיר שהוא דווקא לא היה מתנגד ששי ייצא כבר לאזרחות, כי מספיק עם כל הדאגות האלה. 
"אבא, מה תעשה עכשיו אם יהיה מבצע?" שואל שי בחצי חיוך. "איך תגיע אלי אחרי שהשתחררת מהמשטרה? תצטרך לקחת את האוטו ולחפש אותי בשטח".
"אתה אל תדאג", עונה לו רוני. "אני אמצא אותך בכל מקום".
 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה