"תורידו לי את הרגל, אני לא צריך אותה"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 12 במארס 2015
חיים תמם 2015

חיים תמם 2015


הפצוע המבוגר ביותר ממבצע "צוק איתן", רס"ם (מיל') חיים תמם, זכה בצל"ש רמטכ"ל אך עדיין נלחם בכל יום מחדש. בראיון מיוחד ממיטתו בבית החולים הוא מספר שההכרה מרגשת (אם כי לא שווה את התסכול), ומבטיח שברגע שהרגל שלו תשתקם מהפציעה – הוא כבר ירוץ למילואים



רס"ם (מיל') חיים תמם זורק את עצמו מכיסא מכונת הקידוח אל הקרקע. האזור עטוף בכדור של אש ותמם, מנהל עבודה פלוגתי בגדוד ההנדסה 7058, מרגיש כי הוא לא יכול לזוז. הברירה היחידה היא לזנק שניים וחצי מטרים למטה, בשביל לחיות.
"לפנות ערב חמאס החליט לירות עלינו טיל קורנט קטן", מספר תמם על זיכרונותיו מה-30.7.14, מבצע "צוק איתן". "שנייה קודם לכן עוד הכנסתי את המקדח לאדמה. חשבתי שפגעתי במטען".

תמם עדיין לא מבין מה קורה ומאין מגיע צליל הפיצוץ. "באתי לקום והרגשתי שאני לא יכול. הבנתי שמשהו לא בסדר", הוא מתאר. "ואז הסתכלתי. היו שם שפריצים של דם, והחולצה שלי הייתה מלאה בו. הבנתי שנפגעתי".

יריות האויב נשמעות, הפגזים עוד שורקים, ותמם מנסה לגרור עצמו לכיוון המגנן. "צעקתי 'חובש, חובש, נפגעתי, נפגעתי', וראיתי מסביבי חיילים שכובים על הרצפה". קריאתו של תמם נשמעת. מילואימניק בשם רס"ר מוטי אבוטבול מגיע אליו. "תנסה להשאר רגוע, הרגל שלך עדיין במקום", הוא אומר ומנסה להרגיע את תמם בעודו מתמרן בין שלושה פצועים שונים. ג'יפ צבאי מגיע לאזור. "הרימו אותי לארגז האחורי, עם כל מכשירי הקשר שהיו שם, והג'יפ התחיל לדהור לכיוון שטחי הכינוס".
את הכאב הוא הרגיש רק אז, במרחק של כחצי קילומטר מאזור האירוע. הוא הוטס במסוק לבית החולים, ועוד הספיק להודיע לאשתו: "נפצעתי, אני בבית החולים", והשיחה נותקה. אחרי ארבעה ימים התעורר. חיים תמם, מתנדב לשירות מילואים, איש מקצוע בתחום ההנדסה שחשף מספר יוצא דופן של מנהרות במהלך המבצע, היה אז לפצוע המבוגר ביותר במבצע "צוק איתן". גבורתו זכתה להדים אז, וראוי שתזכה להדים גם היום, חצי שנה אחרי המבצע, כשהוא עוד שוכב במיטת בית החולים.
צל"ש או אות הרמטכ"ל? בכתב הצל"ש נכתב: "רב־סמל מתקדם חיים תמם לחם לצד חבריו במהלך מערכת "צוק איתן" והחל מיום גיוסו למילואים הוא הפך לסמכות מקצועית, אשר כמעט כל משימה, במיוחד במשימות ההנדסיות המורכבות לגילוי מנהרות הטרור, חייבה להתייעץ איתו ולצרפו לביצוע המשימות. בתאריך 30.7.2014 בו המשיך רב־סמל מתקדם חיים להפעיל את הציוד עליו הופקד, נורה על כוח ההנדסה טיל נגד טנקים. כתוצאה מפיצוץ הטיל, נפצע רב־סמל מתקדם חיים מרסיס ופונה לבית החולים"
.

משחקי ג'ויסטיק בעזה
חיים תמם נשען על צידו במיטת בית החולים. ביתו מירב לצידו. כשגולשת השיחה, לרגעים ניתן לשכוח שהאיש המדובר נמצא באשפוז כרגע. במילים בהירות, כמעט פואטיות, הוא מספר את סיפור המעשה ללא כל קושי. לעיתים, מצטרפת לשיחה מירב, משלימה איזה פרט חסר או מדייקת בתאריך. לצד המיטה, משלוחי מנות וממתקים לכבוד פורים, שהשניים מציעים לעובדים שנכנסים לעיתים כדי לבדוק בשלומם.
"ברגע שנפתחה המערכה הייתה לי הרגשה חזקה שיקראו לגדוד", פותח תמם בדברים. "ברגע שהתקשר אליי המ"פ ושאל אותי אם אני מכיר מישהו שיודע לעבוד על מכונת קידוח, הבנתי ששולחים אותי". תמם, עובד בחברה להנדסה אזרחית, נקרא בצו 8 לשירות מילואים כחמישה ימים לאחר הכניסה הקרקעית לעזה. "הגעתי לבסיס 'ענתות', ונפגשתי שם עם כמה חבר'ה טובים", נזכר תמם. "כשראיתי מי אלה החבר'ה האלה, רק המקצועיים ביותר, הבנתי שכנראה יש לנו משימה ממש מיוחדת".

המשימה המיוחדת של תמם והחבורה, הפכה ברבות הימים למעין שם שני למבצע. אחרי אימון של כשלושה ימים על מכונות קידוח אזרחיות, חשופים ובלתי ממוגנים, הם יצאו לעבודה: הטיפול במנהרות.
"על היום הראשון כבר התחלנו לגלות מנהרות. את המנהרה הראשונה גילינו תוך 25 דקות", מספר תמם. "בפד"ם נדהמו מהיכולת הזאת. במקדח יש איזה עשרים ג'ויסטיקים, לכל אחד יש תפקיד משלו, וצריך הרבה מיומנות ועדינות", הוא מעיר. "ממש משחק מחשב", פולטת מירב בתגובה לתיאורי אביה.
השיטה הייתה ברורה. "קודחים בקרקע, וכל מה שלא שייך לעומקים אליהם הגעת - הוא סימן חשוד", מתאר תמם. "מה צינור של טפטפות עושה בעומק של שני מטר? ומה חוט של טלפון עושה בתוך הצינור של הטפטפת? מה חתיכת עץ עושה בעומק של 5 מטר? ככה גילינו את רוב המנהרות". אחרי זה, מגיעה חשיפת המנהרה עצמה. "כשקודחים בבטון במקום באדמה - מרגישים את התחושה במקדח. ואז, כשהמקדח נופל - זה חלל ריק. מנהרה".

המלחמה החדשה
יום לפני הפציעה קיבלו החבר'ה תדרוך מעט חריג. "נאמר לנו שיש חשש שקיימת מנהרה שהיא ה-מנהרה, בה' הידיעה. העומק שלה לא היה הכי ברור, אבל דובר על 24 מטר".
שבעה כלים התייצבו שם, והתחילו לעבוד מיד על הבוקר. החשש הגדול שלהם באותה העת היה שחייל ייפול לתוך אחד הבורות, ועל כן כיסו אותם במשטחי עץ. הם לא ידעו שהסכנה תבוא מכיוון אחר לגמרי.
במהלך ה'בום' הגדול, הקפיצה מכיסא המכונה וצעקות ה"חובש, חובש", והמגנן, והפינוי - חשב
תמם על כולם, רק לא על עצמו. "חשבתי על החבר'ה שהיו שם, על התמונה בה אבוטבול גורר את כולם למגנן. פחדתי שמישהו נהרג שם, קיוויתי שאף אחד לא נפגע. אחר כך גם הגיעו המחשבות על המשפחה", מספר. הוא עוד הספיק לצלצל לאשתו, ואיבד את ההכרה.
תמם מתלבט לרגע, בינו לבין עצמו, כמה ימים לא היה בהכרה. "ארבעה", פוסקת מירב. היא זוכרת כל רגע, אין לה ספק. תמם חוזר לסיפורו. "מאז, זו מלחמה חדשה", הוא אומר. "כשהגעתי לפה חשבו להוריד את הרגל. אחד הרופאים התעקש ואמר שננסה להציל אותה איך שלא יהיה".
מאז הם ניסו שיטות שונות, אך גופו של תמם, שאינו חייל צעיר יותר - סירב לקבל השתלות. "היו ימים שאני צרחתי על הרופאים: 'תורידו לי את הרגל, אני לא צריך אותה'. לא יכולתי להרגיש את הכאבים, ולא רציתי להרגיש את הכאבים". בסופו של דבר, העקשנות של הצוות הרפואי ניצחה. הרגל נשארה והוחלט לקבע אותה. בלי ברך אפשר לחיות, ואפילו טוב, מסתבר.

מרגש ומייאש
במהלך הימים שהעביר תמם בבית החולים, הוא קיבל שיחת טלפון מהמג"ד שלו. "חיים, מה נשמע, אתה שומע? יש לי שתי בשורות לבשר לך", מחקה מירב את השיחה שהתרחשה אז. "הראשונה היא שהגדוד מקבל צל"ש ראשון מזה שנים, והשנייה היא שהוחלט שאתה מקבל אות הערכה מהרמטכ"ל".
תמם מקשיב לביתו ואז אומר: "אני לא מבין למה הגיעו אליי, בהתחלה גם לא הבנתי למה אני צריך את זה. אבל קיבלתי את זה ברוח טובה". את הסיבה לעיטור הוא לא תולה דווקא במבצע האחרון, אלא בפעילותו במהלך השנים. "לאורך השנים והמלחמות השונות היו שואלים, מתייעצים, ושומעים בעצתי". הוא אומר, ומירב מוסיפה: "זה מרגש מאוד, אבל להגיד לך שזה שווה? לא. כל ההכרה שנהייתה סביב 'חיים תמם, הפצוע המבוגר של צה"ל', לא שווה לעומת הרגעים הקטנים של התסכול והייאוש", היא אומרת. "חצי שנה עברה, כבר 60 אחוז שכחו מה זה 'צוק איתן', ויש אנשים שחיים עכשיו את מה שאנשים שכחו".
ויש גם את האנשים שלא שכחו לרגע. "המג"ד והסמג"ד שלי לא מוותרים עליי", אומר תמם. "שניהם אנשים אדירים, היו תקופות שהיו מגיעים כל יום. כמו משפחה גדולה". תמם גם הוא לא מוותר. "ברגע שאעמוד על הרגליים ויתאפשר לי לעשות עוד שנה-שנתיים מילואים בשביל לסגור את המעגל, זה מה שאעשה. הם מצאו לי כבר תפקיד", הוא אומר, מחוייך, וביתו מוסיפה: "אם יש לו רגל טובה, הוא גם רץ".
שניהם מסכימים על דבר אחד. "מה זה פציעה לעומת 60 משפחות שכולות?", הם אומרים. "אבל אי אפשר להגיד שזה לא קשה, מעין מלחמת התשה יום-יומית", וחיים מסכם: "אם הרגל שלי היא המחיר של מה שגילינו בנחל עוז, אני כבר לא מסתכל על הפציעה"
.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה