העיניים של המדינה

סמדר שיר אתר הגבורה, ידיעות אחרונות, 8 במארס 2015
נועה טייטל

נועה טייטל


הרבה אזרחים חייבים לחיילות האלה את חייהם † התצפיתניות שמנעו פיגועים קשים בצוק איתן וזכו לתעודות הערכה משחזרות לראשונה את הרגעים הדרמטיים ומתייחסות לסערה סביב הניסוח “לא איבדו ‭:”תונותשע‬ “עשינו את מה שצריך. לא לחינם השקיעו בנו”



סמל רוני ג'קסון (20)  תצפיתנית בגדוד האיסוף "נשר" שזיהתה דמות מבצבצת מתוך האדמה בסמוך לקיבוץ סופה, הראשון מבין 13 מחבלים שהגיחו מפתח מנהרה, בכלל לא הייתה אמורה להתגייס לצה"ל. היא נולדה בהתנחלות כוכב-שחר, הצעירה במשפחה של שמונה ילדים. אמה נפטרה מסרטן כשהייתה בת שמונה, ואחרי שאביה נישא בשנית ועקר לאיתמר היא נשלחה לפנימייה לבנות דתיות, שם הצהירה על דתיותה וקיבלה פטור כמו כולן.

 "רק אחרי שעשיתי את זה התחלתי לשאול למה," היא מספרת. "לאט-לאט התרחקתי מהדת, וכיוון שנשארתי ללא שום מסגרת, נרשמתי למכינה צבאית (מכינת העמק.) כשסיימתי את המכינה, אחרי שנה, הבנתי שזה יהיה לא מוסרי מצידי אם לא אתרום למדינה. שני אחיי וחמש אחיותיי לא התגייסו, אבל הם לא עמדו בדרכי. כשהחל מבצע צוק איתן ירדנו למוצב בכרם-שלום. קיוויתי שהמשמרות שלי  יעברו בשקט, כי אקשן זה סכנה."

 האקשן שלה התרחש 17-ב ביולי ,2014 בארבע לפנות בוקר, קצת אחרי שנכנסה לחמ"ל. "פתאום הבחנתי בנקודה שלא הייתה על המסך קודם לכן. עשיתי עליה זום, התחלתי לחקור אותה וראיתי שזה באמת בן אדם. קראתי למ"מית שלי (מפקדת המחלקה — ס"ש), הקפצנו עוד אמצעי תצפית, וספרתי את המחבלים שיצאו מפתח המנהרה. לא היה לי ספק שאלה מחבלים, למרות שהשתמשתי במשקפת תרמית ולא יכולתי לראות את צבע הבגדים. הם יצאו בשטח שלאף אחד אסור היה לשהות בו."

 מרגע הזיהוי הכל התגלגל במהירות. "הקפצנו את כל הכוחות, ראיתי שחיל האוויר מפציץ אותם מלמעלה ולא נשמתי עד ששמעתי את הקריאה חזל"ש — חזרה לשגרה. עבדתי באדרנלין מטורף. כשזה נגמר צילצלתי לאחותי הגדולה, נחמה, ואמרתי לה שתשמע חדשות כי מדברים עליי."

  ואחר כך כתבו במכתב ההערכה שלך "לא איבדה את העשתונות," ורק בזכות הביקורת הציבורית הנוסח שונה ל"שמרה על קור רוח."  "אז כתבו," היא מגחכת. "למה להיתפס למילים? כשקראתי את הנוסח המקורי לא ראיתי בו שום דבר חריג. אנחנו, התצפיתניות, לא לוחמות בשטח ולא יורות בנשק, אבל כשאני מנסה לדמיין כמה אזרחים היו עלולים להיהרג אני יודעת שלא לחינם השקיעו בי. עשיתי את מה שצריך."

 גם רב"ט נועה טייטל (19) ממודיעין, בק"שית (בקרית שליטה ימית) בבסיס חיל הים באשדוד, לא מבינה על מה ולמה קמה סערה ציבורית סביב הניסוח השוביניסטי. "באמת לא איבדתי את העשתונות," היא טוענת, "ורק אחרי שהאירוע נגמר קלטתי כמה היה קל לאבד ולהתבלבל."

 

 האירוע שלה התרחש ב 8- ביולי, כשהפעילה מערכת אלקטרונית לגילוי ולזיהוי לאורך החוף במוצב הסמוך לקיבוץ זיקים. "בין שש לשבע בערב כבר היה כמעט חושך, ופתאום ראיתי ארבעה אנשים במים. הם שחו מזרחה, לכיוון החוף, ממש אלינו, לבשו חליפות צלילה שחורות והחזיקו נשק. לא צעקתי ,'לה'אמא' אבל פחדתי. איך לא. הם היו 60 מטר מאחורי הגדר, כמעט הרגשתי אותם, וזה היה האירוע המבצעי הראשון בחיים שלי."

 

 הדיווח המדויק שמסרה למפקד המוצב סייע לו להבין את התמונה, ואחרי שהזעיק את ספינות חיל הים והצוללנים הוא עצמו יצא מהחמ"ל עם נשק כדי לירות בהם אם יגיעו למוצב. "ארבעתם סוכלו. זאת אומרת, נהרגו," היא אומרת, "ואני יצאתי החוצה, להסתכל בשמיים ולנשום. אחר כך צילצלתי לאמא, שאלתי אותה 'מה הסיכוי שמדברים בחדשות על הבת שלך'? והיא נבהלה. הלכתי להתקלח, הרגשתי שאני חייבת לשטוף מעליי את הרוע הזה, וחזרתי לחמ"ל."

 

 בגאווה?

 

"כן, קצת, אבל אני כל הזמן משננת לעצמי: 'אנחנו חלק ממשהו שהוא גדול יותר מאיתנו' זה הפתגם של חיל הים." סמל ליהי מאיר (20) מראשון-לציון, שלפני חצי שנה השתחררה מגדוד "נשר," מנצלת את העובדה שהיא כבר לא לובשת מדים כדי לדבר על התדמית השלילית של התצפיתניות. "כשהודיעו לי שאני יוצאת לקורס הזה, התחלתי לבכות," היא מספרת. "שמעתי מחברות שזה משעמם לשבת שעות מול המסך עם מסטיק בפה כדי לא להירדם. רק בקורס הבנתי כמה שזה יכול להיות מעניין. במלחמה ישבנו בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, ליד קיבוץ ניר-עם. עבדתי בשתי משמרות: מחמש עד תשע בבוקר ומחמש עד תשע בלילה, ובין לבין ניסיתי לנמנם. אבל כשראיתי את מה שראיתי הפכתי לערנית. זה משהו שאי-אפ- שר לפספס."  ב 21 ביולי, במשמרת הבוקר, זיהתה ליהי חמש דמויות שלבשו בגדים הדומים למדי צה"ל. כשהתברר שאלה לא חיילים הכריזה על חדירה ודאית של מחבלים לשטח ישראל. "החוליה פתחה באש על הכוח שלנו שהוקפץ לשם," היא מספרת. "כשראיתי על המסך שהמחבלים נהרגו, הייתי ב "היי" הרגשתי שעשיתי את זה. אבל מאוחר יותר, כששמעתי שארבעה מחיילינו נהרגו (סא"ל דולב קידר, סג"מ יובל הימן, רס"ב בייניסיאן קסהון וסמל נדב גולדמכר),  לקחתי את זה קשה מאוד. ניסיתי להתנחם במחשבה שהזיהוי המהיר שלי מנע אסון הרבה יותר כבד." עכשיו היא עובדת ב"שיפודי ציפורה," חוסכת כסף לטיול הגדול ואומרת: "מכתב ההערכה לא מיועד רק לי, אלא לכל התצפיתניות ולכל המתגייסות שמתלבטות. אני ממליצה על התפקיד הזה לכל מי שרוצה לעשות שירות משמעותי, להשפיע ולהציל חיים."



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה