"זה היה נראה כמו כאוס, ואני בעין הסערה"

"יש פצועים, יש פצועים", מטלטל בכוח סמ"ר איתי שטיינברגר ז"ל את סמ"ר (מיל') סטיבן פרידלנד. עם 30 קילו של ציוד רפואי שמכבידים את התיק שלגבו, פרידלנד הספיק רק להניח את ראשו על האבן ולתפוס תנומה קלה - וכבר נקרא שנית אל הקרב. החפ"ק הרפואי מסתער קדימה במעלה ההר, נושא איתו רק אלונקות שמחכות להתמלא. אבל פרידלנד כורע תחת עומס הציוד.
הוא פרמדיק שהצטרף בימי מלחמת לבנון השנייה לכוח של פלס"ר 401, שנמצא עכשיו באזור הכפר ע'נדוריה. שטיינברגר, מש"ק הסוואה, הוא "זוג הברזל" שלו (הלוחם הצמוד אליו – ש"מ), והוא חוזר בריצה קלה לסייע לפרידלנד. מש"ק ההסוואה לוקח את התיק עם הציוד, תופס בידיו של הפרמדיק, ומתחיל לרוץ עימו במעלה ההר. "אל תעצור, עוד עשרה מטרים אנחנו שם", שטיינברגר מפציר בו. עשרת המטרים מתישהו נגמרים.
שטיינברגר מניח את תיקו של פרידלנד שני מטרים מאחורי הפצוע הראשון, שמיד מועלה על האלונקה הריקה. פרידלנד, שהלך להביא ציוד מהתיק, מבחין מיד שחבריו הניחו את הלוחם בכיוון ההפוך. "הפוך, הפוך", הוא צועק להם חזרה. ובאותו הרגע - שריקה, וצעקה. "חבר'ה, תרכנו למטה".
שריקה נוספת נשמעת, והפעם פרידלנד מבין את פשרה. חצי מטר לפניו, באותו התנוחה בדיוק, עם הנשק קדימה, "זוג הברזל" שלו נפגע ונופל. הפרמדיק ההמום מוריד את ראשו אינסטינקטיבית, בודק האם נפצע בעצמו, ובעוד באוזניו מתנגן הזמזום המציק של הפיצוץ - רץ אל עבר חברו.
הוא ידע שהוא מת, אבל לא אמר לאף אחד. הוא ראה את כמות הדם שאיבד, והבין כי חברו ספג את הטיל לבדו. אפילו רסיסים לא היו. להרגשתו, מישהו שמר עליו. "אם לא יוצאים מפה עכשיו - אנחנו מתים", צועק סגן מפקד היחידה. הפצוע שלמענו עלו אל ההר הורד מהאלונקה, שטיינברגר הועלה במקומו, והחפ"ק ירד את ההר בריצה.
על תפקודו באותו הקרב במלחמת לבנון השנייה, ועל מסכת הטיפולים שהגיש בימים שאחרי - קיבל פרידלנד צל"ש אלוף מידי אלוף פיקוד מרכז דאז, אלוף גד שמני. וזהו כתב הצל"ש: "בתאריך י''ח באב התשס"ו (12 באוגוסט 2006) הגיע פלס"ר 401 לפאתי ע'נדוריה עם חטיבת הנח"ל. במהלך הקרב נפגעו לוחמים רבים מצוות 1 של הפלס"ר ונשארו פצועים בשטח. כוח נוסף של הפלס"ר שאליו צורף סמל סטיבן שלא היה לוחם בהכשרתו, חבַר לנפגעים כדי לתת טיפול רפואי בשטח חשוף תחת אש האויב. סמל סטיבן ולוחם נוסף, איתי שטיינברגר ז"ל, פנו למתן טיפול ללוחם ששכב בשטח החשוף. טיל שנורה לעברם פגע באיתי שטיינברגר ז"ל אשר היה צמוד לסמל סטיבן, הרגו ופצע לוחמים נוספים. סמל סטיבן נשאר בשטח, הגיש טיפול לפצועים וסייע בחילוצם תחת אש. בהמשך אותו יום טיפל סמל סטיבן בפצועים רבים, ללא לאות וללא הפסקה, עד שהגיע לסף התייבשות. סמ"ר סטיבן פרידלנד הפגין ביטחון עצמי שהשפיע גם על חובשים נוספים, נחישות, מקצועיות וסייע להצלת חייהם של לוחמים רבים תוך סיכון חייו". גם סמ"ר איתי שטייברגר ז"ל קיבל צל"ש על האירוע.

מור"קים על בירה
את חבריו לקרב הכיר פרידלנד, ששירת קודם לכן כפרמדיק של מערת המכפלה, באודיטוריום של כפר יובל. כשהם מוקפים מכשירים צבאיים, קסדות, ומיטות צרפתיות, הוא פגש גם בשטיינברגר. "אכיר לך את כולם', הוא אמר לי והצטרף אליי, משדך אותי לשק שינה ומצנפת", מתאר פרידלנד. "אחרי הסיבוב איתו, הייתי מסודר".
הפעילות הראשונה שקיבלו ארכה 48 שעות. בבית הלבנוני בו התמקמו שלף שטיינברגר את הפלאפון ופתח חדשות ערוץ 2. רשימת הרוגים. דרך המכשיר שמע פרידלנד שֵם של פרמדיק ששירת איתו, בחור שלפני שהגיעו צפונה נסע איתו להלוויה של חבר הרוג אחר. פרידלנד כאב את מותו, ושטיינברגר הסתכל בו. "זה מה שקורה, מלחמה", הוא אמר לו אז.
כשחזרו לכפר יובל, קיבלו הוראה להתקדם צפונה ללא הגבלה של זמן או מרחק. פרידלנד ביקש מחברו שיעביר מכתב מסויים להוריו, במידה ויקרה לו משהו. "גם לך יש מכתב?", הוא שאל אז את שטיינברגר. "לא, אני אצא מכאן", ענה לו.
הימים הראשונים היו קשים לפרידלנד."הרגשתי חולה פיזית, שהרגשות השתלטו עליי", נזכר פרידלנד. כמש"ק הסוואה, אחד מתפקידיו של שטיינברגר היה לבחור את העצים מאחוריהם ישבו ויחכו בזמן שאינם מתקדמים. הוא דאג לכולם, מלבד לו עצמו ולזוג הברזל שלו. "אנחנו קיבלנו עץ מצ'וקמק בלי ענפים ובלי עלים", מספר פרידלנד, משועשע כשנזכר שבאותה נקודה החליט חברו לטפס על העץ ולהישאר בתוכו כל היום. "כמובן שאחרי 20 דקות הוא ירד", צוחק הפרמדיק.
"כשיושבים מאחורי עץ ולא יכולים לעשות כלום אז מדברים, ועולה כל הקלישאה של 'מה יקרה כש-", מספר פרידלנד. "איתי אמר שהייתה איזה בחורה שהוא ירצה לראות ברגע שנצא. היה לו רינגטון רק שלה, והבנתי שהיא מיוחדת לו. אני אמרתי שאלך לשתות בירה בעיר עם החבר'ה שלי מירושלים, ואספר להם את כל מה שקרה. שהייתי בתוך מלחמה".

בלילה הזה, כשהתקדמו לעבר הכפר ע'נדוריה, המלחמה שלהם באמת התחילה.

שישים שניות של בכי
המארב כבר חיכה ללוחמים בכפר. כוח נח"ל בראש, ולאחריו הפלס"ר. "התחלנו לטפס, ופתאום עולים בקשר ואומרים שיש חיילים פצועים שיורדים אלינו". פרידלנד נזכר במה שראו עיניו אז. "זה היה נראה כמו כאוס. ואני בעין הסערה".
האירוע הבא שנקראו לטפל בו, היה הפעם האחרונה שפעל לצד חברו. הטיל שפגע בשטיינברגר לא הותיר צ'אנס לשום פרמדיק בעולם. כשירדו עם האלונקות מטה מאותו הר מקולל, אחד הרופאים קבע את מותו של שטיינברגר. "ישבתי בצד והתחלתי לבכות. שישים שניות של בכי". חובש שהיה שם בא אליו וניסה לאפס אותו. "צריכים אותך", הוא אמר לו, ופרינדלד התעשת. "בשמונה וחצי בבוקר התחלנו לטפל בפצועים עד השקיעה, אחד אחרי השני". שישים שניות של בכי התחלפו בשישים פצועים. "שישים פצועים ב24 שעות", הוא מספר. "15 פצועים קשה, חמישה ניתוחי שטח - אחד מהם למג"ד, וחמישה שהגיעו אלינו במצב בו נאלצנו לקבוע את מותם". רק בלילה נשם לרווחה, בשבוע קשה במיוחד. "בשבוע האחרון של המלחמה הורדתי 5 קילו. אכלתי חצי פחית טונה כל יום, שתיתי מים, והזעתי כמו חמור".
אחרי 24 שעות חתמו על הפסקת האש. אל המיקום המדויק אותו עזבו נורה טיל בידי האויב, ועוד פעם הרגיש פרידלנד שמישהו שומר עליו. אחרי 20 ק"מ של הליכת לילה, הגיעו לשטחי ישראל. "חציתי את הגבול ודבר ראשון שעשיתי היה לומר 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. באמת קרה לי נס".

טאצ' לצלקת
כשהגיעו חזרה לכפר יובל, הם שרפו את המדים שעליהם. "בצורה מסודרת", מדגיש פרידלנד. נראה כי שם התחילה ההתמודדות האמיתית. "התקשרתי להורים שלי והתחלתי לספר. אחר כך התחלתי לחשוב על השבעה של איתי".
יומיים לאחר מכן מצא עצמו שם, בקיבוץ כרמי יוסף. "כולם מודיעים למשפחה: 'הפרמדיק הגיע'. אני הייתי הבן אדם האחרון שראה את הבן שלהם בחיים. הם שמעו ובכו, ואני הרגשתי שהם מנחמים אותי יותר משאני אותם. הרגשתי אשם שאת כולם הצלחתי להציל ורק אותו לא".
את תחושת האשמה הוא לקח איתו. שנים ארוכות ליוותה אותו, ביקרה אותו במקומות בלתי צפויים והכאיבה לו. הוא אובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומתית, שהתמתנה עם השנים. עם הטיפול, הגיעה גם ההשלמה. "זאת לא אשמתי שלא הצלחתי", הוא מסוגל להגיד היום.
בפתח דלתם של משפחת שטיינברגר חיכתה לו משפחתו שלו. הוא חזר לירושלים, והלך לשתות בירה עם חברים במרכז העיר, בדיוק כמו שהבטיח לעצמו.
אחרי המלחמה, הצטרף פרידלנד למסע האחרון של מחזור הלוחמים הצעיר בפלס"ר. בסיומה של ההליכה, על קצהו של הר שסופו נושק ל-90 מעלות, נתן לו סגן מפקד היחידה את סיכת הלוחם וסיכת הפלס"ר שלו, כאומר: "התקבלת ליחידה". גם פרידלנד הרגיש דומה. "יצאתי ללבנון בתור לא-לוחם וחזרתי משם לוחם, למרות שלא יריתי פעם אחת".
את ההודעה על הצל"ש קיבל כשכבר היה בשליחות באוסטרליה, שם לטענתו "חיפשתי על עצמי בלי הפסקה את הרצועה של הנשק". הצל"ש הוא מזכרת עבורו,שלעיתים מזכירה גם דברים שהיה רוצה לשכוח. "אני חושב שיש לי צלקת נפשית-רגשית מכל מה שחוויתי", הוא אומר. "הקטע עם צלקות זה שבאיזשהו שלב לא מרגישים כאב יותר, אבל כשנותנים איזשהו טאצ' - נזכרים. קבלת הצל"ש הייתה מעין פתיחה של הצלקת".
הטאצ' הזה מגיע גם בימי זכרון. בטקס האחרון, הוא הרגיש את חברו שנהרג יותר מתמיד. "נשארנו אחרי הטקס עם חברים מהיחידה, דיברנו, צחקנו, ופתאום משב רוח עובר", מתאר פרידלנד. "כולנו הרגשנו את זה, איך הוא איתנו. זה סיפור עצוב, סיפור טרגי, אבל ממשיכים. את החיים ואותו. יש תחרויות צילום על שמו, מעיין ומצפה בכרמי יוסף שבנו לזכרו. יש את האוהל הלבן - אוהל שבונים למסיבה אחרי טקס האזכרה שלו. זאת חגיגה של החיים שלו. אפילו ברי סחרוף, שהוא חבר של המשפחה, מגיע ומופיע בחצות. זה מה שהוא היה רוצה, זה מה שהוא ייצג".

מקום קבורתו של שטיינברגר ממשיך להיות מקום המפגש איתו, ואף המקום שמסמל אותו. "שתלנו עצים סביב בית הקברות כדי שיהיה צל למבקרים. זאת שנה תשיעית שאני חוזר והעצים מדהימים ומכסים את כל אזור הישיבה. מתחת לפסל חרסינה שניצב על הקבר, אמא של איתי מצאה גוזלים. המקום הזה חי, איתי חי, דרכי ודרך כל אחד שיכול להעביר את הסיפור שלו. הוא נהנה מהחיים, ואנחנו עכשיו נהנים בשבילו".