טרמפ של אלופים

"רגע, איפה אתה ישן הלילה"?

"בבית, בירושלים".

"ואיך אתה מגיע"?

"בטרמפים".

"בשתיים בלילה אתה לא נוסע בטרמפים לשום מקום. בוא איתי. אתה ישן הלילה אצלנו".

* * *

בצהרי אותו יום הגעתי, דבר שבשגרה, לפיקוד המרכז בירושלים, לרחרח מה קורה בגזרה שהיתה אז בתחום הכיסוי שלי. בסופו של סיבוב שעבר במסלול קבוע בין הקמ"ניה לאג"מ התגלגלתי (כרגיל) ללשכת האלוף. עמרם מצנע כיהן בתפקיד כבר כמה חודשים, שבהם יצא לנו להיתקל אחד בשני לא מעט, בלשכה ובעיקר בשטח. האינתיפדה הראשונה היתה אז בשיאה, השטחים בערו, מצנע דילג מתקרית לאירוע, ואני בעקבותיו. כל מה שהיה צריך זה ללבוש דגמ"ח (לא תקני) ולהוריד את התגיות (עיתונאים כבר אז היו 'אויבים'), וכל השערים נפתחו.

ככה מצאתי את עצמי בקבטיה, עומד לצידו של מצנע מתחת לעמוד חשמל שעליו פלשתינים צוהלים הוציאו להורג בתליה את המשת"פ הראשון באינתיפדה, או בשכם, אחרי שצוות זר תיעד חיילים מכים פלשתינים בפראות. האירועים היו אלימים, מדממים, רוויי שנאה ונטולי תקווה; לכאורה, שום דבר שלא מוכר למי שמסקר את השטחים מאז, ובכל זאת, היה הבדל אחד: האלוף.

ב-30 השנים (כמעט) שאני מסקר את צה"ל נתקלתי במאות גנרלים. מוצלחים יותר ופחות, אמיצים יותר ופחות, חכמים יותר ופחות. חלקם היו דוגמא ומופת לדורות, אחרים – בקושי דוגמא לעצמם. מעטים הכילו בתוכם את סך התכונות שעליהן דיבר דוד בן-גוריון ב"תדע כל אם עבריה", שתלוי מאחורי גבו של הרמטכ"ל בחדר הדיונים של המטה הכללי, ובראשם התכונה הבסיסית ביותר: להיות בן-אדם.

מצנע היה כזה. אמיץ (תקראו בויקיפדיה), נחוש, נבון ואנושי. גם כששלח חיילים "לשבור להם את הידיים והרגליים" הוא וידא שזה לא ייעשה סתם, כי "גם בצד השני יש אנשים, ולא כל ערבי הוא מחבל ולא כל ילד פלשתיני הוא מלש"ב של חמאס" (הציטוט שלו, מלפני בערך 27 שנים). לא קל היה להגיד את הדברים כשבשטח השתוללה אינתיפדה, קשה עוד יותר היה לומר אותם לחיילים שסיכנו את חייהם. אבל מצנע אמר, כי האמת לא היתה אצלו אופציה אלא דרך חיים.

וככה מצאתי את עצמי בלשכתו בראשית 1988, תוהה לאן היום הזה ייקח אותנו, כשלפתע פרצופו המזוקן של האלוף בירר איתי אם אסכים לבוא איתו לעצרת חטיבתית בצפון. הסכמתי כמובן, ושנינו התגלגלנו (טוב, לא להגזים: טסנו) לעצרת, ובסיומה – לביתו (אז) בעין-גב. כשירדנו מהמסוק, בעודו נכנס לרכב, הוא בירר איפה אני ישן, וכשהבין שאני בדרכי הביתה, לירושלים, בטרמפים, לקח אותי איתו, בפקודה. כשנכנסנו לקיבוץ הוא פתח דלת, ואמר לי: "תכיר, זאת הבת שלי שרון. אתה ישן הלילה בחדר שלה".

כמה חודשים אחר-כך שרון הגיעה ככתבת ל"במחנה", אני עברתי לסקר את פיקוד הצפון ומצנע עזב את פיקוד המרכז ועבר לאג"ת. נפגשנו מאז לא פעם, בשלל עניינים והקשרים כששנינו כבר מזמן אזרחים, אבל הראש מחזיר אותי תמיד לאותו לילה, בכניסה לקיבוץ, ולדאגה ההיא של אלוף לכתב, או של מפקד לחייל, ואולי סתם של אבא לבן (של מישהו אחר), ולמשהו הזה שגם אני, שמתעסק כל חיי במלים, לא באמת יודע למצוא לו את ההגדרה הקולעת, זאת שתימצתה עולם שלם לסיטואציה אחת קטנה, לכאורה חסרת משמעות, אבל כזאת שלימדה אותי להעריך ולשפוט מפקדים הרבה יותר טוב מכל מאות הקרבות והאירועים שסיקרתי מאז.

היום: פרשן צבאי ומגיש בטלוויזיה

אז: כתב פיקוד המרכז ופיקוד הצפון (1989-1986)