"תמיד בחלומות שלי, אחי דוד בחיים"

כתבה במחנה אתר הגבורה, במחנה 13 באוגוסט 2015
דוד גרנית

דוד גרנית


סגן דוד גרנית ז"ל הלך לקורס קצינים לאחר מותו של מפקד הצוות הנערץ שלו, שנהרג בהיתקלות בלבנון. כשנה וחצי לאחר מכן, נהרג דוד בהיתקלות דומה. על הפגנת אומץ לב נדיר, קיבל צל"ש ממפקד פיקוד הצפון בראיון מיוחד אחיו התאום נזכר ומספר



"ביום ראשון אני יוצא לקורס קצינים. משום מה יש לי הרגשה לא טובה. רק לפני שבוע וחצי ערן נהרג. כל הזמן אני מדמיין שהמסלול שלי יהיה כמו של ערן. לא יודע למה בכלל לא אכפת לי, אני לא מפחד לגמור כמוהו. אם היו אומרים לי שזה יקרה גם לי, לא הייתי משנה את דרכי במילימטר. הייתי ממשיך בדרך הזאת כי אני יודע שזו הדרך הנכונה וכך צריך לעשות, ואין שום דרך אחרת".

כך כתב סגן דוד גרנית ז"ל בעקבות מותו של מפקדו הנערץ, סרן ערן שמיר ז"ל, אשר פיקד עליו בסיירת הצנחנים. ערן עודד את דוד לצאת לקורס קצינים ולאחר מותו הוא החליט להמשיך את דרכו. דרך, שאז עוד לא ידע עד כמה תהיה זהה.

זה היה אחד מהקרבות המיתולוגיים בצה"ל. כשנה לפני נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון, כוח של סיירת הצנחנים בפיקודו של מפקדה רס"ן איתן בלחסן ז"ל וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו ז"ל יצא למארב. לא הרבה לאחר חצות החלה תנועת הכוח לכיוון הרצועה במטרה לפגוע באנשי חיזבאללה היוצאים לפעולות מבתיהם. "הם הלכו, הגיעו לנקודה ועלו לפתוח את העמדה", מספר ישי גרנית, אחיו התאום של דוד. הירידה לעמדה התאפשרה דרך מעבר צר ותלול בין הסלעים. "איתן ולירז ירדו ראשונים כשלפתע נתקלו במארב מחבלים. זו הייתה מכת האש הראשונה ושניהם נהרגו במקום", מציין גרנית. "דוד רץ פנימה לתוך הנקיק ועקף את הכוח שחיפה על איתן ולירז. הוא תפס מחסה והתחיל לנהל משם אש", הוא מספר. דוד קרא לנגביסט שיבוא לעזור לו אך זה קפא במקום ולא בא. "היו שם חילופי יריות, רימונים והמון פצועים", מתאר גרנית. הקרב ארך כ־12 דקות, ובעת שיצא מן המחסה כדי לחלץ את מפקדו איתן, נהרג דוד מן הצרור האחרון, אך לא לפני שבמילותיו האחרונות הורה ללוחמים שניגשו אליו לפנות את שאר הפצועים.

על תפקודו בקרב זה קיבל דוד צל"ש ממפקד פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי. וזה כתב הצל"ש:

בהיתקלות כוח מפלס"ר צנחנים, נקלע לאירוע קשה ומסובך ביותר, בשטח סבוך רווי סלעים, כאשר המחבלים מפתיעים את הכוח במכת האש הראשונה, וכתוצאה מכך נהרגים שני קצינים. דוד ז"ל, שהיה מעט מאחור בזמן הפתיחה באש, התעשת ראשון ומיד רץ לעבר איתן ולירז ז"ל, כשהוא מכניס עצמו לתוך מוקד האש בטווחים של שניים־שלושה מטרים מהמחבלים. דוד החל להילחם לבדו וקרא לחיילים נוספים אליו תוך שהוא משיב אש וזורק רימונים לעבר המחבלים. דוד נפגע מצרור מחבלים בזמן שניסה לחלץ את מפקדו איתן. דוד הפגין אומץ לב נדיר בהתנהגותו, חתירה למגע עם האויב בצורה הנחושה ביותר, מנהיגות, דוגמה אישית וקור רוח הראויים לציון".

 

"אפילו לא ידעתי שהוא בלבנון"

"אתה מוכר לי", ניגש אדם זר לישי במבט תוהה. את הסיטואציה הזאת גרנית כבר מכיר היטב. כמה שניות של מבט מהורהר מצד האדם המנסה להבין, חיוך מתרגש ואז מבוכה גדולה. יורד האסימון. זה לא דוד. ככה זה כשאתה תאום זהה לאח שנהרג. "כשטסתי לטייל במזרח חצי שנה לאחר מותו, המון אנשים שהיו שם בזמן האירוע ולא ידעו שהוא נהרג, ניגשו אליי כשהם בטוחים שאני דוד", מספר גרנית. "עד היום זה קורה לי, במיוחד במילואים, שם אני נמצא עם לא מעט חבר'ה ששירתו איתו בסדיר".

דוד וישי נולדו ביישוב עפרה למנחם ונעמה. תאומים זהים אשר כולם מתבלבלים ביניהם. מעליהם, האחות נעמה הבוגרת בשנה, וצעירים מהם האחים יונתן וטל. "גדלנו כל השנים בעפרה חוץ מתקופה קצרה שהיינו בגן חובה ועברנו לגור בחבל ימית", מספר גרנית. "בתקופת הילדות היינו רבים המון. הלכנו מכות רצח כמו כל שני אחים", הוא נזכר בחיוך. "בחטיבה דוד עבר ללמוד בגבעת שמואל. הוא רצה לצאת קצת מהבועה, ושם לראשונה הפרדנו כוחות", הוא מספר. בתיכון למדו שניהם בישיבת כפר הרא"ה ונעשו לחברים קרובים, חברות שהלכה והתעצמה עם השנים. "אחרי התיכון התגייסתי לפלוגת 'עורב' של חטיבת גולני, ודוד הלך ללמוד שנה במכינה בעלי", מספר גרנית. "הוא התחיל בקורס טיס ואחרי שנה נפל ועבר לפלס"ר צנחנים. בתקופת הצבא הקשר התחזק ונהיינו חברים מאוד טובים. אני הייתי הרבה בלבנון בתקופה הזאת. זה היה עוד תחילת עידן הפלאפונים, אבל הקשר בינינו היה מאוד חזק כך שתמיד הקפדנו להישאר מעודכנים", מתאר גרנית את הקשר הקרוב. כשישי השתחרר, את הדאגה לבן שבלבנון תפס דוד. "הם היו עולים למוצב בלבנון וחוזרים, הלוך ושוב", נזכר גרנית באותם ימים ומספר כי דוד לא הרבה לדבר על מה שעשה בצבא. "כשההיתקלות קרתה אפילו לא ידעתי שהוא בלבנון באותו שבוע".

 

ממשיכים קדימה

את ההחלטה לצאת לקורס קצינים קיבל דוד לאחר התלבטויות רבות. "דוד בכלל לא רצה להישאר בצבא לתקופה ארוכה. הוא כבר תכנן את הטיול אחרי הצבא", מספר גרנית. אך הפנטזיות על הטיול הגדול בעולם נאלצו להידחות. על דוד, אשר היה מוערך מאוד ביחידה, הוטל לחץ על ידי המפק"ץ שלו, ערן שמיר ז"ל, ועל ידי מפקד היחידה דאז, מוטי שמיר, לצאת לקורס. כשבוע לפני הקורס, ערן מפקדו הנערץ נהרג בהיתקלות דומה בלבנון. הדבר השפיע מאוד על דוד והוא החליט לצאת לקצונה. "לאחר הקורס חזר דוד לפקד על צוות צעיר במסלול היחידה. בעת האירוע הוא כבר היה בתפקידו השני ופיקד על צוות לוחמים", מציין גרנית. 

"מגיל צעיר דוד היה מנהיג", מספר גרנית על אחיו התאום. "הוא היה מדריך בתנועת הנוער 'בני עקיבא' והיה חזק בתחום החברתי. הוא היה בחור שקט אבל לא נחבא אל הכלים".

לאחר האובדן, דרך ההתמודדות של משפחת גרנית הייתה מובנת מאליה - ממשיכים. "המצב במשפחה שלנו ביחס להרבה משפחות שכולות אחרות הוא מצוין", מעיד גרנית. "מיד אחרי שקמנו מהשבעה, נסענו כל המשפחה למדבר יהודה והייתה מין החלטה לא כתובה שאנחנו ממשיכים קדימה ומתמודדים עם המציאות", הוא נזכר. "היום, כשאני אבא, אני מבין כמה שונה ההתמודדות של אח שכול לעומת הורים שכולים. זה פשוט סרט אחר, ואני מעריץ את ההורים שלי על ההתמודדות שלהם. על זה שהם המשיכו קדימה. אני חושב שהיום כולנו מנצלים את הזמן ונהנים הרבה יותר מאז מה שקרה. היום אני חי בידיעה שאני לא יודע מתי זה ייגמר. לכן כשאפשר לנסוע ולטייל זה תמיד בראש סדר העדיפויות". אך על אף ההתמודדות המשפחתית האיתנה מציין גרנית שלעתים יש גם קשיים. "בתור אח השנים הראשונות היו קשות יותר. אנחנו לא משפחה שמדברת הרבה. אבא שלי מושבניק במקור והוא הנחיל לנו את זה", אומר גרנית אך מוסיף, "שום דבר במשפחה לא נעצר. הזמן עושה את שלו. ואתה מתרגל לחיות עם השכול כמו עם סוג של נכות".

 

החמצה

מאז מותו של דוד, הספיק גרנית להתחתן ולהקים משפחה. "הילד הגדול שלי בן חמש, וקרוי בשמו השני על שם אחי", מספר גרנית, שתחושת ההחמצה על כך שאשתו ובניו לא הכירו את אחיו מלווה אותו גם היום. "הכרתי את אשתי ארבע שנים לאחר שדוד נהרג", הוא מספר. "בתור אחד שלא כל כך מדבר נראה לי שלה זה יותר קשה מאשר לי", מציין גרנית בחיוך מלא בהערכה לאשתו. אך למרות שלא זכו להכיר את דודם, גרנית מתאמץ להעביר את דמותו של דוד הלאה לילדים. "הילד הגדול כבר היה איתי בבית־הקברות. הוא שואל שאלות ומבין לאט־לאט",  מציין גרנית, אך מעיד בכנות על הקושי, "באופן כללי לאורך כל השנים התחושה העיקרית היא הרגשה של פספוס".

גם היום, גרנית עוד חולם מדי פעם על דוד. "תמיד בחלומות שלי דוד בחיים", הוא מספר. "אחותי הגדולה טוענת שזה בגלל שלא השלמתי אף פעם עם המוות שלו אבל זה כבר מהצד הפסיכולוגי", הוא אומר חצי ציני, חצי רציני.  "גם הדחקה זאת שיטה טובה", מחייך גרנית. "מצבנו מצוין".

כיום, אין כמעט קצין בבה"ד 1 שלא מכיר את סיפור הקרב בו נפל דוד. הסיפור הפך למורשת קרב (מור"ק) בבית־הספר לקצינים ואף קיבל הד ציבורי נרחב בעקבות העובדה שדוד זינק לעבר האש, וכשקרא לאחד מחייליו להצטרף החייל קפא במקום ולא נע. לאחר שנים נימק זאת החייל בכך שחשב שמדובר במלחמה מיותרת וכי היה על צה"ל לצאת מלבנון. לאורך השנים נמנעת משפחת גרנית מלהצטרף לוויכוח מסביב לסיפור. "אני לא מתעסק במה שהיה שם. אף פעם גם לא כעסנו על הבחור הזה", אומר גרנית. "זה סיפור שעושים עליו מור"קים ומספרים הרבה, אבל בסדר, עוד סיפור. יש הרבה סיפורים בצבא". מבחינת גרנית לצל"ש שקיבל דוד כמעט אין משמעות. "איך שהוא התנהג שם - זה לא מפתיע, כך שגם הצל"ש לא הפתיע בכלל".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה