"החיים זה מה שחשוב"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 29 באוקטובר 2015
חיים ארדיטי 2015

חיים ארדיטי 2015


סוף חודש יולי, שנת 1960. תצפיתנים סורים מתקרבים יותר ויותר לגבול ישראל, וסיירת גולני מחליטה לשים לזה סוף כשהגיעו לעימות נתקלו באש כבדה חיים ארדיטי, לוחם בסיירת, קיבל צל"ש אלוף על פעילותו באירוע, אך לא שמר אותו



הסורים מתחילים לירות. תשע משאיות עם חיילים ומקלעים מול שתי חוליות בודדות מגדס"ר גולני. עשרות אלפי כדורים לעומת 400 בלבד. מכת אש שלא מותירה לחיילים ברירה אלא להתחבא תחת סלעים בגובה כמה עשרות סנטימטרים ולהתפלל לטוב. הפחד רק גובר כשהם מרימים אחת מהקסדות באוויר והיא מועפת מעוצמת פגיעת הכדור.
השעות עוברות, היריות לא מפסיקות, והערב מגיע. בלי מים, אוכל או תחמושת מתכווצים הלוחמים תחת הסלעים ומחכים. סעיף נוסף נכנס לתפילה: רק שלא יידלקו הקוצים מגיצי הכדורים, כי אז שתי החוליות יהפכו לחלק מהמדורה.

בחמש וחצי אחרי הצהריים מגיעה הפסקת האש המיוחלת. צמאים ומפויחים הם יורדים מההר. למטה מחכה להם המח"ט, אל"ם אהרון יריב, מחבק אותם בחיוך גדול. אמנם כל תושבי הצפון הוכנסו למקלטים, ושתי החוליות נותרו בתנאים בלתי אפשריים ללחום מול האויב, אבל הניצחון הקטן מורגש.
"מאז הסורים לא חצו את הגבול במקום הזה, וזה היה הישג שלנו", אומר סמ"ר (מיל') חיים ארדיטי, אחד הלוחמים שהשתתפו באירוע. ארדיטי קיבל צל"ש, אבל מבחינתו העובדה הזאת היא האחרונה בסדר החשיבות. "עשינו מה שהיינו צריכים לעשות, חווינו את החוויות שלנו", הוא אומר, ולא מסתפק בהתנערות מהכבוד. "מסוכן להסתכל כל הזמן על העבר. אומרים שאנשים זקנים מסתכלים אחורה, וצעירים מסתכלים קדימה. הסיפור הזה הוא מבחינתי עוד חוויה מאוד מטלטלת שטוב להתקרב אליה מדי פעם, להציץ, לראות וללכת".

גבול ברור

לחיים ארדיטי לא אכפת מהצל"ש, אכפת לו מהזיכרונות. לפחות כך נראה, כשבמהלך כל השיחה תמונות נשלפות וקופסת פח עם קליע וכנפי צניחה מצטרפת ומוצבת על השולחן. כשלצידנו צלוחית עם פירות משדותיו שבקיבוץ, ומולנו קיר תמונות שמספר את סיפור המשפחה - ארדיטי מגולל את שהיה.
חם היה בגבול ישראל-סוריה בשנת 1960. תקריות אין-סוף ושמש קופחת. ארדיטי רק סיים את הטירונות ואימון ראשון בסיירת גולני, וכבר העלו אותו אל הגבול. הוא ושני חברים. אחד מהם הוא דני ורדון.

בכל בוקר העלו הסורים תצפיתנים על כתף כפר סאלד - שני תלים בתוך שטח ישראל המאפשרים תצפית נוחה. המשחק המסוכן המשיך יום אחר יום, עד שצה"ל ביקש לשים להסגת הגבול גבול ברור. "הודיעו לנו על פעולה למחרת בבוקר. הורכבה כיתה מוגברת עם שתי חוליות", נזכר ארדיטי. "הגענו בארבע בבוקר לחדר האוכל של כפר סאלד. היה עוד חושך. שתינו תה וקיבלנו תדריך. עלינו בליווי חבר קיבוץ עד לתלים. אני הייתי עם מכשיר קשר ו'עוזי'. התמקמנו מאחורי הסלעים". הם התיישבו שם וחיכו. שבע בבוקר, שמונה בבוקר, והם מחכים. "אף סורי לא בא".

אחרי שעות של ציפייה, הוחלט כי אם בתשע עדיין לא יבוא האויב, הם יעזבו ויחזרו מחר. דממת אלחוט, איש לא דיבר בקשר, והשעה תשע הגיעה. "ואז, בדיוק בתשע, ראינו כ-200 מטר מאיתנו כיתה שלהם נעה לכיוון התל הצפוני".
ארדיטי ניצב על התל הדרומי, הוא ושאר הלוחמים מחכים לפקודת האש, שהגיעה כשהסורים ניצבו עשרה מטרים מהם. "כולם התרוממו ופתחו באש על שני החיילים הסורים הקרובים. אחד נהרג במקום, השני נשכב פצוע, והפסקנו לירות", מספר ארדיטי. "הפצוע התחיל לצעוק שיצילו אותו". החיילים לא הרגו אותו, והוא שכב מולם פצוע.

כעבור זמן מה הסורים שלחו תגבורת. את האש שהשיבו קשה לשכוח. ארדיטי מביט באחד הקליעים, ששמר בביתו, ומחייך כלא מאמין. "הם ירו כמויות אדירות. הקליע הזה אצלי למזכרת".

אחרי שנחתמה הפסקת האש, והכוח המותש ירד מההר, קיבלו החיילים צ'ופר: ערב חופשי. "לקחתי טרמפ הביתה. להורים שלי לא סיפרתי, אבל לאח שלי ולאשתו כן. בפרטי פרטים. וזהו, ככה זה נשאר ואף אחד לא ידע".

הוגנים

כשהסורים שלחו אנשים שיצילו את הפצוע ששכב בין הכוחות, הלוחמים אפשרו לפינוי להתבצע. ניתנה פקודה לפיה יש לאפשר למחלצים לסיים את הפעולה בשלום. שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, ב"סמטת המוות" באלעריש, נהרג דני ורדון, חברו של ארדיטי, בניסיון לחלץ פצוע. הוא כבר היה מ"פ, נשוי ואב לילדים. המצרים, לא כמו הכוח הישראלי בו דני שירת בכפר סאלד, לא אפשרו לפנות את הפצוע. "אנחנו היינו הוגנים ונתנו לפצוע לחיות. וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון גם לדני. כמה שנים אחר כך, הוא היה הראשון להיכנס פנימה ולחלץ, וחטף צרור". ארדיטי מספר שהתסכול על מותו היה קשה מנשוא. "המ"פ שחילץ את גופתו סיפר שהוא היה צריך למנוע בכוח מחיילי הפלוגה לא לעשות לינץ' בשבויים המצרים".
כשהוא מדבר על מותו של דני, הכאב ניכר בקולו. נראה שהוא לא סלח למצרים עד היום. אולי גם לסורים. "הוא גם קיבל צל"ש, ואחר כך עוד הרבה צל"שים".

להתגבר על הפחד

על ארדיטי עברו לא מעט אירועים מורכבים וקרבות קשים, במבצע "מוקד" הוא אפילו נפצע ושכב חודש בבית-חולים. יחד עם זאת, הוא לא מתבייש לספר על הפחד שהרגיש שם, באותו קרב בכפר סאלד. "אתה רואה את כל העמק שנראה שליו, ירוק ושוקק חיים, ואתה נמצא בעצמך בסכנת מוות", הוא אומר, כמסכם את מכלול האבסורד שבמצב. "לך תדע מה יקרה, הם יכולים לפתוח גם באש מרגמות. זה היה פחד". וזה לא נגמר שם. "בלילה הבא הם רצו לעשות את הפעולה שוב. הרגשתי שניצלתי מהתופת, ועכשיו שוב? זה היה פחד אמיתי".

המקרה השפיע על חייו, במידה כזו או אחרת. "אני חושב שהערכתי אחר כך את החיים הרבה יותר. נסעתי עם חניכים מ'השומר הצעיר' בכל מיני טיולים, וכשמישהו פחד לשבור רגל פתאום זה היה נראה לי אחרת. הפרופורציות השתנו. הן לא היו מאוד שונות קודם, אבל קרה להן משהו". אחרי הרהור הוא פוסק, "החיים זה מה שחשוב".

היום הוא מתקרב לעתים לאותו תל כדי לנסות להביט בעבר. "כשאני מגיע צפונה אני מחפש את המקום, אבל קשה מאוד פיזית להגיע לשם". הוא אפילו ניסה להגיע לשם עם רכב שטח ללא הצלחה.

מה זאת גבורה בעיניך?

"להתגבר על הפחד, יכול להיות?" ספק אומר ספק שואל ארדיטי. "יש בזה חשיבות לאומית. איזשהו סמל שמאפשר לספר את הסיפור לאנשים אחרים. ולפעמים צל"ש זאת גם הקרבה לחינם". הוא, בכל אופן, זרק את פיסת הנייר. בעיניו, פעם הצדקה להענקת העיטור הייתה יותר נדירה ועל כן הפיקוד חיפש אנשים לחלק להם את האות. בעיניו, הגיבורים האמיתיים הם החיילים של היום. הוא לא מאמין ב"פעם היה כאן טוב יותר". "אני חושב שמי שמשתתף היום במלחמות ובמבצעים עובר דברים הרבה יותר קשים", פוסק ארדיטי. "אמצעי הלחימה, ההדרכה והאימון הפכו מקצועיים הרבה יותר. בזמני, חלק מכובד מהימים העברנו בכושר והרכבה ופירוק של נשק כי יתר החיילים פשוט למדו עברית. הסיירת הרבה יותר טובה היום", הוא אומר, ומצהיר. "אתם שווים פי אלף עלינו".

עבור ארדיטי, מעבר לזיכרונות ולתחושות, יש אחד שלא עוזב. "הסיפור שנשאר באמת הוא הפצוע הסורי מול המוות של דני ורדון", הוא אומר. "לעומתם, אנחנו היינו בני-אדם".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה