מי שמקריב, מי שמוקרב, מי שמתנדב ומי שמנודב

אם שמואל שלו ירים ראשו לשמים בעודו גורף את העלים בחצר ביתו ויראה שריפה, הוא יידע לזהות מה מקורה.  "כמו שיש הבחנה בין צלילים, גם בין סוגי עשן יש. היום אני יודע לזהות שעשן שחור ועשן בהיר מסמלים דברים שונים", הוא מסביר. כך מתחיל גם סיפור הגבורה של שלו, כשהיה סא"ל וחזה בעמוד עשן מיתמר בזמן ששהה בבסיס חיל האוויר תל־נוף, באפריל 1974. זהו עוד יום של פעילות שגרתית מבחינת החיל. הטייסים יושבים בתא מטוס פאנטום ועוברים על הפרטים הטכניים לפני שהם מזנקים מהדת"ק (דיר תת־קרקעי). בתהליך מסוכן למדי המכונה "תדלוק חם", דלק מוזרם לתא הדלק במטוס הקרב בעוד המנועים פועלים. "זה היה 'תדלוק חם' תרתי־משמע, המטוס עלה באש בגלל תקלה מכנית של מערכת התדלוק", מסביר שלו, שהיה מפקד טייסת התחזוקה בבסיס. "מנוף קטן שלא נראה לעין ניתק, הייתה התזה לא עוצמתית של דלק שהגיעה עד לאזור החם של המנוע והמטוס החל להתלקח", הוא מתאר. בעוד המטוס עולה בלהבות, שלו נמצא בצד השני של הבסיס. "ראיתי עשן שחור במרחק כמה קילומטרים, הבנתי שזה לא משהו טבעי ו'טסתי' לשם עם הרכב", אומר שלו ומדגים עם ידיו מעין עמוד עשן. כשהגיע לאזור הבחין ברכבים שעוזבים את המקום, אך המשיך לרוץ אל עבר מקום האירוע. הצוות שעמד לטוס פרץ את התאים וקפץ מהמטוס הבוער. "אני רואה להבה אדומה חזקה שמגיעה לגובה של כמה מטרים ועוברת מעל המבנה התת־קרקעי, כשפתאום נפלט כיסא מפלט מהמטוס. בשלב הזה אמרתי לעצמי 'זה עסק ביש'", הוא מתאר. שלו החליט לרוץ פנימה ולחפש נפגעים. "לא ידעתי מה קורה בפנים. היה מסך עשן שחור ברוחב של כמה מטרים, התחלתי להשתנק וכמעט התמוטטתי. הבנתי שאני חייב לצאת משם", הוא מתאר. "לא יודע איך מצאתי את היציאה. תוך כמה שניות הייתי ליד הפאנטום כשהוא אפוף להבות".

 מי שאינו מפחד, משקר

הלהבות שעלו מהמטוס לא היו הדבר שהכי הדאיג את שלו. "היום אנחנו מתרגשים מקילו, קילו וחצי של חומרי נפץ. מטוס פאנטום יכול לשאת בין שלוש לארבע טונות פצצות. למטוס יש תותח עם כמות תחמושת, כשהעסק הזה מתפוצץ זה אסון", הוא מסביר.

 ולא פחדת?

"אדם שאינו מפחד - משקר. צריך לדעת להתגבר על הפחדים ולהיות שקול. זה לא תמיד אפשרי, לפעמים אנחנו מגלים תגובה ספונטנית שלא תמיד יש בה מן הטוב. במקרים כאלה זה גם עניין של ניסיון חיים ומבנה האישיות. צריך לעמוד בפני משהו שלא כל אחד יודע להתמודד איתו, במצב כזה לא חושבים. אני מאלו שמגיבים מהר, ובאותם רגעים מול המטוס הנשרף, מי חושב על פחד? אמרתי לעצמי 'אם אני לא עושה את מה שאולי אפשר לעשות, אני לא אספיק להתרחק מפה'. הרגשתי את האדרנלין בגוף, אפילו עכשיו כשאני מדבר על זה אני מתרגש", הוא אומר.

אחרי שרץ החוצה, שלו איתר כבאית ליד האזור אפוף העשן וניגש אליה. "לא חשבתי על מה שאני עושה. חשבתי רק שצריך לכבות את האש לפני שהכול מתפוצץ, תוך ידיעה שיש חומרי נפץ על המטוס. התחלתי לדפוק על הכבאית עם הידיים", הוא מתאר בעודו מאגרף את כפות ידיו ומנער אותן כאילו הוא עומד שוב מול אותה הכבאית. "אמרתי לו 'סע אחריי' וקפצתי על הכנף", הוא מוסיף. שני כבאים מצטרפים אליו ונכנסים יחד איתו דרך העשן. "התחלתי להנחות אותם לאן להתיז את הקצף כי פחדתי שהתחמושת תתחיל להתפוצץ. האזור שם כבר לא היווה סכנה אבל אמרתי, 'רגע, זה אומר דרשני כי אולי כבר יש מקום אחר שהוא קרוב למרעום וכשהוא יופעל אז הלך עלינו", הוא מספר. הכבאים כיבו את האש ושלו הושיט את ידו אל אחת הפצצות שהיוותה סכנה ממשית לחייו. "היא הייתה חמה מאוד. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה 'כמה זמן נחכה עד שזה יתחיל להתפוצץ?'" הוא אומר. "אחר כך הצטרפו עוד שני בחורים והנחיתי אותם לקרר את הפצצות מכיוון מסוים כך שהחום לא יגיע למרעומים כדי שלא יפוצצו אותם".

להתגבר על מכשולים

בימים שאחרי האירוע שלו השתקם משאיפת העשן. "העשן היה שחור, סמיך וחונק. במשך יומיים־שלושה לא יכולתי לדבר אבל הייתי בהכרה מלאה", הוא מספר. "חשבתי על זה שבאותה מידה שיצאתי צרוד בגלל העשן וההוראות שצעקתי, יכולתי גם לא לשבת כאן היום".

כמעט חצי שנה אחרי האירוע, קיבל שלו צל"ש אלוף ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף (מיל') בני פלד ז"ל. קבלת צל"ש היא אירוע שכנראה משמח את רוב האנשים בארץ, אבל שלו לא מיהר לחגוג. "צל"שים נותנים ברגע של תקלה, כשקרה משהו שלא היה צריך לקרות", הוא מסביר. "משהו לא בסדר, אז יש מי שמקריב, יש מי שמוקרב, יש מי שמנודב ויש את מי שמתנדב. אלו אותם רגעים ספורים שבהם אתה עושה כי צריך לעשות, כי אין דרך אחרת. כי אם לא תעשה יהיה אבדון".

על קבלת הצל"ש והסיפור מאחוריו שמעו הסובבים את שלו בעקיפין. לדבריו, הוא לא סיפר לאחרים מתוך צניעות. אותה צניעות היא שגורמת לו להסס כשהוא נדרש להגדיר מה זו גבורה בעיניו. לאחר כמה רגעים של מחשבה הוא מוצא תשובה, אך גם אז היא נאמרת בחצי הסתייגות. "גבורה בעיניי זה לדעת להתגבר על מכשולים ובהם גורם הפחד. זה לעשות את מה שניתן לעשות על מנת להשיג את המטרה ולמנוע מאחרים להיפגע. איך אפשר להגדיר גבורה?" הוא שואל ומהרהר כמה שניות. "יש כאלו שנפלו, שהקריבו את עצמם. כשאומרים שאדם 'שכב על הגדר', זו הקרבה שהיא סוג של גבורה. רק מי שהתנסה בגבורה יכול להביע דעה וגם אז בספק רב", הוא אומר, מבטו מופנה אל רצפת סלון המגורים וקולו נעשה אטי ושקט.

קהלת

בחייו של שלו שזורים הרבה סיפורי גבורה ואומץ, הרבה יותר משניתן לכלול בשני דפי עיתון. כילד בן שש הוא נאלץ לעבור את השואה. לסבול רעב, צמא ורדיפות. "פעם אחת התמרדתי. עמדנו בתור, כשמי שיוצא מן השורה מחוסל. אני הלכתי נגד הזרם. ברחתי, עזבתי את המשפחה עד שהגעתי לקצה התור. אני זוכר איך ידיה של דודה רחל תפסו אותי, לקחו אותי חזרה לתור והצילו אותי ממוות ודאי", הוא משחזר. "כל התקופה הזו השפיעה על השירות שלי ללא צל של ספק. היה לי שיקול דעת שונה. כלומר שמתי דגש על התייחסות לפרט שיש לו גם רקע לא פשוט מבחינת משפחה ועל הכרת נפש האדם".

נראה כי לשירות הצבאי שלו בחיל האוויר היה חלק משמעותי בחייו. גם כשהוא מדבר על אשתו, עדינה, או כמו שהוא מכנה אותה "סבתא", הוא מספר שהכירו ב־1955, כשהיה סמל בחיל האוויר. בתחילת שירותו בחיל הוא קיווה לשרת כטייס. "רציתי לעשות קורס טיס, אבל לא קיבלו אותי בגלל בעיות רפואיות. בגיל 70 קיבלתי רישיון טיס אזרחי. טסתי במשך 12 שנים. זה אחד הדברים שהכי חסרים לי עכשיו כשהפסקתי לטוס".

עכשיו הוא מדבר בעיקר על דור ההמשך – ארבעה ילדים, שמונה נכדים ונין אחד שנולד לפני ארבעה חודשים, אבל לרגע לא שוכח את העבר. "אני מרבה לעיין ב'קהלת'. גם בגלל הגיל שלי וגם בגלל אותם דברים שהוא ראה, התנסה והמסקנות העגומות אליהן הגיע. ניסיון זה לא הכול בחיים, חשוב ידע. פעם חשבו שידע מונע פחד וזה לא נכון. ככל שיודעים יותר, מפחדים יותר. ידעתי מה צפוי לי עם אותו מקרה במטוס וזה השפיע. אני מסכים עם 'קהלת' ברוב דבריו. אני לא אומר 'הכול הבל הבלים' כי אני לא מסכים עם זה, אבל אני כן מסכים עם המשפט 'זכור מאין באת ולאן אתה הולך'. עכשיו אני יכול להגיד שאני ללא ספק בוגר אוניברסיטת החיים ואני זוכר מהיכן באתי ולאן אני הולך".