"בשביל מישהו אחר זה רק אחד שנהרג, בשבילנו זה הכול"

שני כדורים חלפו ליד כתף אחד החיילים והותירו את חותמם על העור. 14 שנים אחרי היום ההוא הצלקת על הכתף מזכירה לו את הקרב בו השתתף. "הוא סיפר לנו שזה ילווה אותו כל החיים", מספר מוריס בכר, אביו של סמ"ר חיים בכר ז"ל, שהשתתף בקרב הזה, משך ברגע האחרון את החייל וכך הציל אותו, ועל כך קיבל צל"ש מפקד אוגדה. סמ"ר בכר לחם בפלוגת סיור של חטיבת הצנחנים כאשר התרחש פיגוע בשכם בו נהרגו חיילים בעת שישנו. יחד עם ארבעה לוחמים ובפיקודו של אל"ם נמרוד אלוני, שהיה אז מפקד הפלוגה וכיום משמש מפקד חטיבת הצנחנים, הם יצאו למבצע במרחב שכם, שם נערך קרב פנים אל פנים עם שישה מחבלים חמושים שהתבצרו מאחורי קירות בטון. "שאר החיילים הובילו מלפנים, הוא ראה שהתחילה לחימה ולמרות הסכנה, הוא חצה את שטח האש כדי לחבור אליהם ולהילחם לצידם", מתארת צ'לה בכר, אמו של חיים. הלוחמים נאלצו להתפצל במהלך הקרב למספר מוקדים, ועדיין הצליחו לשמור על תיאום ביניהם והרגו את ששת המחבלים.

במהלך הקרב, אשר נוהל מטווח קצר, ועוד בטרם נהרגו המחבלים, הבחין סמ"ר בכר במחבל שהגיע מאחורי שניים מהלוחמים. הוא משך אותם במהירות ממקומם וכך הציל את חייהם. "אנחנו לא היינו שם, אבל זה מה שהם סיפרו לנו, והם לא סיפרו סתם", אומר מוריס. "חיים לא פירט לנו על מה שקרה שם כשחזר מהשטח, אבל אופן הפעולה שתיארו כל כך אופייני לו. הוא ראה לנכון לעשות זאת", מוסיפה צ'לה. "חודשיים לאחר האירוע כתב המפקד שלו שהוא סמך על חיים יותר מכולם, הוא הרגיש באותו יום שהם נלחמו כתף אל כתף, ושחיים הגן על חבריו". בכתב הצל"ש שקיבל נכתב: "חיים ז"ל לחם במקצועיות ומיומנות רבה, הפגין נחישות, דבקות במשימה ואומץ לב הראויים לשבח".

 רואים את הסוף

עשרה ימים לאחר מכן, במהלך מבצע "מסע בצבעים", חיים נהרג. פיגועים רבים יצאו ממחנה הפליטים בלאטה בשכם, ושני צוותי חיילים הוכנסו למחנה, אחד מהם בהובלתו של חיים. "חברים שהיו איתו שם סיפרו לנו שכשנסעו בהאמר למחנה הם פחדו, וחיים הרגיע את כולם. אחד החיילים אמר שיש לו הרגשה לא טובה, וחיים אמר, 'אל תחשוב שלילי, לנו לא יקרה שום דבר'", נזכרת צ'לה. "חבר שלו אמר, 'אם זה למות, אז בידיעה שאני איתך', וחיים ענה, 'אל תדבר על דברים כאלה'". ב־28 בפברואר 2002, ארבע וחצי לפנות בוקר, צלף ירה בחיים והוא נהרג במקום. שעתיים לאחר מכן כבר דפקו בדלת בית המשפחה, להודיע על האסון. "ידעתי שלהיות בסיירת זה לא לשבת ולשחק דוקים, אבל לא חשבנו שזה יקרה לנו. הוא היה אמור להשתחרר שלושה חודשים אחר כך, כבר ראינו את הסוף. הוא תמיד עשה את הכי טוב שלו, וכך גם עשה ביום בו נהרג".

חיים כבר התחיל לתכנן את הטיול שאחרי השחרור, והמשפחה התכוננה לגיוס אחר. "כבר דיברנו על יוסי, אחיו הצעיר, שאמור היה להתגייס", מספרת צ'לה. "חיים היה מכין אותו ורץ איתו. אחיו קיבל זימון לטיס ולא רצה ללכת, חיים אמר לו, 'מה שתקבל שם לא תמצא בשום מקום אחר, אל תוותר על טיס'. לא האמנו שזה יקרה לנו ואז פתאום ביום אחד החיים משתנים". למרות השנים שחלפו, צ'לה מתארת מאבק שהופך קשה יותר עם הזמן. "יש חיים לפני, ויש חיים אחרי והם שונים מאוד. עם השנים הכאב והגעגועים רק מתגברים, כאילו יש לנו פצע ואנחנו מגרדים אותו כל פעם מחדש". למרות הקושי והכאב, המשפחה מצליחה גם לשמוח ולחגוג, כך היה כשנולדה האחות הקטנה של חיים, אופק. "אנחנו ממשיכים לחיות ואני קוראת לזה הישרדות, אנחנו משפחה שורדת".

מחייכים לחיים

בסוף אותה השנה המשפחה קיבלה הזמנה לטקס הענקת צל"שים בלטרון. "כשחיים סיפר על המבצע, הוא אמר שהיה קשה, אבל הוא לא אמר שהקרב היה משהו מיוחד", מספרת צ'לה. בטקס עלתה המשפחה לקבל את הצל"ש בלי חיים, כשברקע התנוססה תמונתו. "עמדנו בשורה על הבמה, מתחתינו כל החיילים שקיבלו צל"ש באותו היום. הם כולם היו בחיים, עלו אחד־אחד, חלקם השתתפו במבצע עם חיים. כשקראו לנו היה מאוד קשה. אמרתי אחר כך למפקד, 'יכולת לחסוך לנו את ההרגשה הזו'". אירוע קבלת הצל"ש היה רגע קשה מאוד למשפחה, אבל לצל"ש עצמו הם לא מעניקים חשיבות מיוחדת. "אני ידעתי שהבן שלי גיבור, גם בלי הצל"ש. הבן שלי היה גיבור גם בלי להיהרג, כל יום ובכל מה שעשה הוא עשה כי נכון", מספרת צ'לה בעיניים בורקות. "לשבת ולראות את כולם היה קשה. שמחתי בשמחתם, אבל חיים קיבל צל"ש על מבצע שעשה והוא לא היה שם כדי לעלות לבמה".

בכל מסגרת שבה חיים לקח חלק, תמיד זכרו אותו לטובה. "הייתי אמא טווסה, הוא נתן לנו המון נחת בכל דבר", משבחת צ'לה. "הוא הגיבור שלי, לא חינכתי אותו להיות גיבור במלחמה, חינכתי אותו להיות גיבור כל יום. לא היה מקום שהייתי בו ולא אמרו 'איזה גיבור'". כילד הוא היה יו"ר מועצת התלמידים בבית־ספרו, אבל הרצון והיכולת להנהיג השתרשו אצלו הרבה קודם. "הוא היה מנהיג מלידה, כבר בגן הוא הנהיג אחריו את הילדים", מספרת האם. כנער הצליח גם להיות רכז בצופים וגם להצטיין בלימודיו. "הוא לא אהב להשוויץ במה שעשה. גם כשנהיה רכז, רק אמר לי: 'אמא, יש טקס אש בלטרון, תגיעו'. כשהגענו ראינו שמצדיעים לנו. רק כששאלנו אותו למה מצדיעים, הוא אמר שהוא רכז". כשקיבל זימון לטיס, הוא החל להתאמן ולהתכונן. אחרי שנה וחודשיים הוא נפל מקורס הטיס. "כשהתקשר להודיע לי, הוא לא נשמע עצוב. הוא חזר הביתה עם חיוך, מאוד אופייני לו. תמיד אמר 'תחייך לחיים והחיים יחייכו אליך'", מספרת צ'ילה. "חיל האוויר לא רצה לשחרר אותו, נתנו לו הרבה הצעות לתפקידים אבל הוא סירב", מוסיף מוריס. "הוא רצה להגיע לסיירת צנחנים, והצליח".

מה שהיה ומה שלא יהיה

כאשר חזר בסופי השבוע מהסיירת, חיכה לו בבית אחיו, יוסי, הקטן ממנו בשלוש שנים. "הם היו כמו חתול ועכבר אבל מאוד אהבו אחד את השני", מספר מוריס ומחייך. "כל החברים של חיים הכירו את יוסי, הוא הזמין אותו לכל מפגש. תמיד קרא ליוסי 'סוסון' בגלל שנראה גדול לגילו", מוסיפה צ'לה. כשחזר מהסיירת, לא החמיץ אף שנייה כדי לבלות: הוא נפגש עם החברה, החברים והמשפחה, טייל בארץ ואפילו עשה קורס צלילה. "אף פעם לא הבנתי איך הוא מספיק כל כך הרבה", אומרת צ'לה. "היום אני אומרת שכנראה מישהו למעלה ידע שזה ייגמר מהר". תמונות ממוסגרות של חיים מפוזרות ברחבי הבית. "אני רוצה להריח את הריח שלו, לשמוע את קולו שוב, לספר לו שיש לו אח שהתחתן, שהוא דוד. אני מספרת לו מה קורה איתי ואומרת לו 'אל תעשה את זה'", מספרת צ'לה ועיניה מתמלאות דמעות. "היה יכול להיות מושלם. אני לא מצטערת על מה שהיה, אני מצטערת על מה שלא יהיה".

חיים, או כמו שמכנה אותו המשפחה "חיימקה", שימש לא פעם הורה להוריו. "לפעמים החלפנו תפקידים, והוא הרגיע אותי. תמיד אמר לי, 'לנו זה לא יקרה, אל תדאגי'", מספרת צ'לה. "חיים היה ילד מאוד אופטימי, עם המון שמחת חיים. הוא היה עמוד התווך שלנו בבית". גם היום, 14 שנים אחרי, לצ'לה יש שאלות על איך ולמה. "הרבה פעמים אני חושבת מה הייתי יכולה לשנות, ומגיעה למסקנה שלא יכולתי לשנות דבר", היא אומרת. "הוא תמיד אמר לאבא, 'אם אני לא אעשה, אז מי כן?'" בשביל רבים אחרים מבצע "מסע בצבעים" נחשב להצלחה משום שנהרג רק חייל אחד. "מבחינתי, האחד הזה הוא כל החיים שלי, כל האוויר שאני נושמת", צ'לה אומרת. "בשביל מישהו אחר זה רק אחד, בשבילנו זה הכול. טוב שלא היו הרבה הרוגים, אבל ההרוג האחד הוא הבן שלי. נגמרו לנו החיים".