"התפללתי שאפגע ברגל או ביד, רק לא בראש"

מיכל איטקין אתר הגבורה, במחנה 14 בינואר 2016
עוזיאל יפת 2016

עוזיאל יפת 2016


מלחמת ששת הימים מתחילה, וסגן עוזיאל יפת סוף־סוף נקרא למילואים עוד באותו היום כבש כמעט לבדו מוצב מצרי, ועל כך הוענק לו עיטור המופת



יריות נורו לעברו מכל כיוון, אבל הוא המשיך לרוץ. כשהוא לבד מול המצרים, סגן (דאז) עוזיאל יפת רץ אל עבר מוצב אל קובה המצרי במטרה לכבוש אותו. יפת, ששירת כמפקד מחלקת סיור בגדוד 54 בפיקוד הדרום, השלים את משימתו בהצלחה וטיהר את המוצב. על לחימתו במלחמת ששת הימים הוא קיבל את עיטור המופת ובו נכתב: "ביום 5 ביוני 1967, בהיותו מפקד כוח שנע לכבוש את מוצב אל קובה ברצועת עזה,  סגן עוזיאל יפת התקדם תחת הפגזה וטיהר את התעלות והעמדות תוך לחימה קשה. לאחר שמרבית חייליו נפצעו, המשיך סגן יפת עם שלושה חיילים את הלחימה, ירה עם ררנ"ט (רובה רימונים נגד טנקים - התקן המאפשר להרכיב רימון על קנה רובה - מ"א) לעבר בונקר שהפריע להתקדמותו ושיתקו. הוא המשיך את לחימתו עד גמר הכיבוש. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר".

זמן קצר לפני תחילת המלחמה השתחרר עוזיאל יפת משירותו הסדיר, במהלכו שירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד "הבוקעים הראשון" של חטיבת גולני. "הייתי בבית, ראיתי שלא קראו לי והרגשתי כאילו אני יושב על קוצים. החברים שלי כבר נלחמו ברמת הגולן, התחילו לעלות לרמה ואני ישבתי בבית", נזכר יפת. "אמרתי לאמא שלי, 'אני לוקח את התרמיל ונוסע לגדוד הסדיר שלי בגולני ולא מעניין אותי שום דבר'. באותו יום, כשהתרמיל כבר מוכן ליציאה, בשעה 12 בלילה, שמעתי דפיקה בדלת". בפתח הדלת עמד קצין ממשטרה צבאית. "מסתבר שכל יחידה חשבה שמישהו אחר מגייס אותי, אז אף אחד לא קרא לי. נסעתי עם הקצין והגעתי לגדוד 54, איתו נכנסתי למלחמה. מוצב אל קובה היה הגדול מבין אלו ששלטו על הדרך, ולידו מוצב עלי מונטר", מסביר יפת. "גדוד 54 התכונן לקרב על עלי מונטר וגדוד 202 של הצנחנים היה אמור לעלות לאל קובה. הם לא הגיעו, וברגע האחרון אמרו לנו שזה מוטל עלינו".

דבקות במטרה

צברים רבים שגדלו במקום הסתירו לחיילים את דרך הפטרולים. "נעתי קדימה עם המחלקה, וכשהגעתי לגדר הצברים, התפוצץ פגז של תול"ר (תותח ללא רתע) בתוך המחלקה ו־19 איש נפצעו", מתאר יפת. מתוך 21 איש, נותרו עם יפת שני לוחמים והם המשיכו להתקדם אל עבר המוצב. "כשהיינו במרחק של בערך 500 מטר מהמוצב, לא ראינו כלום. זו הייתה שעת צהריים, השמש סנוורה וחיכינו שהשמש תשקע כדי שנוכל להמשיך", הוא מספר. בינתיים הם נשכבו על הכביש והחלו לירות אל עבר המוצב. "קיבלתי רסיס מתחת לעין והוא דחף את העין החוצה. זה לא הפריע לי להמשיך. אני מאמין שאם קיבלת משימה אתה צריך לבצע אותה. לא משנה איפה אתה נמצא ועם מי", מספר יפת. לאחר שהשמש שקעה הוא נתן הוראה לשני החיילים שאיתו לקום ולהסתער על המוצב. "הם לא היססו כשאמרתי להם שאנחנו מתקדמים. ברגע שהתרוממנו, נורו שני כדורים לעברנו ופגעו בפרדי, אחד החיילים שהיו איתי".

גם כשנדמה שאי־אפשר להמשיך להילחם, עוזיאל יפת לא ויתר. "לא רציתי להשאיר את פרדי פצוע על הכביש לבד, במיוחד משום שהיה עוד אור יום, אז אמרתי ליוסי שהיה לידי 'תישאר עם הפצוע, אני עולה לבד אל המוצב'. יוסי גרר אותו אל עבר מחסה, ואני התחלתי לרוץ לאורך הכביש", משחזר יפת. הוא רץ לבדו, ולא חשש ממספר המצרים ששהו במוצב. "לא היה אכפת לי מי וכמה מחכים שם. הנחתי שהרוב ברחו או נהרגו והאמנתי שאני מסוגל לעשות את זה. אחרי המלחמה, החיילים סיפרו לי שכשרצתי בעלייה, הם מחאו לי כפיים כאילו הם בתיאטרון", הוא מספר וצוחק. באותם רגעים, השלמת המשימה הייתה בראש מעייניו. "אני זוכר שאמרתי לעצמי שלא אכפת לי שיפגעו בי. רק לא בראש או במקומות שאני לא אוכל להמשיך. התפללתי שאיפגע ברגל או ביד, רק לא בראש. אני אמשיך במשימה אפילו אם אהיה פצוע, אבל שלא יפגעו בי בנקודה קריטית כזו שאני לא אוכל להמשיך. אני חייב לסיים את מה שהתחלנו".

"הייתי עושה את זה שוב"

כשהגיע למוצב, החל לטהר את התעלות. שם הוא נתקל בחיילים מצרים בודדים. "במוצב תחתון יותר היה בחור בשם דני (סא"ל דן ספיר ז"ל, מפקד פלוגה שקיבל על לחימתו את עיטור המופת – מ"א). כשהגעתי לסוף המוצב, סימנתי לו שאני בסדר. הוא העלה כמה חיילים לתעלה שלי והובלתי אותם עוד בערך מאה מטרים", הוא מתאר. "היה שם בונקר גדול ששלט על כל המוצב. החיילים אמרו שיורים על הבונקר, אבל אני לא ראיתי. לקחתי פצצת ררנ"ט, הצלחתי להחדיר אותה אל תוך החלון הקטן של הבונקר והוא התפוצץ". לאורך כל הקרב, יפת מספר, הוא לא פחד לרגע. "ברגע שידעתי שאני יכול לבצע את הפקודה, לא השתהיתי או היססתי. באותם רגעים אתה לא חושב על שום דבר. אתה חושב רק על לבצע את מה שהוטל עליך".

על לחימתו הוא קיבל את עיטור המופת ב־1973, אולם הוא לא מייחס לו חשיבות מיוחדת. "העיטור אומר רק שמישהו בצבא מעריך אותי, אבל לא מעבר לזה. לא הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד או שאני גיבור. במהלך השירות הסדיר התאמנתי בגולני, ועשיתי את מה שלימדו אותי שם וזהו. כשאתה מאומן יש לך בראש מחשבה אחת בלבד – לבצע את מה שנדרש ממך. אם המג"ד אמר לכבוש את המוצב, אז אני אכבוש את המוצב, ולא משנה כמה אנשים יהיו איתי. אני קיבלתי את ההוראה ועשיתי אותה, כמו שעשיתי בכל השירות שלי", הוא אומר. "אם הייתי מקבל פקודה דומה לזו, נקלע לאותה סיטואציה, הייתי עושה שוב את אותו הדבר, אין שום שאלה. האמנתי בעצמי שאני מסוגל לעשות את זה, ועשיתי את זה".

תפילת הדרך

עם עין פצועה ורסיסים בגופו, חזר יפת מהקרב והלך לישון. "הייתי עייף מהקרב, אבל לא הצלחתי להירדם. היו לי כאבים בכל הגוף ולא ידעתי למה. כששכבתי על הבטן, הרגשתי מעין דקירות. הפכתי את הדש של החולצה וראיתי רסיס יפה בצורת משולש, תקוע בבד החולצה ולא עובר", מספר יפת. הרסיס נתקע בפנקס השבי שלו ובמתנה שקיבל לפני היציאה לקרב מהרב הראשי של צה"ל בזמנו, האלוף שלמה גורן ז"ל. "לפני שיצאנו לקרב, הרב גורן שאל אותי אם אני מוביל את הכוחות ועניתי לו שכן. הוא אמר לי שהוא מגיע איתי, אבל לא היה עוד מקום בג'יפ", מספר יפת. "הוא אמר לי, 'לא יעזור לך שום דבר, אני אלוף ואני נותן לך פקודה. אני בא איתך לעזה'. מה יקרה אם האלוף ייפגע? אמרתי לו שאני לא יכול לקחת אותו איתי". דובר פיקוד הדרום שמע על רצונו של הרב גורן להגיע עם הלוחמים, וסירב. "הרב גורן אמר לי, 'אתה יודע מה? אני אתן לך תפילת הדרך, ותבטיח לי שאתה שם אותו על דש לבך. זה יציל אותך'. אחרי הקרב הוצאתי את הרסיס התקוע מדף תפילת הדרך, ונרדמתי".

הקרב על אל קובה הסתיים, אך הלוחמים לא נחו. בזמן שיפת ישן, יצאו שאר הלוחמים לקרב על העיר עזה. "אף אחד לא העיר אותי. כשהתעוררתי ראיתי שכולם כבר יצאו. המחסנית של העוזי נגמרה, אז לקחתי אפוד ונשק מאחד החללים המצרים והתחלתי לרוץ לכיוון עזה, להצטרף לשאר הלוחמים", הוא מספר. הוא הצטרף אל הלוחמים והם כבשו את העיר. בהמשך שירותו הוא שימש מפקד גדוד סיור מילואים בחטיבת הבקעה. "הקרב באל קובה חייב אותי, ידעתי שעכשיו מסתכלים עליי, אי־אפשר לפשל, כי לא יכולתי לאכזב את החבר'ה שלי. כל מה שאתה עושה, אתה חייב לבצע אותו הכי טוב. זה משך אותי למעלה כל הזמן", הוא אומר. "האמנתי שאני יכול לבצע לבד כל מה שייתנו לי, חונכתי להשיג את המטרה וזה מה שעשיתי".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה