"מתים פעם אחת, ואם אמות אז אמות"

מיכל איטקין אתר הגבורה, במחנה 25 בפברואר 2016
אלון בן נון 2016

אלון בן נון 2016


במלחמת לבנון הראשונה, אף על פי שהיה בקורס מ"פים, החליט אלון בן נון לחזור לגדוד שלו כאחד הלוחמים. לאחר שראה חבר מדמם למוות ולא יכול היה לעזור לו, הגיע להחלטה שתשנה את מסלול חייו על פעילותו במלחמה קיבל צל"ש מפקד אוגדה



קצין המבצעים זרק נר עשן ורץ אל עבר דחפור די־9 נטוש. הדחפור חסם את כביש ביירות־דמשק ומנע מלוחמי גדוד "גדעון" בחטיבת גולני להתקדם. הקומנדו הסורי ירה אל עבר הלוחמים, ונהג הדחפור, שברח בעקבות מטח היריות, לא הסכים לחזור. "הבנתי מהמג"ד שחייבים להזיז את הדחפור. הלכתי לנהג, והוא הסביר לי איך להפעיל את הדחפור, כי מעולם לא עשיתי את זה לפני כן", מספר אלון בן נון, קצין המבצעים בגדוד. "הנהג אמר שאם יחזור לדחפור, הוא ימות תוך חמש דקות. הגעתי להחלטה של אנשים צעירים ולא חכמים במיוחד, כאלו שלא מפחדים מכלום. היה לי ברור שאני צריך לקחת יוזמה, ושאף אחד אחר מלבדי לא יעשה את זה". בן נון הניע את הדחפור, והדחפור התמלא בכדורים. "הייתי אדיש. אף פעם לא פחדתי משום דבר. מתים פעם אחת, ואם אמות אז אמות. יש דברים שאתה צריך לעשות, ואין לך ברירה", הוא מסביר. "לא חשבתי בצורה הגיונית, אבל ככה היינו במהלך המלחמה. לא הסתכלתי לאחור לראות אם מסתערים או לא, כי היה לי ברור שכולם הסתערו".

בן נון יצר מדרון בעזרת הדחפור, בנה סוללות מגן לטנקים ופילס את הדרך. במהלך חילופי האש, חיילים נפגעו ובן נון חילץ אותם תחת אש. על פעילותו בלחימה, שהתרחשה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הוענק לו צל"ש ממפקד אוגדת "עוצבת האש". "ראיתי את הפצועים, והיה לי ברור שהצעד הבא זה ללכת ולהביא אותם. התחלתי לחלץ את הפצועים ביחד עם עוד כמה חיילים. חלק מהמחלצים נפצעו והיה צריך לפנות גם אותם", הוא מספר. לדבריו, לא מגיע לו צל"ש על חילוץ הפצועים. "זה מה שמצפים ממני לעשות, וזו הייתה טעות אם לא הייתי מחלץ אותם. נכון, הייתי בסיכון מוגבר, אבל אם אני הייתי נפגע, הייתי מצפה שיחלצו אותי".

לא עוזבים גדוד לבד

כשהחלה המלחמה, בן נון היה בקורס מפקדי פלוגות (מ"פים). "החלטתי לחזור ולהילחם עם הגדוד כאחד הלוחמים, למרות שהייתי קצין. הרי לא עוזבים את הגדוד לבד", הוא אומר. בן נון הגיע לפלוגה ב', פלוגה עליה פיקד לאחר המלחמה. "נכנסתי לנגמ"ש הראשון וישבתי עם המ"פ של הפלוגה המובילה. אמרתי לו, 'הנה אני פה, אעשה את מה שצריך", הוא נזכר. בן נון הוצב בחוליה הראשונה, וחזר לתפקיד קצין המבצעים לאחר הקרב על כפר סיל, בו נהרג קצין המבצעים של הגדוד, סרן גיל מיוניס ז"ל. בן נון מספר שבמהלך המלחמה ובמיוחד באירוע עליו קיבל את הצל"ש, הוא דאג לעשות הכול בצורה יסודית. "אתה צריך להשלים את המשימה עם מינימום פצועים והרוגים", הוא מסביר. "אתה צריך לדעת שעשית הכול הכי טוב שאפשר, כדי שתוכל לעמוד מול הורי הפצועים וההרוגים, ולהגיד להם שעשית הכול כדי שזה לא יקרה".

למעלה משלושים שנה עברו מאז האירוע עליו קיבל את הצל"ש, ובן נון מספר שגם היום היה פועל באותו אופן. "אני מניח שלמרות שיש לי ילדים ונכדים, והרבה יותר להפסיד ממה שהיה לי אז, הייתי עושה את אותו הדבר", אומר בן נון. "בזמן המלחמה לא הייתה לי אישה, לא היו לי ילדים, למעשה לא היה לי כלום. היו לי הורים, אבל האמנתי שיסתדרו בלעדיי". על המלחמה הוא מספר מחדר העבודה שלו. פרופסור אלון בן נון משמש כיום ראש מחלקת כירורגיית חזה וכלי דם בבית־החולים "שיבא" בתל השומר. במסגרת העבודה הוא מטפל גם בחברים מהשירות. "אחד הפצועים שחילצתי, שהוא גם חבר טוב שלי, מגיע לא מעט למחלקה שלי", מספר בן נון. "כל פעם מישהו אחר מהמשפחה שלו חולה, אז אני צוחק איתו ואומר לו, 'הייתי צריך להשאיר אותך שם, בשטח, כי רק דברים עצובים אתה מביא לי!'"

חסר אונים

בחדר של ראש המחלקה ניצבות שתי תמונות ממוסגרות. "זו מהמבצע הראשון שלי בגדוד, וזו כשכבר הייתי קצין, מהמבצע האחרון", בן נון מציג את התמונות ומסביר. במהלך המלחמה הוא החליט שהוא רוצה ללמוד רפואה. "לפני היום בו קיבלתי את הצל"ש, רציתי להמשיך בצבא, וחשבתי שאהיה רמטכ"ל", הוא מספר. תא"ל (מיל') אילן הררי, שמכהן כמבקר צה"ל כיום, נורה מכדור של צלף כשהגדוד נכנס לביירות. הררי, שהיה חבר טוב של בן נון, נפצע ודימם ברגלו. "הסתערנו על הצלף והרגנו אותו, וכשחזרתי ראיתי את החבר הכי טוב שלי מדמם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שלא ידעתי מה לעשות", נזכר בן נון. "תמיד הייתה לי עצה, תמיד הסתכלו עליי וציפו ממני שאעשה משהו. באותו הרגע הרגשתי חסר אונים".

רופא הגיע והחל להגיש עזרה להררי. "הוא הגיע ועשה הכול ברוגע. היום, אחרי שלמדתי בבית־הספר לרפואה, אני יודע כבר מה הוא עשה. הרופא עצר את הדימום ופינו את הררי", מספר בן נון. הררי הבריא וחזר לשרת בצבא, ואילו בן נון החליט ללמוד רפואה. "בזמן המלחמה אמרתי לעצמי שכשייגמר כל הבלגן הזה, אני אלך ללמוד רפואה. זה המקצוע, לא יהיה יותר מצב כזה שאני אראה חבר שזקוק לעזרה ולא אדע מה לעשות", הוא אומר. לאחר שקיבל את הצל"ש, בן נון ביקש מהרמטכ"ל דאז, רא"ל רפאל איתן ז"ל, ללמוד בבית־הספר לרפואה. אף על פי שציוניו בבית־הספר לא הספיקו ללימודים, בן נון סיים את לימודי הרפואה בהצטיינות. "כמו בצבא, גם כרופא יש לי אחריות. אני צריך לדעת איך לעשות את הניתוח, כי החולה צריך לצאת ממנו, אז אני עושה את זה הכי טוב שאפשר. היום אני יכול להגיד שלא יקרה מצב כמו שהיה עם הררי, כבר שנים רבות אני יכול להגיד את זה".

אנשים טובים מבסיסם

בן נון פוגש בעבודתו חולי סרטן רבים, חלקם עוד ילדים. "אני חילצתי והסתערתי, אבל זה הכול שטויות. מה שהם עושים כל יום זו גבורה אמיתית. הם מתמודדים עם סבל יום־יומי. ההורים שלהם רואים את הילדים במצבים קשים כל כך", הוא אומר. "יש אצלנו ילדים גיבורים. בחדר הניתוח אנחנו נותנים לילדים סוכרייה ו'תעודת גיבור'. הם מקבלים את התעודה אם הם לא בוכים, או אם הם מאפשרים שיעשו להם בדיקת דם. לי לא מגיעה 'תעודת גיבור'".

לאחר שלמד רפואה הוא שירת כרופא במילואים. הוא נלחם בהיתקלות מצפון לבופור, וטיפל גם בפצועים מהצד השני, ולבסוף חזר למחלקה בה עבד בבית־החולים רמב"ם. "נכנסתי למחלקה, הצבעתי על אחד הפצועים ואמרתי, 'אני יריתי בו, ועכשיו אני גם טיפלתי בו!' אז מצד אחד אתה חייל בשדה הקרב, ואתה יורה, ומצד שני אתה גם רופא, אז אתה מטפל בפצועים".

במהלך מבצע "צוק איתן" הגיעו למחלקה של בן נון פצועים משני צדי הלחימה. "אנחנו מנתקים את הרגש מהעבודה. גם אם אחד הצדדים פגע בצד השני, שניהם מטופלים באופן שווה". ערב אחד, כשיצא בן נון ממשרדו בסוף יום העבודה, הוא נקרא לחזור כדי לראות חולה שהגיע מעזה. "חזרתי לבדוק אותו, וראיתי שלאחד הרופאים ירדה אבן מהלב. זה מאוד חיזק את הצוות לדעת שכולם מקבלים טיפול. חברי הצוות ממוצא ערבי היו קרועים. הם טיפלו בחיילים, גם אם אולי חשבו שהחיילים ביצעו פשעים נגד העם הערבי", הוא אומר. "צריך לייצר מצב שכולם מטפלים בכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. גם כראש מחלקה וגם בצבא,   תדאג שהאנשים שלך יעשו את העבודה כמו שצריך, ותן להם גאוות יחידה. בבסיס שלהם, אנשים הם טובים".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה