"בסופו של יום צריך מזל, אי אפשר לברוח מזה"

מיכל איטקין אתר הגבורה, 18 בפברואר 2016
לוי חופש 2016

לוי חופש 2016


במהלך קרב המיתלה, שזכור כאחד מסיפורי הגבורה הבולטים של חטיבת הצנחנים ושל צה"ל בכלל, לחם אל"ם (מיל') לוי חופש, אז קצין צעיר, כמפקד פלוגה בנח״ל המוצנח על חלקו בקרב והפגנת אומץ לבו עוטר בצל"ש אלוף "לקח לנו קרוב לשעתיים, עקב בצד אגודל, ללכת עמדה־עמדה ולחסל אותן אחת־אחת"



חודש אחרי השחרור, לוי חופש נקרא לשוב לחטיבה. "הגעתי לבסיס, ואריק שרון, מפקד חטיבת הצנחנים דאז, אמר לי, 'צריך לחזור לעבודה, מחכה לנו מבצע'", משחזר חופש. הוא מונה למפקד פלוגת קורס מפקדי כיתות (מ"כים) של הנח"ל המוצנח, איתם יצא להילחם בקרב המיתלה, קרב שייזכר כאחד מסיפורי הגבורה הבולטים של חטיבת הצנחנים ושל צה"ל בכלל. "עוד לא ידעתי על מה מדובר, הייתה תחושה שהולך להיות משהו גדול. התחלתי להיערך, להכיר את החיילים בגדוד, וקיבלתי את פרטי המשימה", הוא משחזר. בכתב הצל"ש שקיבל לאחר הקרב ממפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף חיים לסקוב ז"ל, נכתב: "הנני לציין לשבח את סגן לוי חופש על גילוי מנהיגות מעולה ואומץ לב בשעת קרב, בהובלת מחלקה בהתקפת לילה על עמדות מבוצרות של האויב, תוך גילוי יוזמה בניהול ההתקפה שנערכה בכוח של מחלקה מול פלוגת אויב". הלוחמים המתינו בשטח היערכות מחוץ לאזור מעבר המיתלה, בחצי האי סיני. "חשבנו שפשוט נחכה שם, הייתה הרגשה שבזה העסק הולך להסתיים", מספר חופש. "אף אחד לא תיאר לעצמו מה הולך לקרות".

אחרי שעה וחצי של המתנה, חופש קיבל הוראה לאסוף את הפלוגה ולרוץ על ציר התנועה, עד שיפגוש את מפקד גדוד ד', תא"ל אהרון דוידי ז"ל. "'יש היתקלות', אמרו. לא ידענו שום דבר. לא היה לי מושג לאן אני הולך", מספר חופש. "לא התכוננו למיתלה, לא למדנו את המקום, לא היינו מוכנים לשום מהלך כזה או אחר". חופש ופלוגתו התחילו לרוץ, עד שפגשו את חיילי סיירת הצנחנים. "התחילו להצטבר שם כוחות, מבלי שידענו מה קורה. ידענו רק שחלק מהכוח של מוטה (מרדכי גור, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח ולימים הרמטכ"ל - מ"א) עבר את המיצר, ויש פצועים קשה. שמענו קולות מהמיצר שצעקו 'הצילו'", הוא מתאר. תא"ל דוידי ז"ל ומפקד גדוד 890, רא"ל רפאל איתן ז"ל, הקימו מטה מאולתר בקרבת המיצר. "היה שם מעין עיקול, ולא יכולנו לראות איך המצרים ערוכים", נזכר חופש. "מוטה צעק 'תפעילו כוחות, יורים עלינו', והתחילה מהומה כללית".

 

כל מי שזז חטף

מטוסים חגו מעל ראשי הלוחמים. "היינו בטוחים שאלו מטוסים שלנו, לא תיארנו לעצמנו שאלו מטוסים של המצרים", אומר חופש. "פתאום ארבעה מטוסים מצריים צללו לכיווננו ותקפו את השיירה של המשאיות עם הדלק והתחמושת. הכול נדלק והתפוצץ". לוחמים רבים נפגעו מהתקיפה, חופש הסתתר בצד הדרך. "התחלנו לעסוק בטיפול בפצועים. בפקודתו של דוידי, הסיירת עלתה במעלה המצוקים, אבל חטפה שם אש מצרית". רבים נפגעו, ביניהם גם מפקד הפלוגה, סא"ל מיכה בן ארי. "שמעתי את הצעקות שלהם, הייתה פלוגת מ"כים נוספת לידי, ועל דעת עצמי אמרתי למ"פ: 'אתה לוקח את הפלוגה, אוגף מימין, מתחבר לסיירת ומסייע להם'. הוא אסף את הכוח שלו שלא נפגע, עלה ופינה את הכוח שהיה למעלה. בשלב הזה דוידי הבין שאי־אפשר לעשות כלום באור היום, כל מי שזז חטף".

טוראי יהודה קן דרור ז"ל נסע בג'יפ תחת אש האויב, כדי שיוכלו לזהות את המקומות בהם הסתתרו המצרים. "עמדתי ליד דוידי כשקן דרור נהג, זיהינו מעט מאיפה יורים אבל עדיין לא הייתה לנו תמונה מלאה", הוא מסביר.  בפעולה זו קן דרור נפצע, ולאחר חודשיים מת מפצעיו. "היינו בטוחים שהוא נהרג כי לא היה איתו קשר. דן זיו לקח זחל"ם (זחל משוריין) והצליח לפנות חלק מהנפגעים. הוא חטף אש גדולה, זיהה קצת מקורות ירי ותיאר לנו אותם", משחזר חופש. "הוא אמר שהם יושבים משני צידי הכביש, בתוך מצוקים שהיו שם. לא ידענו איך המצוקים נראו, אם הם תלולים או לא". תא"ל דוידי החליט לעצור את הפעולה ביום, ודחה אותה ללילה. "רק בלילה ידענו מה המשימה המוגדרת, איפה יתרת הכוחות", מסביר חופש. "עד אז היה שם כאוס, נכנסנו בלי לדעת לאן ואיך, התקשורת הייתה מאוד בעייתית והכוחות היו מופרדים. מבחינה זו, הפעולה בלילה הייתה ההישג העיקרי".

חיסול ממוקד

תא"ל דוידי קרא לחופש ולסגן עובד לדיז'ינסקי ז"ל, שהיה אז מפקד פלוגה בגדוד. "הוא אמר: 'עובד, אתה הולך מצד שמאל. לוי, אתה מצד ימין. תבחרו 25 חיילים ותנסו לפתור את הבעיה'. מעבר לזה לא ידענו כלום, והיה חשוך נורא", נזכר חופש. "אמרתי לעובד, 'בוא נלך שנינו צמודים על הכביש, כדי שלא נירה אחד על השני ונראה מי הראשון שנתקל באש'". סגן לדיז'ינסקי נתקל באש ראשון, חופש סייע לו ואחר כך התקדם בדרך עם פלוגתו. "בכל פעם שירו, ראיתי הבזק אש. ככה זיהיתי שלוש רמות של עמדות על המדרון. בכל פעם ירו מעמדה אחרת", הוא מתאר. "החלטתי שאני מפצל את החיילים לשלושה כוחות, ואנחנו מתקדמים בתיאום, כל אחד על ציר עמדות אחר, מטפל בעמדות שאצלו". האזור היה תלול, לכן אף עמדה לא יכלה לעזור לעמדה אחרת באותו קו. "השריתי ביטחון על הלוחמים שלי. ברגע שאתה מגיע למצב בו מאמינים בך ומוכנים ללכת אחריך, אפשר לעשות הכול. לקח לנו קרוב לשעתיים, עקב בצד אגודל, ללכת עמדה־עמדה ולחסל אותן אחת־אחת".

בזמן שטיפלו בעמדות, נהרג אחד מחייליו. בעת שנתלה על מצוק כדי לרדת לאחת העמדות, הוא נורה מאש מצרית. "צעקתי לאלו שלמטה שיעזרו לו, אנחנו היינו גבוהים מאוד ולא יכולנו להגיע אליו", מספר חופש. "יש מימינך ומשמאלך כדורים, ואין ביטוח. מטר לידי נפגעו אנשים, באותה מידה יכולתי גם אני להיפגע. בסופו של יום צריך גם מזל, אי־אפשר לברוח מזה. צריך לעזור למזל, אבל גם צריך אותו". חופש התקדם עם חייליו עד שהצליח ליצור קשר עם חייליו של מוטה גור. הוא זוכר בבירור את הרק"ם (רכב קרבי משוריין) שעמד על הכביש. "זו הייתה נקודת הציון שבעזרתה תקשרנו. 'אנחנו לפני הרק"ם, מצדדיו'. שם גם זיהיתי את מוטה, התחבקנו והבנתי שגמרתי לטהר את כל הצד שלי. ירדנו לכביש וראינו את גודל האסון, את כמות הנפגעים האדירה שלנו".

שם המשחק

במבט לאחור, חופש מאמין שהיה צריך לפעול אחרת. "המהלך עצמו היה כישלון חרוץ, היציאה ממנו הייתה הצלחה גדולה במחיר כבד. אסור היה להיכנס עם ההרגשה שאין בעיה, מבלי להיערך נכון. זה הכישלון הגדול ברמת הפיקוד. ברמת היחידים היו שם פעולות הירואיות. הלוחמים לחמו בצורה בלתי רגילה, אבל הם נקלעו למלכודת אש נוראית, ולא תמיד אפשר היה לעשות מהלכים. תהיה אמיץ ככל שתהיה, חכם ככל שתהיה, אבל הנתונים לא מאפשרים לך". לצל"ש שקיבל הוא לא מעניק משמעות מיוחדת. "לא בשביל צל"שים עושים את מה שעושים. ידענו שאנחנו לא יוצאים עד שגומרים, בכל מחיר", הוא אומר. "אני לא חושב שעשיתי משהו מיוחד, אני עשיתי את שלי ומקווה שעשיתי את זה טוב לאורך כל הדרך".

אחרי הקרב חזר חופש לחיים בקיבוץ, אך מהר מאוד שב לשרת בצבא. "ביקשו שאהיה מג"ד בנח"ל. הסכמתי, אבל בתנאי שאהיה במקביל גם מג"ד של גדוד צנחנים במילואים", הוא אומר, וחיוך רחב נמתח על פניו. "מיטב החברים שלי עברו בחטיבה, חלקם נפלו, לצערי הרב. חלק גדול מתקופת החיים שלי עברתי שם", הוא מסביר. הקשר שלו עם החטיבה לא תם בתפקידו כמג"ד, ובהמשך הוא מונה למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. "בכל רמות הפיקוד בהן הייתי, תמיד שמתי דגש על החייל. המפקד יכול להיות הכי טוב בעולם, אבל אם אלו שהולכים איתו לא יכולים לבצע את המשימה, לא יעזור כלום", הוא מסביר. את החטיבה הוא מגדיר כ"כור היתוך", ועם האנשים ששירתו איתו הוא שומר על קשר עד היום. "זו חטיבה שעברה כל כך הרבה ועשתה המון. היא צריכה לשמור על הייחוד שלה, זה שם המשחק", הוא אומר. "חטיבת הצנחנים זו חטיבה שתמיד הייתה בלב העניין, את פעולות התגמול כמעט רק אנחנו עשינו. הכירו בערך החטיבה ברמות הגבוהות. זכינו לזה בזכות, אחרי עבודה קשה מאוד".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה