"יום אחד חתיך עם פרופיל 97, למחרת בבוקר קם בלי יד"

פציעתו של מפקד המחלקה בגדוד המילואים של חטיבה 45, יעקב שוימר, לא עצרה אותו מלרוץ אל עבר שאר הלוחמים ולהזהירם מפני המארב אליו עמדו להיכנס. "החברים שלי כמעט נכנסו לאש, יש משהו יותר מחייב מזה? נולדתי עם מעין תחושת מחויבות כזו לאחרים, תחושה שמלווה אותי גם היום", מסביר שוימר. "לא טיפלתי בפציעות שלי, היו כאבים אבל עצרתי אותם. הייתי מסוגל פיזית ללכת אל הלוחמים". על פעולתו במלחמה קיבל שוימר צל"ש מפקד חטיבה (מח"ט) שהומר לאחר מכן בעיטור המופת ובו נכתב: "ביום 6 ביוני 1967, פיקד סגן יעקב שוימר על טנק שנפגע באש טנקי אויב, בקרב על רכסי ג'נין. למרות שהיה פצוע קשה ונקטעה ידו, הצליח לקפוץ על טנק אחר, להגיע למג"ד ולדווח על הנעשה. סגן יעקב שוימר פונה רק לאחר שש שעות, וכל אותו הזמן הבליג על כאביו ועודד פצועים אחרים. על מעשה זה הוענק לו: עיטור המופת".

כאשר נקרא לגדוד המילואים לפני תחילת המלחמה, שוימר, שהיה בן 27 ונשוי, לא היסס לרגע. "לא היה בי פחד. לא חשבתי שאולי לא אחזור. הייתה לנו מעין התרוממות נפש כזו כשיצאנו לקרב", הוא מספר. לאחר שנפרדו מהמשפחות בשטחי הכינוס, החלו הלוחמים לנוע לכיוון ג'נין. "חצינו את ג'נין, הייתה לנו שם מלחמת אש, המשכנו לכפר בירקין והגענו לאזור חקלאי מלא בפרדסים", מתאר שוימר. הם חצו את העיירה קבטיה, ובמהלך לילה שלם של לחימה וללא שינה, הם עברו מכפר לכפר. "המשימה הייתה להשמיד את כוחות האויב, ולחזור לבסוף הביתה בשלום. היו לנו קרבות לא רציניים בכפרים שהיום הם ממש קני מחבלים", מספר שוימר. מפקד הפלוגה של שוימר הורה לו לקחת את המחלקה ולתפוס גבעה שלטת. "תוך כדי תנועה, היו יריות לכיווננו וחטפתי פגז לצריח. טנק ירדני שהיה במארב ירה על הטנק שלי. לא חשבתי לפני כן שאני עלול להיפגע, לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. זה בא בהפתעה".

החיים והכול

כאשר נורה הפגז הירדני ופגע בטנק של שוימר, הוא עמד כשראשו מגיח מפתח הצריח. "מכשירי הקשר וכל מה שהיה בתוך הצריח עפו על היד שלי. הפגיעה הייתה קשה, זה ריסק לי את כף היד", הוא מספר. אחד מאנשי צוות הטנק נהרג, ושוימר חילץ את דרכו ויצא מן הטנק. "הבנתי שזה מארב, ושאם שאר הפלוגה תמשיך קדימה, רבים ייפגעו", שוימר מספר. "ברגע כזה אתה לא חושב על עצמך, על החיים ועל הכול. אתה חושב רק על איך לעזור לחברים שלך ולמנוע מהם להיכנס למארב, איך להציל אותם. למרות הלחץ, הצלחתי לחשוב מה לעשות ולפעול. אספתי כוחות ורצתי אל עבר הפלוגה שהתקדמה בשביל אחריי". כשהוא שותת דם וזקוק לטיפול רפואי, שוימר לא ויתר וניגש אל מפקד הגדוד והזהירו מפני המארב. "הם עצרו, התמקמו וניהלו קרב אש עם הירדנים. היה לנו ניסיון של אין־ספור תרגילים וימי מילואים. היינו מקצוענים ומיומנים בזה, שריון וטנקים זה בדם שלנו".

אחרי שהלוחמים התארגנו וקיבלו שליטה על המצב, שוימר נשאר לשכב בשטח במשך שש שעות. "העלו אותי על ג'יפ אבל לא הצליחו לפנות אותי. היינו במידה מסוימת בתוך שטח אויב, בלי קווים מסודרים לפינוי, מעט אמבולנסים אם בכלל. והיו עוד כמה פצועים מלבדי", הוא מספר. אחרי שעות ארוכות הגיע אמבולנס, ושוימר הובהל לבית־החולים. "בדרך הופצצנו על ידי חיל האוויר שלנו. כשהגענו לבית־החולים בעפולה, איבדתי את ההכרה". בידו הפצועה נוצר נמק כתוצאה מחוסר דם, והיא נקטעה. "יום אחד חתיך עם פרופיל 97, קם למחרת בבוקר בלי יד".

להקטין את מימדי האסון

בעקבות האירוע קיבל שוימר את עיטור המופת. "נחשבתי לגיבור בשכונה, אבל בזמן המלחמה לא חשבתי על עיטור בכלל. לא חשבתי שמגיע לי גם כשקראו לי לקבל אותו. מה שעשיתי זו חובה מינימלית של קצין לפקודיו, של חייל לחייל, החובה להקטין את מימדי האסון. לא עשיתי משהו מיוחד", הוא אומר. "פעלתי בצורה סבירה, והייתי עושה את זה עוד פעם. אני לא יכול להגיד בקלות 'כן, בטח, הייתי עושה את זה שוב', אבל הייתי עושה הכול כדי למנוע מחיילים להיפגע". על מה שעשה הוא לא מתחרט, אך במהלך השנים עלו אצל שוימר שאלות על מה היה יכול לעשות אחרת. "היו לבטים על איך הייתי צריך לפעול, אבל לא בקשר לחברים בגדוד שהצלתי, אלא בכל הנוגע לתפקוד הטנק", הוא מסביר. "באותה תקופה היו נרות עשן שאיתם אפשר היה לגרום למיסוך (ערפול – מ"א) מסוים. אני חושב שלא הפעלתי את ענן העשן בזמן, לפני שפגעו בי. אולי אם הייתי מפעיל זה היה עוזר יותר".

כאשר הזהיר את החיילים, הוא מספר, פעל בצורה מאוד אסטרטגית וטכנית. "זה מה שהיה לי בראש, רק חשבתי מה אפשר לעשות כדי לעזור", הוא מסביר. גם היום, כמעט חמישים שנה אחרי המלחמה, שוימר טרוד מאותו פגז שפגע בצריח הטנק והביא לפציעתו. "חרה לי שטנקיסט של האויב הצליח להערים עליי, זה מלווה אותי עד היום. אם הייתי שוב באותו מצב, הייתי נזהר בצורה מקצועית יותר מלהיכנס למארב", הוא מסביר. "בזמן המלחמה לא הייתי מספיק מתוחכם, לא מספיק בדקתי, לא מספיק נזהרתי. אבל זה הגורל, אין מה לעשות, צריך לחזור לשגרה גם כשהגורל שם מכשולים בדרך".

חיים עם יד אחת

זה אחד מאותם ימים חמים שאחריהם כולם מוציאים את הבגדים הקצרים מהארון, אולם שוימר מגיע אל השיחה עם חולצה מכופתרת ארוכה. אחרי שנפצע וידו נקטעה, הוא החל בהליכי שיקום ולבסוף גם הותקנה לו פרותזה. "אני יליד נתניה, כולם הכירו אותי בעיר והפציעה שלי הייתה הלם לכולם. הייתי נכנס לאולם קולנוע לראות סרט, וכל המבטים היו מופנים אליי ואל היד. היה לי קשה להסתגל לקטע הזה", הוא מספר. "יש לי שלושה חברים שגם קטועים, הם לקחו את זה כל כך בקלות, שהם הולכים היום עם שרוול קצר, אני לא. גם היום, למרות שעברו הרבה שנים, גם לא לפני הילדים. זה מלווה אותי עד היום, זה כואב לי באיזה שהוא מקום. לעבור את החיים עם יד אחת זה לא קל".

לפני המלחמה הוא היה בשירות קבע שנה וחצי, ולבסוף עבר ללונדון ועבד שם. לאחר שנה שוימר חזר לארץ, נרשם ללימודים באוניברסיטה והחל במקביל לעבוד כמורה לנהיגה. "הייתי מאוד מבוקש, אחרי שנתיים עצרתי את הלימודים באוניברסיטה בגלל הביקוש", הוא מספר. לאחר שחזר מהמלחמה, הוא פנה במכתב לשר התחבורה כדי שיוכל להמשיך ללמד נהיגה. "יש לאדם את האינסטינקט לחזור לחיים אזרחיים, ומה שהכי חשוב זה לחזור לשגרה", אומר שוימר. הוא עשה טסט וחזר לעבוד. "הייתה פתיחות מאוד גדולה לנכי צה"ל. היינו גיבורים אחרי מלחמת ששת הימים, כי כביכול שחררנו את המדינה", הוא אומר. "היום תלמידים שלי מספרים איך הם הלכו לקב"ן והוציאו את עצמם מהצבא. זה כואב לי, זה מאכזב את הדור שלי. צה"ל זה הדבר האמיתי ביותר שיש במדינה. הוא סוד קיומנו וצריך לשמור על צה"ל. צה"ל בשבילי זה הכול".