"אחרי מה שאני עברתי - אתה מרגיש בלתי פגיע"
|
דן זיו 2016, צילום: אבישג שאר ישוב
סא"ל במיל' דן זיו היה מפקד מחלקה צעיר כשדהר בזחל"ם במעבר המיתלה, אל הכוח הנצור של מוטה גור. הוא לא ממש התנדב למשימת ההתאבדות הזו, שבעקבותיה קיבל את אות הגבורה: "בצנחנים ידעת - יגיע רגע שבו יטילו עליך איזו משימה, וייתכן שתקריב את החיים"
"יום אחד מודיעים לי, קיבלת צל"ש מהרמטכ"ל. אמרתי, תנו את זה לכבוד השם, הוא שמר עליי. אז אריק אומר לי, קח את זה ועוף מפה. כתבו לי שם: חילץ פצועים. אבל הסיפור היה אחר לגמרי בכלל. היום אני מספר את הסיפור האמיתי". כך מתחיל סיפורו המיתולוגי של אחד הסְמלים החיים שנותרו מהצנחנים של פעם.
בימים אלה מלאו שמונים לדן זיו, בן איילת-השחר, "הילד של שמחה מהכרם", כפי שהוא קורא לעצמו. זה סיפור הפעולה האישית שלו בקרב המיתלה ב-1956.
הקרב הזה והשירות בפעולות התגמול היו מספיקים לכל אדם ממוצע, אם הצליח לצאת משם בחיים. אבל דן היה גם בקרבות לשחרור ירושלים ביוני 1967, כסמג"ד בגדוד 71 של עוזי עילם. הוא לחם גם במלחמת ההתשה ורדף בארץ המרדפים בבקעה.
לבסוף, כמו הנסיעה המטורפת בזחל"ם ההוא במעבר המיתלה, הוא הגיע לתחנה האחרונה - הצליחה של תעלת סואץ בליל העכביש, 15 באוקטובר 1973. דן היה מפקד גדוד 565, הראשון שצלח את התעלה בסירות גומי.
צנחן ותיק המוכר מתחומים אחרים בציבוריות הישראלית אמר לי פעם, כשצעדנו שעות ארוכות באיסטנבול, שבצליחה דן היה איש במקום שלא היו בו אנשים. לא היה עם מה לצלוח, ומפקדים אגדיים שידרו שאין להם עניין להיכנס למבצע כזה, לא מתוכנן. ב-73' הראש היה להישאר בחיים, ולא לרוץ קדימה ולהסתער.
אבל דן זיו סבר שזו עוד אחת ממלחמות ישראל, ושהצנחנים צריכים לעשות מה שהם יודעים: ליצור מגע ולשנות את פני המלחמה. הצנחן הוותיק והמוכר אמר משהו בפעם הראשונה: אף אחד לא ידע מה מחכה בצד השני של התעלה, והיה פחד גדול. רבים חשבו שהכוח הראשון שעובר בסירות לצד השני מבצע פעולת התאבדות.
במשך השנים שמעתי מדן די הרבה על הצליחה, והפעם כמעט לא דיברנו עליה. שקענו בסיפור המיתלה, קרב שבמידה רבה השפיע על דור שלם בצנחנים, כמו גם על הקריירה הצבאית של מפקד הצנחנים דאז אריק שרון ודמויות אגדיות נוספות.
לפני זמן לא רב הוזמן דן לצילומים בערוץ 10. "מלבישים אותי, מצלמים פה, מצלמים שם", הוא מתאר סצנה מעייפת. "אחר כך יש לי חצי שעה הפסקה, אני יושב בצד. מתיישבות לידי שלוש בנות, גיל 15 עד 25, שואלות אותי - ואני לבוש בבגדים האלה (מדי הייצוג עם הדרגות והאותות) – 'איך קוראים לך?'. אני אומר להן: דן זיו.
הן מתנפלות עליי בנשיקות וחיבוקים. 'אנחנו מחפשות אותך, אתה לא יודע כמה זמן'. אני שואל, מי אתן?. 'אנחנו הילדות של יהודה בסמן' הן עונות. יהודה בסמן היה אחד מהחמישה. הוא נפטר לפני שנתיים. מכל החמישה איתרנו רק אחד", מסביר דן לגבי המעשה שעליו הוענק לו אות הגבורה.
"החמישה" הם חמשת הפצועים שדן וחייליו חילצו מאזור הקרב שבו היה מוטה גור תקוע עם שתי פלוגות במצרי המיתלה. "ואז הם מביאים את האמא. חמולה של איזה 15-17 חבר'ה. ואומרים לי: אתה אחראי לזה. אתה הצלת את אבא שלנו. אתה הוצאת אותו מהאמבולנס כשהמצרים ירו לתוכו".
הוא היה פצוע קשה?
"אני לא יודע מי הוא היה ביניהם. לא יודע אם היה פצוע קשה".
היית סג"מ בן 20 או 19?
"הייתי ילד בן עשרים".
במשך שנים זכרו מקרב המיתלה את הסיפור של יהודה קן-דרור ועוד כארבעים לוחמים, שנהרגו בקרב שנועד להתחברות עם הכוח המנותק של מוטה. יהודה קן-דרור היה הבחור הצעיר שהתנדב - וגם על כך יפרט בהמשך דן זיו - לנהוג בג'יפ כדי שיירו אליו וכך יוכלו המפקדים אהרן דוידי ורפול לדעת איזה כוח יושב במעבר ואיך הוא ממוקם. משימת התאבדות. את סיפורו של דן זיו, שנשלח לפעולה דומה בזחל"ם פתוח, לא הכירו.
הפעולה הזאת, של יהודה קן-דרור ואחר כך של דן זיו - מה היא עשתה לצנחנים?
"זה היה קרב היתקלות. יש דבר כזה שהאויב מפתיע אותך ותופס אותך עם המכנסיים למטה. זה קרב שהתנהל במשך עשר שעות, מ-12 וחצי בצהריים ועד עשר וחצי בלילה. המצרים הכירו את השטח. ברגע שקול ישראל הודיע שאנחנו שם, הם שלחו חטיבה מאזור התעלה לתפוס את העמדות. בכוונה הודיעו. למה? כי זו הייתה העילה בשביל הצרפתים והבריטים להיכנס למבצע סואץ".
קרב המיתלה היה סיכום תקופה, סוף דרכו של אריק שרון בצנחנים. "התגייסתי בנובמבר 1954 לגדוד 890, ועוד ב-1 בינואר 54' יחידה 101 התאחדה עם 890. עד ינואר, 890 היה גדוד של מצעדים", מתאר דן את הצנחנים בעידן שלפני אריק שרון.
אז איפה בעצם נקודת ההתחלה של הצנחנים? יהודה הררי ב-49'? אריק שרון מגיע לגדוד 890?
"יש שטוענים שהתחלת הצנחנים בשיחות של חנה סנש עם חביבה רייק במלחמת העולם השנייה. המציאותיים אומרים שאת גדוד 890 הקימו ב-1949. לגדוד הזה נבחרו הגבוהים והיפים, הייתה לו תלבושת יפה עם נעליים של בנות, אדומות, וכובע אדום וכנפי צניחה. הוא לא הצטיין בתחום הקרבי".
נכחת במסדר המפורסם שבו אריק זרק את יהודה הררי?
"לא. זה היה ב-1 בינואר ואני התגייסתי בנובמבר. אבל צורי היה שם", הוא מזכיר את ידיד הנפש כאח לו, תת-אלוף במיל' צורי שגיא. "אספר לך מה היה לפני זה. כמעט 90 אחוז מהפעולות נכשלו. היה בצפון הכישלון בתל מוטילה. גנדי היה שם המג"ד.
"במקום להיות במקום הקרב, הוא היה בווילה מלצ'ט ליד מגדל. שבוע ימים, או חמישה ימים, יש קרב, ולא מצליחים להזיז יחידה סורית, איזו חצי פלוגה שהתמקמה בשטח. לא היו נורמות לחימה מתאימות.
"או שהיה צריך לפוצץ איזה בית, 500 מטר מהגבול, בתוך רצועת עזה. משימה לעשרה אנשים. הולך גדוד שלם. למה לפיצוץ בית הולך גדוד שלם? וכשיש 400 חיילים, אז מישהו פולט כדור, המג"ד מחליט שהתגלינו, מסובב את הגדוד וחוזר. היו כל מיני תופעות שאתה לא מעלה על הדעת. בן-גוריון ודיין אמרו שמוכרחים להפסיק את הפארסה הזאת. איך נפסיק? ניצור יחידה עם נורמות וסטנדרטים מתאימים".
אז מה גרם לדן זיו להחליט בנובמבר 54' שהצנחנים הם הכתובת שלו בצה"ל?
"אותי צה"ל סימן לחיל האוויר, להיות טייס. בבקו"ם לקחו אותי לשם, עשו לי בדיקות. כתיכוניסט בקיבוץ חרשתי עם די-4, אז היה לי צליל קבוע באוזן שמאל. אומרים לי בחיל האוויר: יש לך צליל, חכה שלושה חודשים וניקח אותך לקורס טיס. אמרתי, אין לי זמן. הלכתי לצנחנים. מרסל (טוביאס) קיבל אותי שם".
בחזרה למסדר ההוא. "יהודה הררי הסביר לקצינים שלו, 'אריק הולך להחליף אותי. אין ספק שהוא ייכשל ובתוך שלושה חודשים יקראו לי חזרה. אני מציע, מי שרוצה לבוא איתי, יבוא איתי; ומי שרוצה להישאר - שיישאר'. ארבע אחר הצהריים, יהודה והפמליה שלו מסתלקים. אריק אוסף את כל הקצינים של 101 ואת אלה שנשארו ב-890, ומחלק אותם לזוגות. כל זוג מקבל מסלול של כמה קילומטרים מעבר לגבול, וצריך לחזור ולהראות שהוא היה בכל הנקודות המסומנות.
"תשעים אחוז מהקצינים לא הגיעו בכלל לנקודות, כי לא ידעו לנווט. בתוך שלושה חודשים כל הקצינים האלה עפו מהגדוד. אריק הבין שזו גווייה ולא לוחמים, וכדי ליצור גדוד לוחם אתה צריך כוח אדם ורמת אימון מתאימה. אז פנו לקחת בני קיבוצים ומושבים, כמו שהקימו את 101, כ-60 לוחמים, בשיטה של חבר מביא חבר.
"בגיוס של אוגוסט 54' התגייסה פלוגה א'. היא הייתה על טהרת הקיבוצים והמושבים. מאיר הר-ציון הגיע קודם. כשאני התגייסתי הם בדיוק גמרו טירונות. הפכו לפלוגה המבצעית מספר 1. במקביל הגיע גם מוטה".
הר-ציון היה מ"פ א'?
"בשלב יותר מאוחר. בשלב הראשון היה סופפו (סעדיה אלקיים - א"ל). הוא נהרג בעזה. יכול להיות שהר-ציון קיבל אחריו. צורי, לדוגמה, בן הזוג שלו בליל המבחן היה ירמי ברדנוב".
כך נזרקים השמות ההם, שדור שלם של עיתונאים גדל עליהם, לפני שנודע שיש עם פלסטיני. ירמי ברדנוב, החבלן שתום העין מקיבוץ נירים, נהרג בפעולת קלקיליה. "'הלכנו ברצועת עזה. עם שינלים. ואיפה שראינו ערבים תקפנו', צורי סיפר. הרגו שם לא מעט. ודיווחו לאריק. אריק ומאיר הר-ציון לא האמינו להם. אבל פתאום התפרסם בעיתון מצרי שקבוצה חשודה של מורדים הרגו פה ופה ופה. בדיוק איפה שצורי וירמי הסתובבו.
"אריק ודוידי נתפסו חזק מאוד על מאיר הר-ציון ועל פלוגה א'. אנחנו היינו פלוגה ה'. המ"פ שלנו היה גרובר, עד שחלה. הסגן שלו החליף אותו ועלה על מוקש, ואז קראו לרפול מהבית בתל-עדשים להיות המ"פ שלנו. הפעולה הראשונה עם רפול הייתה שלושה ימים אחרי שחזר לגדוד. כל הנורמות החדשות כבר הוחדרו לנו. מה זו לחימה? אני סוגר את הפער בין האויב וביני כדי להגיע לקרב מגע. כשמלמדים אותך קרב מגע, אתה לומד את זה".
בוא נקפוץ בחזרה למיתלה.
"תכף. חכה. לי היו שלושה מורים. אריק שרון, אהרן דוידי ורפול. לא מבקש סליחה מאף אחד אחר שלא הזכרתי אותו. למדתי מהרבה נוספים, אבל בעיקר למדתי מהם. למדתי שלושה דברים בדרגת חשיבות עצומה. הראשון, להתגבר על הפחד. מודיעים לך שהלילה יש פעולה, ואתה מתחיל לפחד. למה? כי אתה יכול למות.
"כל אחד צריך למצוא את השיטה שלו. אני לדוגמה החלטתי שבסדר, הלילה אני נהרג. מהרגע שאני יודע שהלילה אני נהרג, לא מעניין שום דבר. הפחד כבר לא עובד עליי. אבל אתה בא בבוקר, ולא נהרגת.
"פתאום אתה מגלה כוח שלא הכרת. בלי להרגיש, כדי להתגבר על הפחד גייסת המון כוחות נפש, וכשאתה מגלה שאתה חי - כל הסיפור שלך מתחזק. לאט-לאט, היות שזה קרה בכל פעם, התרגלת שמבחינה נפשית אתה זורק את הפחד. אתה מתייחס למשימה. ידעת שאם תפשל במשימה יעיפו אותך. לא רצית שיעיפו. זה אחת.
"שתיים, מה אתה אישית תורם להצלחת המשימה. ולא משנה אם אני מ"פ ויש מעליי מג"ד, או אם אני מ"מ ויש מעליי מ"פ, או אם אני חפ"ש ויש מעליי מ"כ. לא כל חייל ולא כל מפקד מבין את זה בכלל. הפעם הראשונה שפגשנו את המג"ד שרון הייתה חמישה חודשים אחרי הגיוס.
גמרנו אימון מחלקה. הוא בא לכרמל, עשינו לו תצוגת התקפת בוקר, ואחר כך הוא ישב איתנו. הוא אמר דבר ראשון: 'אתם יודעים מה המחלקה הכי טובה בגדוד? מחלקה היא 24 חבר'ה, שתחת אש קמים שלושה ממנה ומסתערים. זאת המחלקה הכי טובה'. אנחנו חשבנו שכל הצנחנים גיבורים, והוא אומר: מספיקים לי שלושה שקמים ואת השלושה האלה צריך לקדם הלאה.
אלו לא בדיוק המילים של אריק, אבל זה מה שקלטתי. אריק הסביר שהוא המפקד. הוא נותן פקודות, מתכנן, ועלינו האחריות לבצע. אבל מי נמצא בפועל ליד האויב? אני. אמר אריק: 'אתה רואה במו עיניך. אני נתתי הנחיה להיכנס מימין, ואתה מגיע ורואה שיותר טוב להיכנס משמאל. מותר לך לשנות את התוכנית, אבל קח בחשבון שני דברים - אם הצלחת, לא נמחא לך כפיים אלא נקדם אותך; אם נכשלת, נעיף אותך'.
"זה מצמיח לך כנפיים. לא משנה אם אתה בן 18 או 20. זו החלטה שלך אם יקדמו אותך בגדוד או יעיפו אותך. זה מותנה במה שאתה עושה. הראש שלך נעשה הרבה יותר גדול. יותר אחראי".
והנושא השלישי הוא קדושת חיי אדם. "חיי אדם הם ערך עליון. אין ספק", אומר זיו. "אבל קדושת חיי אדם של עשרה היא יותר מקדושת חייו של אדם אחד. קדושת החיים של מאה היא יותר מקדושת החיים של עשרה. אתה מבין? ואם במיתלה מוטה היה תקוע עם 150 צנחנים, שתי פלוגות, ואף אחד לא יודע איפה הוא, זה לא משנה שהיו שגיאות שהוא עשה.
"זה לא שייך. היה קשר איתו אבל לא היו מפות מסודרות. לא היה תצ"א. אף אחד לא ידע על המתחם, שני גדודים מצריים. כשדוידי קיבל את הפיקוד הוא ידע דבר אחד: צריך להשמיד את המצרים ולהתחבר למוטה. איך?"
באיזה שלב דוידי אומר לך, דן זיו, כנס פנימה וסע למוטה גור?
"תכף. אבל קודם נדבר על הפעולה הראשונה שלי. מוטה צריך לכבוש את משטרת חאן-יונס. על הגבול יש מוצב 132. הפלוגה שלנו צריכה לכבוש את המוצב".
זה אוגוסט 55'.
"כן. שדה מוקשים. אין לנו שום אמצעי לפרוץ שדה מוקשים. רפול מ"פ חדש. אנחנו באים מפה. זו המחלקה של צורי וזו המחלקה של שאולי", הוא מצביע על שרטוט של הפעולה. "אחרי הרבה שנים נודע לי מה הייתה הפקודה של רפול. רפול נתן פקודה שהקצינים יובילו את הפריצה דרך שדה המוקשים.
"הם רצים, שני קצינים, כתף אל כתף, וכל המחלקה רצה בטור אחריהם. צורי רץ פה ראשון עם עוד קצין אחד, וכל המחלקה אחריהם. אף אחד לא נפגע, אף אחד לא דרך על מוקש.
"שאולי, המ"מ השני, קורא לי ואומר: 'זה אמנון לביא מקיבוץ שריד. אתם רצים כתף אל כתף, כל המחלקה אחריכם'. אחרי שנים זה נודע לצורי והוא התפוצץ. רפול נתן פקודה אחרת.
"אני מתחיל לרוץ. אחרי עשרה מטרים אני רואה שאני רץ לבד. עשר וחצי בלילה ואני בשדה מוקשים לבד. עשרה מטר בפנים. מסתכל אחורה, רואה את אמנון רץ אחריי. בעשר וחצי בלילה תתחיל בוויכוחים בתוך שדה מוקשים? אמרתי, אני רץ עד הסוף. אנחנו מגיעים הנה, ופה הוא מתיישר לשמאלי. איך שהוא מתיישר לשמאלי, חמישה מטרים מהגדר, הוא דורך על מוקש נעל. שנינו באוויר. הוא נהרג".
"לאט-לאט התפתחה אצלי התפיסה שאני מוכן גם לרוץ לבד. להפעיל יוזמה תחת אש", הוא אומר, וחוזר למיתלה: "אף אחד במדינת ישראל לא ידע שיש פה מתחם. בשלישי בבוקר המצרים תופסים את המתחם הזה. הם מתחילים לטווח אותנו. רפול רוצה לפשוט עליהם.
באים המיסטרים, מפציצים את המצרים ומודיעים - חיסלנו אותם. איך הם יכלו לדעת, מגובה של עשרת אלפים רגל במהירות 800 קמ"ש? היינו ב-56'. אריק מגיע אחרי כמה שעות, ברביעי בבוקר. לוחץ כל הזמן להוציא כוח. ב-12 וחצי יוצא כוח.
"מוטה, מפקד הכוח, נתקע. הוא מרים קשר לדוידי ואריק. מסביר שהוא מנותק. הוא מציע שדוידי ינהל את הקרב. אריק אומר לו: קח. דוידי לא ידע שום דבר. דבר ראשון, ראה שהפיסטין הזה" - זיו מצביע על המפה - "הוא הכי גבוה בשטח. שלח את מיכה קפוסטה עם הסיירת לכבוש את הפיסטין, שיסתכל מכאן. במקביל התקשר לרפול. ביקש שישלח שלוש פלוגות. רפול הגיע עם הפלוגה שלנו ושתי פלוגות נח"ל.
"אני עם המחלקה יושב עשרים מטר מרפול ודוידי, ומקשיב לשיחה ביניהם. אומר דוידי לרפול, אני צריך מתנדב לנסוע על הכביש, אני צריך שיירו עליו, ואנחנו עם משקפות נזהה איפה העמדות ונתקוף. אף אחד לא העלה על הדעת שיש פה שני גדודים מצריים בכלל. אומר רפול, אני מתנדב. אומר לו דוידי, אתה שב בשקט. אני צריך אותך לדברים אחרים. אז הוא רואה את יהודה קן-דרור – "
שהוא הנהג שלו בעצם.
" - הוא בא עם הג'יפ. דוידי בא עם המשאית. יהודה עמד פה בערך, אני הייתי פה - עשרים מטר. הוא קורא ליהודה, אומר לו: תעלה על הג'יפ, סע על הכביש עד שתגיע למוטה. המצרים יירו עליך בדרך, אבל אל תפחד. יהודה היה לבן יותר מהמנורה הזאת. הוא הבין. בחור בן עשרים".
הוא הבין שאין לו ברירה. זה לא שהוא התנדב.
"תשמע, הוא לא אמר 'לא'. ברגע שהוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע, תקרא לזה באיזו מילה שאתה רוצה. מי שעושה את זה הוא מתנדב. ככה אני מסתכל על הדברים. התנדבות זה לא ללכת לעיתון ולכתוב 'אני מתנדב'. עושים את זה אנשים שגדלו באווירה מסוימת. בצנחנים ידענו: יגיע רגע שיטילו עלינו איזו משימה. ייתכן שתצטרך להקריב את החיים.
"יהודה קופץ לג'יפ. איך שהוא עובר פה את העיקול שומעים מכת אש אדירה. בחיים לא שמעתי מכת אש כזאת. והופ. נגמר. אני שלושים יום אחרי קורס קצינים. עוד אין לי ביטחון להוביל מחלקה, אבל היה לי ברור שיהודה כבר לא יוכל לבצע את המשימה. פתאום באים אליי רפול ודוידי. באו אליי כי הייתי קרוב".
בוא נבהיר. הג'יפ שלו נתקע כי הוא נורה, ואתם חשבתם שהוא נהרג.
"לקחנו בחשבון שמשהו קרה לו. לא ראינו. היחיד שראה אותו היה אפרים ברנד מעין-חרוד, שהיה מ"מ. הוא סיפר לי את זה אחר כך. הוא הסתכל במשקפת מהפיסטין הגבוה שקפוסטה כבש, וראה את יהודה קן-דרור נפגע ומתגלגל עם הג'יפ לתוך התעלה.
"עכשיו הם באים אליי. לפני שהם באים, מוטה כל הזמן לוחץ על דוידי שהסיירת תסתער על המתחם. קפוסטה אמר לדוידי שהוא ניסה כמה פעמים להסתער, הוא לא ידע שיורים עליו מהמדרון הנגדי ולא אפשרו לו להתקדם. פעמיים הסתער וחזר.
דוידי לוחץ כי מוטה לוחץ עליו. למי יקשיב? מוטה בכיר יותר. דוידי מחליט שהוא יקשיב למוטה. ומוטה לא ידע שאם קפוסטה מסתער אז הוא לא יורד אליו, אלא יורד במקום אחר ומוטה כמה מאות מטרים יותר קדימה. בסוף קפוסטה נשבר ואומר: רק כי זאת פקודה שלך. ומסתערים ונגמרים. המחלקות של דוביק וצביקי נשברו. אפרים ברנד ראה את זה ושמר על המחלקה שלו. הסיירת איבדה 12 לוחמים ועוד פצועים".
הנסיעה שלך אחרי קן-דרור היא בעצם לפני ההסתערות הזאת. אחרי שתי ההסתערויות הקודמות ולפני השלישית. "דוידי ורפול באים אליי ואומרים, עכשיו תורך. אחר כך מישהו אומר 'הוא התנדב'. כתוב לי על המצח: הוא התנדב. אני צוחק בכל פעם שאני מרצה על זה. כן, עכשיו תורך למות. אני אומר, מה פתאום למות? לא חשבתי בכלל. אז עכשיו אני ניגש למשימה בלי לדעת מה קרה לקן-דרור. נותנים לי חמש משימות. סע וזהה את עמדות המצרים. כאילו שאתה הולך עם אשתך בחורף, מזהה איפה יש כלניות. תגיע למוטה - זה וידוא הריגה ראשון.
תראה מה קורה, תנסה לאתר את יהודה קן-דרור, תבחן את מצבו של מוטה. ואז קח פצועים ותחזור. וידוא הריגה ראשון לכיוון הזה, וידוא הריגה שני לכיוון ההפוך. הזחל"ם מלמעלה פתוח. אני אומר לדוידי כן. אבל מחכה דקה. רוצה לדבר עם השם. במילים שלי אני אומר, בלב: כבוד השם, אנחנו עוברים שם. אני מבקש שתסתכל עלינו בעין הטובה שלך. רק בקשה אחת. תסתכל בעין הטובה שלך.
"עולים על הזחל"ם. החבר'ה סוגרים את המדפים, אני פותח. יושב ליד הנהג. אומר לנהג, אתה מסתכל רק עליי. לא מעניין אותך שיורים מסביב. אתה נוהג כל הזמן. אסור לעצור. אם אתה נעצר אז גמרנו. זה לא אומר שלא ידפקו אותך תוך כדי נסיעה, זה לא קדילק בבוורלי-הילס. אתה נוסע 30 קמ"ש".
כמה נסעת מדוידי ורפול עד למוטה, בערך?
"קילומטר. זה הכול".
הצלחת להעיף מבט לצד, איפה שהמצרים היו?
"ב---טח! קח את שער-הגיא. זה התוואי הטופוגרפי פחות או יותר. תוריד את האורנים, תצבע את זה בצהוב. גדוד מצרי - זה אחר כך התברר לנו - על המדרון הצפוני, לאורך 700-800 מטר. ועוד גדוד על המדרון הדרומי".
לדירה החדשה של זיו בשיכון ל' בתל-אביב פורצים במהלך הריאיון שני ילדים עם צעצועים. זו משפחתו השנייה. בגיל שמונים הוא מטלפן לסדר שמרטפית לילדים למחר, וחוזר לספר על הקרב. "מעניין אותי דבר אחד", הוא אומר. "למלא את המשימות, לחזור לרפול ודוידי ולדווח להם. זה מה שהעסיק אותי. נוסעים הלאה ומגיעים לכוח של מוטה. היה זחל"ם שחסם לנו את הדרך. איפה שנעמדנו המצרים עוד ראו אותנו ויכלו לצלוף. הגענו לשם.
"דבר ראשון שאני צריך לעשות זה לסובב את הזחל כדי שיהיה מוכן לחזרה. בעניין יהודה קן-דרור, ראיתי ג'יפ ואדם רכון עם הראש על ההגה. ראיתי לפי הקסדה שזה שלנו. ידעתי שאסור לי לעצור. אם אני אעצור לא אבצע את המשימה. כיוונתי את הנהג קדימה ואחורה עד שהיה עם הפנים חזרה. המצרים כל הזמן צולפים. אני מחפש את מוטה ורואה אותו 150 מטר ממני, כך שהמצרים לא יכולים לירות עליו.
"כשאני חוזר אל דוידי יש מאות מצרים לאורך הכביש ומוטה מעבר להם, ולא התרשמתי שהוא נמצא בלחץ. אני חוזר לזחל"ם ופוגש לידו מ"מ מהכוח של מוטה. ליד הזחל"ם אני רואה אמבולנס שלנו פתוח לכיוון המצרים. המ"מ אומר לי: האמבולנס מלא פצועים. אני שואל, למה אתם לא מפנים? הוא אומר: השתגעת, יהרגו אותנו. אמרתי לחבר'ה שלי, בואו נראה לנח"לאים האלה מה זה צנחנים. הם קפצו למטה ורצנו חמשתנו עשרים מטר לאמבולנס.
"אני בא לכיוון הדלת, המצרים בגב שלי. אני רואה שוכבים שם 12 או 14 חבר'ה, כל אחד מנסה להתחבא מאחורי האחר. המצרים, ברגע שהם מזהים איזו תנועה בפנים, מכניסים צרור פנימה. אנחנו מתחילים להוציא אותם. היו שם שבעה-שמונה הרוגים. השכבנו אותם על האדמה וזיהינו איזה חמישה פצועים.
כל אחד תפס על הגב פצוע אחד. רצנו לזחל, השכבנו אותם. הכול תחת אש. עד לאותו רגע אף אחד לא נשרט. ואז, אחרי שמילאתי את הזחל"ם, אמרתי לשלושה חבר'ה שיישארו עם הכוח של מוטה כי לא נשאר מקום בזחל. רק את יגאל מינצר לקחתי בחזרה. הוא ממזרע.
"אני מרים קשר למ"פ שלי, עובד לדז'ינסקי (בן מושב בית-עובד שנהרג בהמשך היום - א"ל). אני שואל את עובד: אני רשאי לחזור? אומר לי: 'מה, אתה חי? אז תחזור!'. מכאן עד הנה, עשר דקות נסיעה. יצאתי מהמצר, אני עוצר על הכביש. רץ מסביב, אומר לנהג: סע לתאג"ד. רץ לדוידי ורפול.
אז ראיתי את החבר'ה של הסיירת מסתערים, אבל לא זיהיתי אותם ואמרתי ליגאל מינצר, 'תראה את המצרים מסתערים פה. הסיירת נכנסה למלכודת'. לא רחוק מאיתנו מטוס מצרי פוגע במשאית של פגזי 120 מ"מ, והיא מתפוצצת. כל התחמושת. עשן שחור.
כשאני מגיע לדוידי הוא שוכב, כי המצרים צולפים עליהם. עליו ועל רפול. ואני ילד בן עשרים, עומד. דוידי מסתכל עליי ומבקש שאספר מה ראיתי. סיפרתי. אני עומד, הוא שוכב. שואל אותי מה אני מציע לעשות. הוא סא"ל, אני סג"מ. הצעתי לבוא מאיזה תוואי עוקף למקום של מוטה, כי אסור להגיע מהכביש. אמר לי לקחת את המחלקה וללכת ולהוביל את הפלוגה לשם. קח, תבצע. אתה לא יכול להגיד לדוידי לא.
"מסתובב אל רפול. הוא המג"ד שלי. הוא כל הזמן צועק עליי, 'תשכב, יהרגו אותך'. וזה נמאס לי. אני אומר לרפול: 'סתום ת'פה ותשתוק! תפסיק להפריע'. רפול הגיב ככה: נעמד לידי בשילוב ידיים בעמידה הרפולית המפורסמת.
"היחיד שהיה חכם בין שלושתנו היה דוידי. 'בואו הנה, שני גיבורים שלי, בפקודה - ארצה פול!'. מי שעובר את מה שאני עברתי וחוזר שלם מרגיש בלתי פגיע. הוא מוריד את כל מקדמי הביטחון ואז נפגע".
שר הביטחון הנוכחי היה אצלך בגדוד ב-73'.
"הוא היה בגדוד אצל צביקי. אבל הכרנו ואנחנו שומרים על קשר טוב".
אז מה אתה חושב על סמל המחלקה בוגי יעלון?
"אני חושב שיש לו הרבה תכונות חיוביות, ומה שנדרש מהמנהיגות שלנו הוא שיקול דעת. אנחנו היום במציאות שהאויב מציג אתגרים לא פשוטים. כל מה שאנחנו צריכים זה סבלנות, וללמוד לפתח את האמצעים שיאפשרו לנו להתגבר על האויב.
היום אלו מלחמות שונות. אם אני לוקח את צוק איתן ומשווה למלחמה הכי גדולה שלנו, כיבוש ירושלים בלחימה בשטח בנוי, יש הבדל של יום ולילה. לירדנים היה קו אחד. לא היו שלושה קווים והתחפרות בכל עומק השטח. עברת את הקו הראשון, גמרת את הסיפור. בצוק איתן הם היו בכל מקום. בתוך הבתים. אתה עלול להיכנס לקרב שתשלם בו אבדות אדירות. אני רואה את צוק איתן כמעבדה או תרגול, איך צריך להילחם בצורה נכונה. אני מקווה שצה"ל באמת מפיק את הלקחים".
בצנחנים יש איזו התחשבנות פנימית שאף פעם לא נפסקת. המיתלה רודף אותם עד היום, והקרב בסרפיאום. יש נטייה להתחשבן ולא לגמור את הסיפור, במקום להגיד פעם אחת - יש מלחמה, קורים דברים.
"א', יש מלחמה ואכן קורים דברים. ב', כל מפקד ומי שכותב על מלחמות, מושפע מאנשים עם אגו. מוטה הבין את הטעויות שעשה והבין שישלם ביוקר, והוא שילם".
110 הרוגים לצנחנים בכיבוש ירושלים –
"זאת שגיאה טוטלית".
שגיאה טוטלית?
"כן. לחטיבה נהרגו 93 ועוד כ-15 מהנלווים. איפה הייתה השגיאה פה? גדוד 66 הולך ככה. גדוד 71 לכיוון מוזיאון רוקפלר. גם גבעת התחמושת – זה היה מיותר", מטיל דן את הפצצה. "קרב שלא היה צורך לערוך. זאת המסקנה שהגעתי אליה, לא בשנים האחרונות אלא בשנה האחרונה".
ניר ניצן, שקיבל את עיטור המופת על הפריצה, יודע מזה?
"לא. אבל הוא יידע".