"העיר הייתה מכותרת. הקרב הוכרע"

שחר לוי אתר הגבורה, במחנה 7 ביולי 2016
עמוס ווהל 2016

עמוס ווהל 2016


"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי" סיפור שחרור העיר מפי צנחן גיבור אחד, שמעולם לא אהב אותה ורק דאג שלא יצליח לתפקד בשדה הקרב



כבר בעת הפריצה לירושלים נפגע מפקד המחלקה של רב"ט עמוס ווהל, כשזרק רימון לתוך חלון בניין ופספס. לאחר הפיצוץ התלקחו בגדיו ועמוד האש שהוביל את הצנחנים של גדוד 71 הפך ללפיד אנושי. ווהל כיבה את האש שכילתה את מפקדו ודאג לפינויו. אחר כך, לקח את הפיקוד והוביל את הכוח באומץ שזיכה אותו מאוחר יותר בעיטור המופת. "הייתי הכי מנוסה, כולם הסתכלו עליי. לקחתי את הפיקוד ונגמר הסיפור, זה היה טבעי", אומר ווהל. הוא פרץ אל תוך אותו הבית וחיסל את כוח האויב. המחלקה המשיכה להתקדם בלחימה דרך העיר העתיקה, כשבראש הכוח עומד ווהל. הוא הוביל לכיוון מלון "אמריקן קולוני", שם תפסה המחלקה עמדות בשני צדי הכביש לעבר שער שכם. כשהחל קרב אש נוסף נשמע פיצוץ רועם, ווהל הרגיש פגיעה ברגלו. על המחלקה נזרק רימון יד. אחד המ"כים עליהם פיקד נפצע קשה מאוד ווהל נפצע קל ברגלו. "מה שהציל את חייו היה תרמיל של חומרי נפץ שהיה על גבו", הוא מתאר בהתלהבות. לאחר שפינה את החייל הפצוע, המשיך להילחם עם מחלקתו במשך ארבע השעות הבאות. הם התקדמו לתוך תחנת דלק, כשכל חייל מחפה באש על חברו שרץ לתוך התחנה, עד שהצליחו להביס את כוח האויב, והמשיכו להתקרב לאזור הרוקפלר דרך ואדי ג'וז. בשלב זה הצטרף אליהם גדוד 28 של החטיבה, עם רוח גבית וחיילים מלאי מרץ. בקרבת הרוקפלר נקלעו הצנחנים של חטיבה 55 לכוונותיהם של צלפים ירדנים. החיילים שנשלחו לחסל את האיום המרוחק נפלו קורבן להפצצה שעלתה לאחד החיילים ברגלו. את הפצועים פינו באלונקות על גגות מכוניות ירדניות גנובות כיוון שמכשיר הקשר לא הצליח ליצור תקשורת עם העורף. רק לאחר שהצלפים חוסלו והצנחנים התמקמו בבטחה, התפנה ווהל לבית החולים. "הקרב של הצנחנים על ירושלים בעיר העתיקה הוכרע בשש השעות הראשונות. כל הכוחות הגיעו אל הרוקפלר דרך כל הכיוונים האפשריים. ירושלים הייתה מכותרת והקרב הוכרע".

משימה שכל צנחן חולם עליה

ווהל היה סטודנט לכלכלה באוניברסיטה בירושלים כשהמלחמה עמדה בפתח. "פתאום הקמפוס התחיל להתרוקן. שריונרים, טייסים, אנשי חי"ר, ורק אותנו לא מגייסים. אמרנו שמי שנשאר באוניברסיטה זה הבנות והצנחנים ובתשובה אמרו לנו שאותנו יגייסו אחרונים וישחררו ראשונים כדי שנהיה רק כשצריך. לאחר הגיוס מצב רוחנו השתפר, כשגילינו שהמשימה שלנו הייתה כזו שכל צנחן חולם עליה", מספר ווהל. המשימה הייתה לצנוח מערבית לאל־עריש באור אחרון. הכוחות של חטיבה 55 היו אמורים לצנוח, לטהר את האזור, לתפוס שם מאחז ולחכות לכוחות שיצטרפו אליהם. "הכוח שהיה אמור להצטרף אלינו כלל את הצנחנים הסדירים שאלוף משנה דאז רפול ז"ל פיקד עליהם. הבדיחה הייתה שהם יירו בנו באוויר לפני שייתנו לנו לקבל כנפיים אדומות", מתלוצץ ווהל. לצה"ל היה זמן להיערך – חטיבה 55 ביצעה אימונים רבים גם בשטח בנוי וגם אימוני צניחה לקראת המשימה הנחשקת. "בגלל הכוננות, ה'נורדים', מטוסי ההצנחה העיקריים של צה"ל, היו עסוקים. אז הצניחו אותנו מ'דקוטה' – מטוס שיש לו זנב גדול, לכן הוא היה צריך להצניח בזווית כדי שצנחנים לא ייתפסו על הזנב", הוא ממשיך. לקראת הפעולה הובאה החטיבה לתל נוף, משם היו אמורים להמריא והגיעו בדיוק בזמן בשביל לחזות בפרוץ המלחמה. "ראינו את מבנה המטוסים ממריא ואחרי שעות רובם המכריע חזר ועשה גלגולי ניצחון מעל הבסיס. זה היה מאוד מרגש. 'חיל האוויר המצרי הושמד', צעקו בבסיס ושמענו שצה"ל התחיל לתקוף בירדן ושכוחות שריון נכנסו לסיני. בשלב הזה הבנו שהצניחה שלנו מתייתרת והיא באמת בוטלה. הייתה אכזבה גדולה בינינו – כמובן שהיינו אופטימיים בגלל ההצלחה של חיל האוויר, אבל צניחה בשביל צנחן היא הגשמת חלום, וכשהבנו שזה לא יקרה כולנו התאכזבנו", נזכר ווהל. באותו הזמן הירדנים החלו בהפגזה בלתי פוסקת על ירושלים, והוחלט שווהל יחזור לעיר בה למד כסטודנט - על מדים. חטיבה 55 הועברה למשימה אחרת אליה שום אימון לא יכול היה להכין אותם: שחרור ירושלים.

אין אחד שלא מפחד

החטיבה הגיעה בדרך נסתרת לירושלים. בכביש הראשי פעלה חטיבה 10 של חיל השריון, וכך הוא הפך לאזור מלחמה נפיץ. הם הגיעו לבית הכרם באישון לילה. הכוח קיבל פקודה שבשתיים בלילה ייכנסו לעיר העתיקה. הפלוגה בה היה ווהל נבחרה להיכנס ראשונה ולטהר את העמדות, תחת ההפצצות הירדניות הרועמות. הם החלו לנוע תוך הפגזה מתמדת הנוחתת מעל ראשיהם. ככל שהתקרבו כך גברו ההפגזות הירדניות והדי ההרס שלהן. הצנחנים התקדמו לעבר אזור הפרצה בסמטת תגמול, שם פגשו את פלוגת ההנדסה. כשהגיעו לגדרות העיר העתיקה, פלוגת ההנדסה הניחה "בונגלור", מתקן חבלה שנועד לפרוץ גדרות. המכשיר מכוון את כוח ההדף לצדדיו ובכך מאפשר הסתערות מידית דרך הגדר הפרוצה. "עם החינוך שמקבלים בצנחנים, הדבר שהכי פחדתי ממנו הוא שלא אצליח לתפקד, שיהיה לי 'בלאק אאוט'", מגלה ווהל. כלי הנפץ הופעל ושער חדש לעיר העתיקה נפתח בקול פיצוץ מתגלגל, שחשף את מיקומם. הצנחנים הנסערים רצו פנימה והחלו את הלחימה בעיר העתיקה. רחובותיה של העיר הקדושה רעדו תחת הכוחות הצבאיים שהשלימו סבב נוסף בהיסטוריה עקובת הדם ולמודת הקרבות של העיר הקמאית. "הלחימה בירושלים שונה מכל דבר אחר. השטח צפוף מאוד וגדול מאוד. אמרתי למחלקה שלא יהיה לי זמן לתת להם פקודת אש. 'אם אתם רואים חלון זז עליכם מיד להגיב ופקודת האש כבר ניתנה עכשיו'", הנחה אז ווהל. "על כל אחד משפיע הקרב עוד לפני שהוא התחיל. מי שאומר שלא, לא אומר אמת. עליי זה עבד ככה, לפני הקרב היו לי פרפרים בבטן, אני לא יודע אם זאת התרגשות או פחד אבל לא יכולתי לשבת בשקט. ואז, איך שהקרב התחיל, זה נעלם, הפכתי להיות קר לגמרי ועשיתי את מה שאני צריך לעשות. אחר כך, כשאני רואה נפגעים ראשונים, אני מתחיל לאבד את זה אבל ממשיך להתרכז במשימה. אין אחד שלא מפחד, חוץ מרפול אולי". המחלקה של ווהל צלחה את יעדיה והגיעה לרוקפלר. משם נשלחו למשימה נוספת, הפעם עם הסיירת של חטיבה. המשימה הייתה לכבוש את רכס אוגוסטה־ויקטוריה. אחרי שכבשו את המוצב על הרכס כמעט ללא התנגדות, העיר הקדושה הייתה מכותרת תחת שליטה ישראלית. הקרב נגמר. 

לבד על הגג

לאחר הלחימה התגלתה בעיה נוספת: פינוי הפצועים מהאזור ואבטחת המקום. מכשירי הקשר של החיילים לא תפקדו בגלל האזור ההררי הצפוף, אבל היה צורך לפנות את הפצועים במהירות שיא. הפתרון היצירתי היה המכוניות הירדניות המפוארות שקישטו את אזור הלחימה, הצנחנים השתמשו בהן כדי להעביר פצועים חזרה לקו האחורי. הם קשרו את הפצועים באלונקה לגג המכונית וארבעה חיילים ישבו בה, עם יד אחת על חברם באלונקה בעוד המכונית דוהרת בהרי ירושלים. "האלטרנטיבה הייתה לרוץ עם האלונקה שלושה קילומטרים, אז פרצנו את המכוניות האמריקאיות המפוארות של תושבי האזור. זה היה הלם, כי בישראל נסעו בלארקים ובסוסיתות ופתאום היינו במכונית אמריקאית מפוארת ומחזיקים חבר על הגג. שמעתי שצה"ל שילם לא מעט פיצויים על השימוש במכוניות", מסביר ווהל. הצנחנים מצאו את השיטה החדשה שלהם לתנועה שימושית ביותר וגם את הקשר עם הפלוגה עשו בצורה דומה. "היו בדיחות שהביאו לקצין מפקדה מכונית מפוארת והוא הלך סביבה, בדק אותה ואז אמר שיביאו לו אחת עם רדיו", הוא מתבדח. לאחר שפונו חייליו הפצועים התפנה גם ווהל לבית־החולים. תרומתו לשחרור ירושלים נחתמה וטיפולו הרפואי החל. כיום הוא גר בקרבת העיר. "נולדתי בחיפה ואף פעם לא אהבתי את ירושלים, אפילו לא כשלמדתי שם.  אחרי המלחמה הייתי הרבה יותר קשור אליה. הכרתי את ירושלים לפני המלחמה והיא הייתה עיר שונה לגמרי, קטנה וצפופה עם המכוניות הירדניות שהציפו את הרחובות, ופתאום כל העיר השתנתה והתרחבה. אי־אפשר להגיד שלא הייתה בי התרגשות" משתף ווהל. "אני מאוד גאה לקבל את העיטור שלי על אירוע עם נפגעים כל כך מועטים, לדעת שהצלחתי לקחת את המחלקה שלי ולבצע את המשימה עם אבידות מינימליות".

 



זאב זיוון
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה