פוצץ את גשר שייח חוסיין

כתבה מורחבת מאתר הארץ

ב-14 בפברואר 1948 יצאו אנשי הפלמ"ח עמיקם אלון וצבי משה פרוצל למבצע שהוגדר כ"משימת התאבדות". רק אחד מהם, אלון, חזר ממנו בחיים. השניים נכנסו למכונית ממולכדת, בה הוטמנו כ-300 ק"ג חומרי נפץ, והסיעו אותה אל גשר שייח חוסיין שעל נהר הירדן בעמק בית שאן. המטרה היתה לפוצץ את הגשר כדי למנוע חדירת כוחות אויב מהגבול המזרחי וכן "ליטול יוזמה ולהוכיח לאויב כי 'ההגנה' מסוגלת להכתיב לוח זמנים", כפי שכתוב באתר הפלמ"ח.

המשימה היתה כמעט בלתי אפשרית: הגשר היה מוקף גדרות תייל, מחסומים ושמירה קפדנית. למרות זאת, הם הצליחו לפרוץ את המחסומים, ולפוצץ את המכונית על הגשר. אלון הצליח לקפוץ מהגשר לנהר הירדן ולהינצל. פרוצל, שהיה החבלן שהפעיל את המטען, נהרג מכדורי חיילי הליגיון הערבי.

אלון, פנסיונר של "אגד", תושב חיפה, מת החודש בגיל 90. בראיון ל"הארץ שלנו" סיפר לימים את עדותו על מה שהתרחש ב-14 בפברואר 1948. בשעה 12 בצהריים של אותו היום הודיע לו מפקד גדוד "העמק" של הפלמ"ח – הגדוד הראשון - כי נבחר לצאת למשימת פיצוץ הגשר. "המילים נעתקו מפי וגרוני יבש. ידענו כולנו על השמירה המעולה שניצבת על הגשר. ידעתי גם שבמשך זמן רב חיפשו נהג טוב ואמיץ לשם 'ג'וב' מיוחד – והבנתי שבחרו בי", הוסיף.

ברגשות מעורבים הגיע למשק בקיבוץ עין חרוד, שם פעל אחד מבסיסי הפלמ"ח. מצד אחד, הוא היה עצוב על שאינו יכול להיפרד ממשפחתו בשל הסודיות של הפעולה. מצד אחר, לדבריו, "ראיתי בבחירה בי זכות גדולה".

בעין חרוד נמסרה לו מכונית התופת שיועדה למבצע - מכונית פרטית מסוג "שברולט", שלפי עדותו בראיון ל"תולדות ישראל", היתה שייכת למפקד הפלמ"ח יצחק שדה. תחילה, מילאו אותה בשקי חול במשקל של חומר הנפץ שהוכנס אליה בהמשך, כדי שיוכל להתאמן בנסיעה עם המטען הכבד. אחר כך היא הועמסה ב-300 ק"ג חומר נפץ.

בסיס היציאה לפעולה היה קיבוץ מעוז חיים. לפנות ערב הגיע לשם אלון יחד עם החבלן, צבי פרוצל, שנשלח עמו לפעולה. חבריהם לפלמ"ח ערכו להם מעין "מסיבת פרידה" שהחלה כערב שירה והסתיימה בתחושה עגומה. "החברים שלהם הביטו בהם כמי שיודעים שלא יראו אותם למחרת בבוקר", סיפר השבוע בנו של אלון, עופר. "זו היתה פעולת התאבדות ממש, ברמת סיכון מאוד מאוד גבוהה. היה ברור להם שהם נשלחים למשימה שהיא מאוד חשובה, אך במחיר של חיי אדם", הוסיף.

לידו השמאלית של פרוצל נקשרו חוטי מנגנון ההפעלה. הוא אמור היה לקפוץ מהמכונית עם עצירתה, ולגרום להפעלת חומרי הנפץ כעבור כמה דקות. יחד עמו היה אמור לקפוץ גם אלון, אל הגשר, ולברוח חזרה למקום מבטחים.

בעדות שמסר לאתר "הגבורה", כתב אלון: "תוכנית הנסיגה לא נראתה לי. הנחתי, כי עליית המכונית על הגשר תעורר תשומת לב ותפנה את מלוא מחץ האש אליה ואל הכביש הסמוך. הצעתי למפקד הפעולה שנקפוץ אל תוך הירדן ונעשה את דרכנו חזרה לאורך החוף...אבל, הדבר לא התקבל על דעתו של צבי. הוא חשש ששינוי זה יסבך את הנסיגה".

השניים יצאו לדרך. אלון היה הנהג ופרוצל ישב במושב האחורי. "יצאתי את החצר באורות כבויים. שני אנשים הראו לי את הדרך אל הכביש הראשי. היו אלה אחרוני מלווי. הדלקתי את האור הפנימי ודהרתי במלוא המהירות. קרבנו אל המחסום...פתאום הגיעו לאוזני צעקות מאיימות בערבית, צעקות של חיילי המשמר, המצווים לעצור את המכונית ומייד מטח יריות", סיפר.

"מוחי התרוקן מכל מחשבה, מיד נתפשתי כשאני מדבר אל עצמי בקול רם: 'אני מוכרח לעלות על הגשר. הנה הגשר. עלה עליו'. הגברתי את המהירות ופרצתי אל תוך האש. מהעמדה ירו וצעקו בפראיות: 'עצור, בן כלבים'. המכונית נתקלה בתיל, בסבך החוטים העבים, המשיכה לעומק ונעצרה במרחק חצי מטר מהעמדה. היריות גברו שבעתיים, הכדורים באו מכל עבר", תיאר.

אלון קפץ מהמכונית אל הגשר ומשם נפל אל שפת נהר הירדן. תחת אש תופת שכוונה אליו, הוא החל לברוח בזחילה. "מחשבת זוועה אחזתני. זיעה קרה ניגרה על פני גופי. הן עוד דקה והגשר יתפוצץ. עיני תרו בחשכה לפתח הצלה. תאוות חיים פרועה השתוללה בקרבי. כדורים התיזו סביב רסיסי מים", סיפר.

בניסיון להציל את חייו הוא זינק אל מי הירדן. "הכול נדם סביבי, רק המיה חרישית של צליפות חדות וחותכות קרעים במים קלטו אוזני. הרמתי את ראשי כדי לשאוף אויר. פני הירדן היו מוארים באור מסנוור. קולות המחפשים קרבו אלי. צללתי שוב, שחייה קצרת נשימה. עליתי על פני המים וניסיתי לזחול לחוף", תיאר. לפתע שמע את פיצוץ הגשר. "כל השטח הואר וקול נפץ אדיר פילח את האוויר". את ההמולה הוא ניצל כדי להימלט בשלום אל חבריו.

פרוצל, חברו למשימה, נהרג במהלכה. הוא נולד ב-1929 בפולין ועלה לארץ ב-1939 עם אביו על סיפון אוניית מעפילים, שהוחזרה ללב ים אחרי שהגיעה לארץ. "אחרי תלאות רבות הצליח להגיע בספינת דיג יוונית לחוף עזה", נכתב באתר "יזכור". אמו ואחותו, שנותרו באירופה, נרצחו בשואה.

אלון, לעומתו, היה צבר. הוא נולד ב-1926 בנשר בשם עמיקם וכטל, לאב שעלה מלטביה ואם מטרנסילבניה. הוריו התגרשו בצעירותו וילדותו בקריית חיים, עם אמו ואביו החורג היתה קשה. תחילה אימץ את שם משפחתו של אביו החורג, רוט, אך בהמשך עיברת את שמו ל"אלון".

בגיל 14 עבר עם "חברת הנוער" לעין חרוד ובהמשך לקיבוץ אלונים. אחר כך התגייס להכשרת פמל"ח בקיבוץ גבת ועסק בהברחת נשק. אחרי פיצוץ גשר שייח חוסיין המשיך לשרת כנהג בפלמ"ח, עבר קורס קצינים והיה קצין רכב. אחרי שירותו הצבאי היה נהג, מדריך ומורה-דרך ב"אגד" ולאחר מכן עסק בתיירות.

מפקדיו המליצו להעניק לו עיטור גבורה אך ראש הממשלה בן גוריון החליט לבסוף להעניק רק 12 עיטורים כאלה לגיבורי מלחמת העצמאות, כדי לסמל את 12 השבטים, והוא לא זכה להיכלל ביניהם. כשנשאל בראיון לפרויקט התיעוד "תולדות ישראל", אם הרגיש מקופח בשל כך, השיב בחיוב, אך הוסיף: "לא יצא. תמיד דגלתי בזה שכל אחד היה עושה את מה שאני עשיתי. בזה נגמר העניין".

 אשתו, רבקה, מתה לפני שש שנים. הוא הותיר שתי בנות ובן, נכדים ונינים.