"מהרגע הזה לא הייתה יותר מלחמה, רק מצרים בורחים"

בימים הראשונים של מלחמת ששת הימים צלחו שלוש פלוגות חטיבה 7 דרך זרועה היתקלויות וניצחונות שווים במספר. הם הגיעו בשעה ארבע אחר הצהריים לאל־עריש, בפיקודו של סא"ל דאז ברוך הראל פינקו. סגן מפקד החטיבה (סמח"ט) החמקמק הצליח להגיע לשטח העיר מבלי שהבחינו בו. אבל כבר בשלב ההכנות להתקפה בחאן יונס נתקלו בבעיה: החובש של אחת הפלוגות הגיע לפינקו ואמר שהפלוגה לא תוכל לצאת – ישנם פצועים רבים, חלקם זקוקים לפינוי ואחרים לטיפול, ואזל לו סם ההרדמה. פינקו התקשר למפקד האוגדה ודיווח לו על המצב, אך נתקל בתגובה המפתיעה "לא יכול להיות". "אמרתי 'מה לא יכול להיות?' אני הייתי באל־עריש גם ב־1956, ידעתי לזהות את המקום. אחרי שהם אימתו את מיקום התשדורת נשלח מסוק פינוי מהמפקדה, אבל כעבור ארבע שעות השמש ירדה ואנחנו עדיין חיכינו", מתאר פינקו. לפתע הגיעה רכבת עם חיילים ותחמושת המיועדת לספק עזרה לכוחות המצריים באל־עריש ופינקו נאלץ לחשוף את מיקומו כדי לעצור אותה. הוא פקד על הטנקים לפתוח באש ואלו פוצצו את הקטר והקרון שאחריו. הרכבת הייתה מלאה ברקטות, וזיקוקים החלו לעוף בשמי סיני. חיילים מצרים יצאו ממנה במהירות אבל הטנקים נענו לאתגר, ובהנהגת הסמח"ט נוצח הקרב בהחלטיות.

"ב־11 בלילה קצין המבצעים אמר שהוא נמצא ליד האובליסק. אני מכיר אובליסק רק בפריז, אז ביקשתי שיסביר שוב. שמעתי אותו כל כך טוב שידעתי שהוא קרוב. אמרתי לו שייתן סימן עם האורות שלו וראיתי אותו 500 מטר ממני", מספר פינקו בגיחוך. החיילים החלו מיד לסדר מנחת מאולתר למסוק הפינוי, שהורכב מפחי דלק בוערים כדי שיאתר את מקום הנחיתה ואת כיוון הרוח. ברגע שנדלקה האש במנחת, נפתחה גם אש האויב. החיילים המצרים ראו את הבזק המסוק וחיכו לסימן נוסף. הפחים הבוערים כובו בזריזות. הנחיתה הפכה מסובכת הרבה יותר. פינקו לקח מכשיר קשר והנחה את הטייס לשמור איתו על קשר: כשזה ישמע אותו מעליו, הוא יגיד לו לנחות. הטייס הצליח במשימה והפצועים הועלו. אחרי הפינוי, נתקל השריונר הנחוש בבעיה נוספת - הטנקים במחסור תחמושת ודלק, הרי הם פעלו כבר שעות ארוכות. באותו רגע עלה במוחו פתרון נועז. הוא ציוות את הטנקים לזוגות, אחד בלי דלק והשני בלי תחמושת כשהטנק ללא התחמושת יגרור את משנהו.

במהלך הלילה הגיע כוח לחפות על צוותו של פינקו בעוד הם מטפלים בטנקים. עם זריחת השמש הודיע מפקדם שהם זקוקים לסיוע ופינקו שלח את חוד החנית, המ"פ, רס"ן שמאי קפלן. אחרי שעזר לגדוד האבוד, המשיך שמאי להתקרב אל התעלה, עד שנותק בינו לבין פינקו הקשר. הסמח"ט המודאג ניסה בעצמו, אך זה העלה חרס. מיקומם התגלה, נוסף על מחזה מבעית. הטנקים הצה"ליים הופגזו משני הכיוונים. פינקו החליט לצאת לקרב עם שתי הפלוגות האחרות, כשכל מה שעלה בראשו הוא שלומם של חייליו. כשהתקרב, צעק בקשר "עכשיו, נקמה על זה שהרגו את שמאי! תפתחו באש",  וכמו מקלחת מטאורים, החלו לזרוע הרס בתגובה למות חברם. הכוח המצרי ששרד נאלץ לברוח, ופינקו הצליח להציל את הפלוגה, אבל לא את חברו. "מהרגע הזה לא הייתה יותר מלחמה, רק מצרים בורחים".   

שיעור בצליפה

הסורים זיהו את האקלים של טרום מלחמת ששת הימים כהזדמנות פז לפתוח במבצע שאפתני, שמטרתו לגזול את המים מישראל. הם רצו להסיט את הנחלים שמזינים את נהר הירדן לכיוון ירדן, מה שייבש את הכנרת, ובלית ברירה גם את ישראל. צה"ל צפה בהכנות למבצע, ותכנן פתרון לאיום הקיומי המתגבש. ברגע שהסורים פצחו בעבודות החפירה, העבירו טנקים לגבול, לרמת הגולן, לצורך ירי מרחוק על הכלים הסוריים. בשלב זה, מנהיגותו של פינקו הוכחה כיעילה במיוחד. הטנקים הצליחו לפגוע בציוד החפירה הסורי ממרחק של עשרה קילומטרים. "הטנקים באותה התקופה יכלו לירות לטווח של קילומטר־קילומטר וחצי, אבל את חפירת התעלה הסורים ביצעו כמעט עשרה קילומטרים מהגבול, אז אימנו את הטנקיסטים שלנו לצלוף היטב. הם הוכיחו את עצמם ופגעו במטרות המרוחקות. אחר כך נשאלנו רבות על ידי הבריטים, שסיפקו לנו את הטנקים באותה התקופה, איך עשינו את זה, ואנחנו ענינו, 'עובדה!'" מוסיף פינקו בגאווה. הפצצות הטנקים הישראליים השמידו את ציוד החפירה הסורי והביאו להפסקת התוכנית ההרסנית. אחרי אירועים אלו המצב התחמם עוד יותר, בעוד מלחמת ששת הימים הולכת וקרבה. ב־1967 נאצר פרץ לתוך חצי האי סיני לאחר שהכריז שעל האו"ם לפנות את עמדות השמירה שלו, שכן חצי האי עתיד להפוך לאזור מלחמה. לאחר שהאו"ם נטש את האזור, הכניס נאצר את זרועות צבאו אל המדבר רחב הידיים ואלו התבססו בשני מקומות, אל־עריש ורפיח. כניסת הכוחות המצריים אל סיני, המקום אליו היה אסור להכניס אף לא טנק אחד, נפתחה בנסיעתם המרעישה של אלף טנקים. אל הטנקים המצריים התלוו גם 1,200 תותחים ושלוש דיביזיות רגליות.

סדין אדום

עקב האיום המצרי המתהווה, משה דיין, שר הביטחון, מיהר לאשר את תוכניות הכניסה של כל ראשי הצבא. המלחמה הייתה מוכנה להיפתח. חטיבה 7 קיבלה תחת אחריותה אזורים מרכזיים במלחמה: צומת רפיח, אל־עריש והתעלה. חטיבה 7 כללה את גדוד 82 שהיה מורכב מטנקי "שוט" בריטיים, גדוד 79 שהפעילו טנקי "מגח" אמריקאיים וגדוד 9, שהשתמשו בזחל"מים. אחרי הכנות ואימונים רבים, בבוקר ה־5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים באופן רשמי. פקודת המבצע,  "סדין אדום", נשמעה בכל רחבי הארץ, והצבא נדרך. למלחמה יצאו חיילי חטיבה 7 תחת פיקודו של מפקד אוגדה 36, האלוף ישראל טל ז"ל. "לא חשוב כמה אבידות יש, ממשיכים קדימה, גם אם יישאר טנק אחד, הוא ירוץ קדימה". אל"ם שמואל (גורודיש) גונן ז"ל, המח"ט, הוביל את גדוד 82, לשעבר הגדוד של פינקו, וגדוד 79 וחסם את הגבול מכיוון חאן יונס. המצרים בנו מחסומים המורכבים מעשרות כלי רכב, וכשהגיע הכוח של חטיבה 7 הם ירו מכל חלונות הבתים. המלחמה נפתחה באופן מעשי. לאחר שעה, ללא כל עדכון, החליט פינקו לא לתת להיתקלות לעכב את הפעולות בסיני. הוא יצא עם שתי פלוגות טנקים לכיוון חאן יונס, דרך שדות מעובדים, מהם נמנע המח"ט בשל חשש ממוקשים. "חיפשתי איפה יש גידולי ירקות, ורק כך הצלחתי לנווט. היכן שהיו גידולים לא הוטמנו מוקשים", מתאר השריונר. פינקו והכוח שהוביל הגיעו לכביש עזה־רפיח, כקילומטר דרומית מצומת חאן יונס. אחרי חמש דקות שבהן חקר את הסביבה, הוא הורה לטנקים לפנות דרומה ולהיכנס למבנה. אם יראו כל תזוזה שהיא, שיירו.

רעם ללא ברק

אחרי שנכנסו למבנה, פינקו נע לעבר חאן יונס עם הכוח הנותר וכעבור חצי שעה הגיע לצומת רפיח, שפעם היה מחסום האו"ם. הצומת היה מקושט בבנייני שמירה נטושים עם כתובות "אל תירו, האו"ם בפנים" מרוססים באנגלית על הקירות. כשחנו בצומת זיהה פינקו את דיביזיה 7 של הצבא המצרי, שהורכבה מכ־11 אלף חיילים. הסמח"ט עמד מולם עם קצת פחות משתי פלוגות טנקים, כ־52 קנים בלבד, והצליח לתפוס את המצרים לא מוכנים כשתותחי הטנקים החלו מכים בהם כרעם ללא ברק. ההתקפה הייתה הצלחה גדולה. אחרי ההתקפה קרא לאחד ממפקדי הפלוגה כדי לקבל דיווח, והמ"פ הרים דגל בוהק לאישור, כנהוג בשריון, כדי להימנע מקשקשת בקשר. כשהרים את ידו הוא נורה ונפל. מעט אחר כך תחמושת נגד טנקים (נ"ט) פגעה בכוחותיו של פינקו. הוא ראה טנק מושמד כשחמישה פגזי נ"ט פגעו בו יחדיו ומיד פקד על כוחו לנוע אחורה מעבר לגבעה ממנה פגעו בדיביזיה 7. בשלב הזה צלפי הטנקים שלו הצליחו לרסק את תותחי הנ"ט המצריים במהירות שיא, והפלוגה התפנתה לחלץ טנק אחר. בזמן מבצע ההצלה הגיעה פלוגת טנקים מצרית במטרה לטפל בכוחותיו של פינקו, אבל גם הם נוצחו בחולות ספוגי הדם והדיזל של רפיח. כוחותיו של פינקו נפגשו מחדש עם כוחות המח"ט בוואדי שיח זועז, שם נתקלו בהפתעה מעניינת. כוחות החטיבה לכדו את מפקדת דיביזיה 7 על כל יושביה, ובעזרת כוח משטרה צבאית נשלחו הקצינים המצרים לכליאה וחקירה. חיילי חטיבה 7 עוד לא הספיקו לחגוג את הניצחון הנוסף וכבר התפצלה החטיבה פעם נוספת. המח"ט נקרא חזרה כדי לעזור לכוח צנחנים, ולקח איתו שוב את מרבית החטיבה. פינקו נשאר עם שלוש הפלוגות והחליט להמשיך להתקדם לעבר אל־עריש, לסיום הלחימה בסיני.