לכבוש את "המפלצת"

כשאתה בסיירת הצנחנים, אתה כל הזמן שומע "לבנון, לבנון, לבנון". אתה שומע על מור"קים מכל מיני מבצעים שהיחידה עשתה במלחמת לבנון הראשונה. אף פעם לא נכנסנו לשם, וזה היה נראה לנו אז מאוד סקסי. זו לא הייתה טבילת האש הראשונה, וגם באנו עם המון מוטיבציה. היום, עשר שנים אחרי, אתה במיינדסט של משפחה, אז יותר קשה להבין את זה. אבל אז, בסדיר, חיפשנו את האקשן. מה לעשות. זה כמו להיות פרמדיק באמבולנס ושלא יהיו לך פצועים. לפני המלחמה היו לנו הרבה מבצעים ופעולות בשטחים. היינו בג'נין, בשכם, ביריחו - בכל המקומות הבעייתיים, ואפילו איבדנו חברים. אבל כשאתה ממש בפנים יש את הרגעים שאתה מבין שזה לא משחק. פה נהרגו עשרה, שם נהרגו חמישה, חבר נהרג לידך וחטף כדור – אתה מבין שזה לא משחק.

אחרי הקרב במארון א־ראס, בשבוע השלישי למלחמה, קיבלנו פקודה לבוא לבינת ג'בל. קיבלנו הוראה להתמקם באחד הבניינים שם – בניין ברוחב של הכנסת, גבוה ממנה אולי פי שניים או שלושה. קראנו לו "המפלצת". המקום היה מוקף בחומה מאוד גבוהה ונאלצנו לטפס מעליה. בגלל שהיינו הכי ותיקים, אנחנו גם הובלנו את הכוח. התחלנו לאגף את הבניין כשפתאום ראינו שם מרצדס חדשה בצבע שחור. לא הספקנו להבין מה קורה, והתחילו לירות עלינו.

אין מסוק, יש טילים

מסתבר ש"המפלצת" שרצה מחבלים, וחלק מאנשי המטה של חיזבאללה שהו שם. הם ירו עלינו מתוך החלונות ואנחנו השבנו אש כששאר היחידה חיפתה עלינו. הבנו שזה מקום שאי־אפשר להתמקם בו, והצלחנו להיחלץ משם. אחרי שהיינו מספיק רחוקים מהבניין, חיל האוויר הפציץ אותו, ואת זה גם רואים בתמונה.

יום למחרת קיבלנו משימה לפשוט על מתחם קרוב ל"מפלצת", בצומת "נאום קורי העכביש" (הקרוי על שם נאומו של חסן נסראללה – ע"מ). שם, על פי מידע מודיעיני, הייתה המפקדה שלהם. הרעיון היה לפשוט על המקום בלילה, כי חיזבאללה לא יכלו לפעול בחשכה.

השעה הייתה תשע בערב והיינו מוכנים לצאת, אבל לא קיבלנו אישור למשימה ולכן המתנו כל הלילה. ברבע לחמש בבוקר קיבלנו את האישור ויצאנו למשימה. ככה הלכנו, ממש לפני הזריחה, יחידה עם למעלה מ־70 איש. היה כבר ממש אור בחוץ והתחיל ירי מטורף. הם ירו עלינו מרגמות ופגזים, לא היה ברור מי יורה על מה, אתה לא יודע בכלל מי יורה – אם זה צה"ל או חיזבאללה. הוחלט לבטל את המשימה ולסגת. בזמן שהתחלנו לסגת, מורן כהן קיבל כדור והחובש עשה לו ח"ע רוסי. אני במקרה הייתי ליד מורן, ואני זוכר שראיתי שפריץ של דם שיוצא כל הזמן מהמקום בו הכדור נכנס. חסמתי עם האגודל את הפציעה, המצב שלו היה אנוש אבל יציב.

היינו אז בבעיה – מסוק לא יכול היה לנחות ולחלץ אותנו כי ירו עלינו טילים, וטנק לא יכול היה להגיע ללב בינת ג'בל. אחרי המון זמן, שעתיים וחצי או שלוש אחרי שמורן נפגע, החליטו שמחלצים אותו על גבי אלונקה לכיוון ואדי שנמצא 400 מטר צפונית מאיתנו. במשך כל זמן הפינוי הייתי עדיין עם היד על מורן כדי שלא ידמם. בזמן החילוץ נהרג אורן ליפשיץ, שחטף כדור בלב. הצטרפה עוד אלונקה – מורן שהיה פצוע אנוש ואורן ההרוג. המשכנו לסחוב אותם עם האלונקה עד שהגענו לטנק. העמסנו את שניהם על הטנק ביחד עם רופא. בסוף, לצערי, גם מורן לא שרד.

אחרי המלחמה אף אחד לא דיבר איתי. לא שאלו אותי, 'יוני, מה היה? איך היה? מה עשית?' אף אחד לא אמר לי כלום. אחרי שהשתחררתי גיליתי שאני מועמד לצל"ש, זה הגיע אליי בכלל דרך התקשורת. עליתי לבמה בטקס, הקריאו את מה שהקריאו וקיבלתי את הצל"ש. פשוט ככה.