גדוד "רשף" במלחמת ששת הימים
|
אלברט סויסה
סיפור עיטור המופת של יינון שמואלי ואלברט סוויסה
מחנה הקבע של גדוד "רשף" היה בג'למי. הכלים היו תותחי 25 ליטראות. המבנה שלו כלל 2 סוללות סדירות, סוללת מילואים והשלמות שונות. באותה תקופה הייתה בגדוד סוללה נוספת (שנקראה "סיירת נץ") בפיקודו של צבי עופר שכללה תותחי נ"מ 30 מ"מ "היספנו סוויזה" שהורכבה עליו כוונת טנק AMX13; שהוסבו ללוחמה קרקעית ("תמיד תותחן" 15 עמוד 25; ו"תמיד תותחן" 28 עמוד 33).
הרכב גדוד "רשף" במלחמת ששת הימים.
מג"ד - סא"ל משה פלד מת"ץ אוויר
סמג"ד - רס"ן אלכס גוטליב
קנ"א - סגן מיכה בועזון
קס"מ - סגן בני וינרמן
קצין חימוש - יצחק תלם
קצין רכב - רס"ר דוד אליעזר
מסו"ל א' - סגן מיכה וידבסקי מת"ץ אוויר
מסו"ל ב' - סרן (מיל) רפי ביהם
מסו"ל ג' - סרן גרשון שלום מת"ץ אוויר; מ 9.6 קש"א בגדוד 377
מסו"ל ד' (30 מ"מ) סרן גדעון קידר (קרופניק) מת"ץ אוויר
רס"ג - רס"ר משה גולן (אוחיון).
ההכנות למלחמה תפסו את הגדוד בתעסוקה מבצעית ב"מתכים"-הכור בדימונה בזמן "ההמתנה" הגדוד הוחזר למחנה ג'למי. עם הכרזת הכוננות, היה גדוד "רשף" עמוס ומוכן לצאת לקרב עם תותחי ה 25 ליטראות. ואז התקשר הקתמ"ר, אל"מ ישראל בן אמיתי, למג"ד ואמר שיש לו תותחי 155 מ"מ נגררים במחסנים, האם הוא מוכן להסב את הגדוד לגד"ב. המג"ד השיב בחיוב. ואז קיבל הגדוד ממקתמ"ר תוכנית אימונים בת שבועיים להסבה.
בתחילת שנות השישים הפעיל הגדוד במקביל גם תותחי 155 מ"מ נגררים. ולמבצע "סנונית" בחודש מרץ 1962 יצא הגדוד עם תותחי ה 155 מ"מ. מאותה תקופה שרד בגדוד רק הרס"ג משה גולן (אוחיון), בנוסף לו הכירו את התותח המג"ד, משה פלד וסגן יעקב כהן-קע"ת ג'. המג"ד אסף את הגדוד באולם הקולנוע בג'למי ואמר לגדוד: "לפי תוכנית הקתמ"ר אנחנו נעשה הסבה אך לא נשתתף במלחמה", הוא ביקש מכולם לעבוד יומם ולילה. חולקו משימות:
1. הרס"ג משה גולן (אוחיון) אחראי על הדרכת תותחנות (תותח, תחמושת, כוונת)
2. יעקב כהן היה אחראי על המשנאות הטכנית (ההבדל העיקרי היה מעבר ממעלות לאלפיות).
3. הסמג"ד, רס"ן אלכס גוטליב היה אחראי על קליטת הציוד, התחמושת, רכב מגויס עם מעצורי אוויר)
לאחר 3 ימים של עבודה מאומצת, יצא הגדוד לשטח אש (שטח "אנדרסן") הגדוד ירה , המג"ד הודיע למת"פ (סא"ל אריה לוי), שהגדוד מוכן לצאת למלחמה.
מספר הרס"ג משה גולן: " לפני המלחמה – הוחלט להפוך את הגדוד מגד"ש לגד"ב. מאחר והייתי היחיד בגדוד מהוותיקים שהכירו את תותח ה – 155 הנגרר. הייתי אחד מצוות ההסבה. הגיעו 8 תותחים עשינו תוכנית אימונים, חילקנו את החיילים הסדירים לשתי סוללות. אני הדרכתי את הקצינים בהפעלת התותח. הקצינים עצמם תרגלו הפעלת התותח במשך יום שלם. למחרת הדריכו את אנשי הצוותים. לאחר יומיים יצאנו לשדה (לשטח "אנדרסון" – צומת אליקים). ירינו והוכרזנו כ גד"ב רשף".
מספר שלום גרשון מסו"ל ג: "סוללה ג' הייתה סוללת טירונים שהגיעו זה עתה מטירונות בסיסית. החיילים הגיעו ערב יום העצמאות תשכ"ז, השתתפתי במצעד צהל בירושלים כקצין בג'יפ הנושא את נס החיל. בשטח הפיזור המתין לי רכב עם נהג שהחזיר אותי מיד לגדוד. בגדוד נאמר לי שיש כוננות וכי עלי להתחיל לאמן את חיילי הסוללה אימון תותחן 25 ליטראות. אני הגעתי לגדוד מספר חודשים מוקדם יותר לאחר ששירתתי מסיום ההשלמה החילית חת"ם בשריון , גד' 9 חט' 7 כקע"ת ומסו"ל של סוללת המכמ"ת דגם ד' האורגנית וכמ"פ מסייעת בגדוד. כשהגעתי ל"רשף" התמניתי לקס"מ , כך שלא הכרתי כלל את תותח ה-25 ליט'. לכן את האימון העבירו מפקדי הצוותים. אולם לאחר שני שיעורים הודיעו לנו שתותחים 155 מ"מ בדרך מהנמל. התותחים הגיעו- למיטב זיכרוני – מיחידות צבא ארה"ב בגרמניה , ולא הספקנו לצבוע אותם בצבעי צה"ל , כך שאת המלחמה הם עברו עם צבע ירוק כהה ועם סמלי יחידות ארטילריה אמריקאיות. את המשאיות לגרירת התותחים גייסו מהמחצבה השכנה לבסיס ג'למי -משאיות "מאק" ענקיות , גבוהות מאד , שלא היה להן סולם והיה אימון כושר לטפס או לקפוץ מהן. הן ונהגיהן האזרחיים ליוו אותנו עד להסבה לתומ"ת ברמה אחרי המלחמה."
תקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים מצאה את גדוד "רשף" בפצ"ן כחלק מן הריכוז הארטילרי, שהעמיד צה"ל מול הסורים. ההנחה הייתה, שהסורים ינצלו את העליונות הגיאוגרפית שלהם, ובמקרה של התלקחות יפגעו בתותחיהם בישובי הגליל. על תותחי צה"ל הוטל התפקיד לפגוע בסוללות האויב.
הגדוד עלה צפונה לשטח היערכות בקיבוץ בית קשת ליד צומת "גולני" ו ב 5.6 הגדוד קיבל פקודה לצאת לשטח כינוס. ותוך כדי תנועה התקבלה ההוראה לפרוס את הגדוד באזור שדה התעופה מחניים.
ביום הראשון למלחמה שתקו תותחי צה"ל עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. אך משפתחו הסורים בהפגזות על הישובים, ניתנה הוראה לסוללות התותחים להשיב אש נגד סוללתית. גם ביום שלמחרת נמשכו חילופי הפגזים וכן ביום רביעי. ביום זה ניסו הסורים לפגוע בעיקר בתותחים הישראלים שבעמק.
סוללת ה-30 מ"מ, בפיקוד גדעון קידר (קרופניק), פרסה במורד קדמי מול גשר בנות יעקב והעסיקה מטרות באזור בית המכס התחתון.
במשך ארבעה ימי הקרבות הראשונים הפגיזה הארטילריה הסורית את ישובי העמק ואצבע הגליל ועד הכנרת. באותם ארבעה ימים התנהל קרב עיקש בין הגדוד לתותחים הסוריים
ביום שישי (9.6.1967) לפני הצהריים הגיעה לפתע הבשורה, שחטיבות שריון ורגלים עולות על הרמה. תפקיד הגדוד היה לחפות ולסייע לחטיבת "אלכסנדרוני" שפעלה בגזרה המרכזית. היה ברור שבחיפוי הפגזים של "רשף" תלויה לא מעט הצלחת ההסתערות. ההוראה הייתה לפתוח באש בקצב מלא.
מספר מיכה בועזון הקנ"א: "הגדוד סייע באש לחטיבות שעלו לרמה בגזרה שלנו-זוכר את חטיבת "אלכסנדרוני" 3. הגשנו לכוחות סיוע קרוב, עשינו כך עד שקיבלנו פקודה להפסיק. שכן רסיסי פגזינו התחילו נופלים בקרבת כוחותינו. תוך כדי מתן סיוע היו פגיעות גם בנו. בפגיעה אחת ישירה נהרג החייל יינון שמואלי במקום, ואלו מפקד הצוות (אלברט סוויסה) נפגע בשתי רגליו. אעפ"כ קם המפקד ממקומו וחבש חייל שהיה פצוע קשה ממנו. כל אותו זמן המשיכה הסוללה לירות כאילו לא אירע דבר".
בקרי האש הודיעו לגדוד על פגיעות יפות במטרה. בשעות הצהריים החל הגדוד לחטוף אש נ"ס סורית. פגזים נפלו מסביב ובתוך הגדוד. ההוראה הייתה לא לדלג לעמדת חליפין ולהמשיך לירות. כי בהמשך הירי תלוי גורל ההסתערות. הגדוד המשיך בירי. לפתע נחת פגז סמוך לצוות המטווח של סוללה א' מפקד הצוות נפצע ברגליו, סגנו נהרג ושלושה אנשי צוות הוכו בהלם קרב. אך הגדוד המשיך בירי.
מספר משה גולן (אוחיון) הרס"ג: " חטפנו אש נ"ס, מכל האש שקיבלנו הייתה רק פגיעה אחת אפקטיבית. קיבלנו פקודת ירי; ירינו אש תותחים בקצב מרבי. עד שנגמרה התחמושת. תוך כדי חילופי האש נהרג סגן מפקד הצוות רב"ט יינון שמואלי (שזכה לצל"ש של אלוף פיקוד צפון על אומץ לב ודבקות במטרה).
אני הרס"ג שימשתי כתותחן הבכיר בגדוד, במשך כ 5 לילות לא ישנו בכלל וירינו ללא הפסק. נתקלנו בחוסר תחמושת וכמעט ולא קיבלנו פגזים. השתמשנו בכל התחמושת הפסולה שמצאנו. עד שהמצב בסיני נרגע ואז קיבלנו תחמושת במידה מספקת. לאחר שהמאמץ העיקרי בכיבוש הרמה (חטיבה 8 ו "גולני") הסתים כמעט ולא ירינו".
המג"ד ושני המסו"לים (מיכה וידבסקי וגרשון שלום) הועלו על מטוס קל ושמשו כמתצ"י אוויר. המטוס היה מצויד בכל העזרים הנדרשים, מפות, תצלומי אוויר, מעודכנים ומסומנים היטב. הם הכירו את שטחה של הרמה על בוריה מתוך סיורי אוויר שעשו עוד לפני המלחמה, הם ידעו היכן נמצאות המטרות, הסוללות והמוצבים הסוריים.
בימים הראשונים הסורים ירו על הישובים הישראלים, מטרתם הייתה לשתק את מקורות הירי. ב 4 ביוני קיבלו התראה שלמחרת פורצת המלחמה. עדיין לא הייתה פקודה לכיבוש הרמה, בינתיים רק טסו לחיפוש מטרות. הם טסו, נחתו לתדלוק, החליפו מטוס וחזרו לאוויר.
מספר גרשון שלום: "המג"ד, מיכה וידבסקי ואני התמקמנו במנחת מגידו , שם חברנו לטייסת הקלה ועלינו לתצפיות אוויר. השתמשנו בשני סוגי מטוסים"- פייפר ובו טייס ומת"צ אוויר או "דרור" ("דורניר") ובו טייס, מת"צ אוויר, אלחוטן וסייר אוויר (איש מודיעין עם מצלמה ).כל אנשי הצוות היו חגורים במצנח. הטיסות היו במשך כל שעות היום , תמיד מטוס אחד -או שניים-באוויר. כאמור העמקנו לטוס עד מעל קוניטרה , והסורים ירו על המטוסים אש נ"מ כל הזמן. באחת הגיחות ב"דרור" המנוע דמם מעל הרמה, ולמזלי הטייס הצליח להגיע בדאייה עד לאזור גינוסר - החלק המזרחי של הכינרת היה סורי - וכשניסה לנחות נחיתת אונס בשדה החל המנוע לעבוד והצלחנו לנחות ברמת דוד. תארו את ההרגשה להיות מעל הרמה בלי מנוע !!!
גם במנחת ספגנו גיחות של "האנטרים" ו"טופולב" , ואש התותחים הירדנים הייתה בתענכים לא רחוק מאיתנו".
במאמץ העיקרי של פיקוד צפון הצטרף המסו"ל גרשון שלום כקש"א לגדוד טנקים 377 (בפיקוד אמנון חינסקי) ת"פ חטיבה 8 לכיבוש מוצב זעורה שברמת הגולן. מספר גרשון שלום: "ביום חמישי 9.6 הצטוויתי להתייצב במחנה "פילון" לקבוצת פקודות של "גולני". התייצבתי אצל המח"ט יונה אפרת, ונאמר לי שאצוות אחרי קבוצת הפקודות. מיד בהתחלה כשיונה החל לדבר החלה הפגזה סורית על "פילון", וקיבלנו הוראה להתפזר . חזרתי למגידו בכדי לקבל הוראה להתייצב בגדוד 377 של חט' 37 , מח"ט אורי רום, אצל המג"ד אמנון חינסקי. בחניון בקרית שמונה בין האצטדיון לגבעת שחרות. התייצבתי באותו ערב. החטיבה והגדוד הגיעו זה עתה לאחר שנלחמו בגדה באזור שכם, ולא ידענו מה יקרה. לפנות בקר, יום שישי , העירו אותנו והמג"ד מסר שעולים על הרמה. אני הייתי קש"א בטנק המג"ד. נענו לקיבוץ כפר סולד, עברנו בתוך הקיבוץ כאשר החברים יוצאים מהמקלטים וזורקים לנו לטנקים חבילות מזון וממתקים. המשימה הייתה לעלות דרך "גבעת האם" לכיוון זעורה. כל הדרך היינו תחת הפגזה ואש ישירה, הכלים החלו להיפגע. טנק המג"ד נפגע בחיבור בין התובה לצריח , כך שלא הייתה לנו שליטה על הצידוד. מדרום לנו הגדוד של בירו עלה על מערך נ"ט ושטח השמדה מול זעורה וכל האש הארטילרית הייתה בשלב זה לטובת הקש"א אהוד אברמסון (אבירן) שקיבל צל"ש מח"ט על קרב זה. (שהפך בשנת 1972 לעיטור המופת). במשך הלחימה שמנו לב לנופי הגולן המרהיבים שנגלו לנו , ובעיקר החרמון עם כיפתו המושלגת. אגב , קמ"ן הגדוד היה צבי אילן ז"ל, ארכיאולוג ואיש ידיעת הארץ, שנשא עימו דגל ישראל גדול, שחלומו היה להניפו על קלעת נמרוד. בערב , התכנסנו לחניון לילה חטיבתי באזור זעורה , כשהסורים ממשיכים לירות אש ישירה , אם כי פחות מסיבית".
עם תחילת הפריצה לרמה, התבקש משה פלד, המג"ד, לגלות את סוללת המרגמות שירתה על גדוד "ברק" שתקף בתל פאחר. משה פלד גילה 4 טנקים סוריים מסוג פנצר שעמדו בעמדה שולטת וירו על הכוח התוקף, וכן גילה סוללת מרגמות בינוניות (82 מ"מ). הוא טיווח את מרגמות גדוד "הרעם" על הטנקים והמרגמות ששותקו בעקבות הירי.
מספר המג"ד: "הייתה לי הזכות לטווח את כל רוחב הגזרה כמת"ץ אוויר (ביחד עם קרופניק וגרשון). בעצם, אני עמדתי לסיים את התפקיד שלי כמג"ד בסוף חודש יולי לאחר חמש שנים ב 2 קדנציות), לו פספסתי את המלחמה הזאת, לא הייתי סולח לעצמי לעולם. אדם מכין עצמו למלחמה".
מיד אחרי הפסקת האש הגדוד עלה לרמה דרך גשר בנות יעקב ובית המכס ופרס במחנות עליקה ואחרי זה במבואות קוניטרה. ברמה דאגו למנוע ביזה, ולהתנהג כצבא.
מספר גרשון שלום: "לאחר כיבוש זעורה בבקר שקט האזור והתחלנו בתנועה לכיוון קוניטרה. בהתחלה תנועה איטית וזהירה , וכשניראה היה שהסורים ברחו לפנות בקר, נסיעה מהירה יותר. לפני קוניטרה התפרסנו וחיכינו לפקודה לנוע ,חששו שעדיין הסורים יילחמו על "בירת הרמה". לפתע הגיע פייפר כשהמת"צ הוא מיכה וידבסקי , ביצע מספר "בזים" על קוניטרה , והודיע שהעיר נטושה. הפייפר היה חמוש בשני מקלעי "0.3 , והוא ירה מספר צרורות לעיר , דבר שאח"כ נתן למיכה את הזכות לטעון שהוא השתתף בכיבוש העיר. נכנסנו לעיר הנטושה , פגשנו במי שהציג עצמו כראש העיר , ראינו עיר גדולה שננטשה בחיפזון , ויצאנו לחניון מחוצה לה. הקשר עם גדוד "רשף" נותק עם העלייה לרמה , הם היו בגזרה אחרת , ולאחר מספר ימים כשראיתי סופית שהמלחמה נגמרה ביקשתי לחזור לגדוד. הבעיה הייתה היכן הגדוד? בבלגן ששרר לא יכולתי לדעת והתחלתי לנסוע – (היה לי טנדר מגויס עם בעליו)- ברחבי הרמה ולשאול על הגדוד. הסתבר לי שהגדוד בנסיעה לכיוון מחנה סורי קלע. הגעתי לשם לפני הגדוד והמתנתי בשער המחנה. ראשונה הגיעה סוללת המילואים. כשראו אותי החלו לצעוק וחלק קפצו ורצו אלי. גם מיתר הסוללות זכיתי לקריאות שמחה כאילו הם גילו אח אובד. לא הבנתי את הפופולאריות לה זכיתי , עד שסיפרו לי שמכיוון שהקשר איתי נותק , החלו שמועות על הגרוע מכל.
לאחר מספר ימי התארגנות הגדוד דילג לשיכון הקצינים - שכונת וילות - שמאוחר יותר התיישב שם הקיבוץ עין זיון. שם פרסו שתי סוללות ואני פרסתי עם סוללה ג" בדרום הרמה מצפון מערב לתל פארס".
יינון שמואלי ז"ל זכה בצל"ש אלוף הפיקוד, מפקדו אלברט סוויסה זכה לצל"ש המת"פ. בשנת 1972 הפכו הצל"שים לעיטור המופת.
ביולי החליף בני ארד את משה פלד. הגדוד נשאר ברמה והוסב לתומ"ת.
מספר משה פלד- המג"ד: "לאחר המלחמה הוטל עלי לבדוק את פגיעות התותחנים במלחמה, עברתי בין כל המטרות שהתותחנים ירו עליהן וגיליתי פגיעות מצוינות שלנו במטרות.
מספר מיכה בועזון הקנ"א: " יום או יומיים אחרי
המלחמה,כשהיינו פרוסים במבואות קוניטרה קיבל הגדוד משימה לבדוק תוצאות ירי חת"ם על עמדות האויב. התחלקנו למספר
צוותים.כל צוות כלל
קצין,קשר ונהג ומפה בה סומנו
עמדות הארטילריה של האויב אני
קיבלתי את הגזרה הדרומית. במסגרת הסיור
מצאתי ביהודיה עמדה גדודית
של תותחי