החייל שהסתער לבדו על מוצב שלם

פנחס נוי נכנס לספרי ההיסטוריה כאחד מ-40 לוחמי צה"ל שקיבלו את עיטור הגבורה - האות הגבוה ביותר שמעניק צה"ל על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש".

העיטור הוענק לו על חלקו בפעולת התגמול בה פוצצה משטרת קלקיליה ("מבצע שומרון") בעקבות רצח שני פועלים יהודים ב-10 באוקטובר 1956. נוי, שהיה סגן מפקד פלוגה בגדוד 88 (הנח"ל המוצנח), הסתער על עמדת האויב, ובקרב פנים אל פנים הרג תשעה חיילים ירדנים.

"איתרתי מאיפה יורים עלינו ואמרתי לשני החיילים שהיו איתי: 'מוכנים להסתער'. איך שאנחנו קמים להסתער אני רואה שזה מימין נופל וזה משמאל נופל. שניהם נהרגו במקום, ורק בזמן התנועה קלטתי שנשארתי לבד, מטרים ספורים לפני המוצב", סיפר לימים ל"במחנה". "הייתי צריך להחליט אם להסתלק לאחור או להמשיך. החלטתי להמשיך בלי פחד. תחושת האחריות היתה כל כך חזקה, ששיקול הדעת וחישוב הסיכונים בכלל לא פעלו אצלי", הוסיף.

"חייל שחוזר מפעולה כזאת, ראשית הוא שמח שיצא חי מהעסק. אחרי שהוא רץ וחבריו נופלים מימינו ומשמאלו, הוא נעשה חיית טרף ויכול אפילו לנשוך את האויב בשיניו", כתב אז נוי.

בפעולה עצמה נהרגו 18 חיילי צה"ל ונפצעו כ-70 מפקד הפעולה היה אריק שרון, ומבין הלוחמים שהשתתפו בקרב היו שניים שלימים הפכו לרמטכ"לים: מרדכי (מוטה) גור ורפאל איתן (רפול).

נוי נולד בלודג' בפולין ב-1935 למשפחת ניידיק. בגיל שנה עלה עם משפחתו לארץ ישראל. לימים שמע כי קרובי המשפחה, שליוו את משפחתו לתחנת הרכבת, ביקשו מהוריו "להשאיר בפולין את התינוק ולא לברוח איתו למדבר". כמה שנים לאחר מכן הם נרצחו בשואה.

אלוש גדל בחיפה. את בר המצווה חגג במלחמת העצמאות כחבר בארגון "הצופים העבריים". ב-1953 התגייס לצנחנים. אחרי הפעולה בקלקיליה נלחם עם הצנחנים בסיני. ב-1963 יצא בשליחות צה"ל כדי לאמן את צבאות אוגנדה, קניה וטנזניה. "אני גידלתי את אידי אמין", אמר לימים.

ב-1966 שב לארץ ומונה למפקד גדוד 13 של גולני. במלחמת ששת הימים הניף את דגל ישראל בקונייטרה, אחד מסמלי סוריה ברמת הגולן. ב-12 ביוני 1967 עלה לחרמון עם מסוק, צפה לעבר סוריה וקבע: "כאן יקום מוצב החרמון הישראלי".

על הישגיו העיב "אסון בית המכס העליון" שאירע שלושה ימים אחר תום המלחמה. נוי העביר את הפקודה לנקות את הבונקרים ברמת הגולן מהתחמושת והמוקשים שהותירו הסורים. 11 מלוחמי פלוגה ד', שנכנסו לבונקר תת-קרקעי נהרגו בפיצוץ אדיר. "זאת היתה תמונה שאני לא אשכח כל חיי", אמר.

אלא שמותם של החיילים נבלע בהמולת הניצחון. "לא רצו לקלקל את שמחת הניצחון במלחמת ששת הימים", אמר נוי. ד"ר שאול ובר, שחקר את התקרית בספרו "ההר שהפך למפלצת", כתב כי "יסודו של האסון במחדל נורא, שהודחק ונעלם מהתקשורת ומדעת הקהל". על הפרק ניצבה השאלה האם הבונקר נבדק בידי קצין חבלה בטרם הוכנסו אליו החיילים. נוי טען שהורה לעשות זאת, אך מצד אחר טען כי החיילים נכנסו לבונקר בניגוד לפקודות ו"שיחקו בנשק".

אחרי האסון המשיך נוי בקריירה הצבאית. במלחמת ההתשה, כסגן מפקד חטיבת הגולן, נלחם בבסיסי המחבלים בלבנון. במלחמת יום כיפור היה מפקד חטיבה 275 – החטיבה המרחבית בסיני. הוא השתחרר מצה"ל כאל"מ ב-1980, אך שב להילחם במלחמת לבנון הראשונה בשירות מילואים. אחרי שחרורו היה מורה בבית הספר "אורט" בתל אביב, והעביר הרצאות על מורשת צה"ל בבתי ספר.

הוא מת בגיל 81 והותיר את אשתו, השחקנית אביבה מרקס, וכן שלושה ילדים ושמונה נכדים מנישואיו הקודמים.