האיש ששתק: סיפורו של הטייס הבכיר ביותר שנפל בשבי

אלידע בר שאול ליד קברו של לניר צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אבי לניר גדל במשפחת לנקין, שהשתייכה לתנועה הרוויזיוניסטית. אביו יעקב היה חבר פעיל באצ"ל ומפקד פלוגת בית"ר בהרצליה. דודו של אבי, אליהו לנקין, היה מפקד אצ"ל בירושלים, ושמו נודע כשפיקד על אלטלנה, אניית הנשק של הארגון, שהוטבעה בהוראת ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. "על אליהו לנקין, דודו של לניר, נכתב לא מעט", מספר בר-שאול. "אבל על אביו, יעקב לנקין-לניר, לא נכתב כלום. לא תמצא עליו כלום ברשת". 

מנגד, רעייתו של לניר מיכל גדלה במשפחה מפא"יניקית. אביה, צבי ברזילי, היה סגן ראש עיריית חיפה, העיר האדומה, מטעם מפלגת אחדות העבודה. דודה, אריה פולונסקי, היה חבר ההגנה ושירת במשטרת המנדט הבריטי. הוא נרצח בידי אנשי אצ"ל לאחר שנחשד על לא עוול בכפו בהלשנה על חברי הארגון. הרקע המשפחתי-פוליטי הזה עשוי להסביר מדוע אחת השאלות הראשונות ששאלה מיכל את לניר, לאחר היכרותם, הייתה "מאיזו מפלגה אתם". הקשר בין השניים דרש התגברות על משקעים. 

בר-שאול הקדיש חלק ניכר מספרו לתיאור מאבקי ההגנה ואצ"ל בשנות השלושים והארבעים. "אבי לניר נולד ב-1940 בצריפי פלוגת בית"ר בהרצליה", הוא מספר. "באוגוסט באותה שנה, 450 קיבוצניקים הסתערו שם בקלשונים ובכלי עבודה על עשרות אנשי בית"ר חפים מפשע. התברר כי האירועים הללו כמעט הביאו להירצחו של אבי הקטן, בן שבעה חודשים בלבד. מצאתי את העדויות של הוריו במשטרה הבריטית אחרי הלילה שבו הותקפו בידי אנשי הקיבוצים. מלכה, אמו, סיפרה איך השליכו אבנים על הצריף שלהם ואיך היא הלכה מיד ולקחה בידיה את אבי התינוק". 
 

מיכל ואבי לניר ביום נישואיהם צילום: מתוך האוסף המשפחתי

הפרקים העוסקים במשפחתו של לניר מחולקים בספר ל"צד ימין", המספר את סיפור משפחת לנקין-לניר הבית"רית, ו"צד שמאל", המספר את סיפור משפחות ברזילי-פולונסקי המפא"יניקיות, שמהן הגיעה מיכל. כל קורא יבחין מיד שצד ימין זוכה להרבה יותר עמודים בספר. "כבר שאלו אותי למה יש פה כל כך הרבה על הימין. התשובה הפשוטה היא שהצד הזה הוא המשפחה של אבי, ושהדברים מעולם לא נכתבו. אבל אני מוכרח לומר שאני משוכנע שגם אם הייתי מקדיש את אותו מספר עמודים לשני הצדדים, עדיין היו שואלים אותי למה כתבתי כל כך הרבה על הימין. אנשים לא רגילים לכך שכותבים על הימין. באחת מסדרות הסיורים שלי, שכוללת עשרה סיורים, אני מעביר שישה סיורים על הפלמ"ח בלי לומר מילה על אצ"ל ולח"י, ואז, כשאני מעביר סיור אחד עליהם, אחרי עשר דקות של סיור אנשים כבר שואלים אותי למה אני לא מדבר על הפלמ"ח". 

בצד שמאל של הספר, בר-שאול לא עשה הנחות לאצ"ל כשכתב את סיפור הירצחו של אריה פולונסקי, דודה של מיכל לניר, בידי אנשי הארגון. "עלה לי בדמים לכתוב שאצ"ל טעה בסיפור של פולונסקי, אבל הוא טעה, וכתבתי את זה ללא כחל ושרק". 

מי שיחפש סימנים לעמדותיו האידיאולוגיות של בר-שאול, שנחשב למומחה בתולדות המחתרות, ימצא אותן בחלק מההערות המופיעות בתחתית העמודים לאורך הספר. למשל, כשהוא כותב על קצין המבצעים של אצ"ל, איתן לבני, הוא מציין שבתו היא ציפי לבני - "שרת החוץ והמשפטים לשעבר, ויו"ר נודד של סיעות שונות". הוא מסביר ש"מכיוון שאיתן לבני מובא בספר בציטוט, צריכים להזכיר את ציפי לבני דווקא על רקע הדעות של אבא שלה". 
 

אבי לניר עם ילדיו צילום: מתוך האוסף המשפחתי

דוד בן-גוריון צילום: מתוך הסרט בן גוריון, אפילוג

כמובן, בלב הספר מוצגת דמותו הייחודית של אבי לניר עצמו. הוא התגייס לצה"ל בפברואר 1959, והתנדב לקורס טיס. כבר בשלבים הראשונים משך את תשומת לב מפקדיו, ואלה תיארו אותו כבחור ישר, אמין, אציל וצנוע. בבית הספר לטיסה הכיר את מיכל, שהייתה מדריכת סימולטור. כשסיפרה לאמה על החבר החדש, אמרה מיכל שיש לו שתי מגרעות איומות: הוא יהיה טייס, והוא מבית רוויזיוניסטי. 

כשסיים את קורס הטיס בסוף 1961 שובץ לניר בטייסת 105 של הסופר-מיסטר, מטוס הקרב המתקדם ביותר אז בחיל האוויר. פחות משנה אחר כך הוא נשא את מיכל לאישה. לחתונתם הגיעו שר העבודה יגאל אלון ופעילי אחדות העבודה מצד הכלה, ואנשי תנועת חירות וחברי כנסת מהימין מצד החתן. 

לניר עבר הכשרה כמדריך טיסה, והופקד על השלב המתקדם של קורס הטיס. אחד מחניכיו הראשונים היה הרצל בודינגר, לימים מפקד חיל האוויר, שתיאר אותו כ"מדריך אהוב ואדם אהוב". באפריל 1963 יצא לניר עם חניכו מאיר זייטל לטיסת לילה במטוס האימונים צוקית (פוגה-מגיסטר). בדרכו לנחיתה פגע בהם מטוס קרב-הפצצה מסוג ווטור, והם נאלצו לנחות נחיתת חירום. המטוס התרסק לתוך מטע אבוקדו של קיבוץ גבעת-ברנר. זייטל נהרג במקום, אך לניר נחלץ בנס עם חבלות ברגליו. זה היה המקרה הראשון שטייס הצליח להיחלץ בחיים מהתרסקות בדגם המטוס הזה, שאין לו כיסא מפלט. 

שנה לאחר מכן בחר לניר להרחיב את אופקיו ולצאת ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. הוא היה אחד הטייסים הראשונים שיצאו לשנים של לימודים מחוץ לחיל האוויר, והצליחו לחזור לתפקידים מרכזיים בו. באפריל 1967, חודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, היה לניר אחד מהטייסים שלחמו ביום הקרב האווירי מעל הרמה הסורית. הוא וחבריו הפילו שישה מיגים סורים. מטוס המיראז' של לניר חזר לבסיס שחור מפיח: בטיסה הוא חלף דרך הלהבה שפרצה מהמיג הסורי שהפיל. הקרב זכה בעיתונים שלמחרת לכותרת "יומו הגדול של חיל האוויר", והסיפור האישי של לניר זכה להיקרא "פרשת המיראז' השחור". 
  

מטוסי קרב במלחמת יום כיפור צילום: לע''מ

סיפורה של מיכל לניר, אשתו של אבי, הוא מהטרגיים ביותר במלחמת יום הכיפורים. שבוע לאחר שהגיעה למיכל הידיעה על נפילת בעלה בשבי הסורים היא התבשרה על נפילת אחיה, רב-סמל שרוליק ברזילי, בקרב בעמק הבכא בגולן. ברזילי היה מפקד טנק בגדוד 77, ולפני שנפל הספיק עם צוותו לחסל כעשרים טנקים של האויב. שבוע חלף, ושוב הגיע המבשר: בגזרה הדרומית, נפל בן דודה רב-סרן אריק לביא, קצין החימוש של חטיבה 35. הוא נפגע מקטיושה שנורתה לעבר כוחות החטיבה בעת שפעלה להקים "ראש גשר" בגדה המערבית של תעלת סואץ, לחדור לשטח מצרים ולהכריע את המלחמה. 

הספר על אבי לניר יוצא כמעט 44 שנים לאחר שנרצח בשבי הסורים. "דמותו של לניר נשארה בתודעה של הרבה אנשים, אבל עכשיו הדמות הזו תחזור", אומר בר-שאול. "אני מדריך לפחות פעם בשבוע בהר הרצל, וכמעט בכל הדרכה אני מגיע לחלקה שבה מימין למדרגות קבור סגן-אלוף יוני נתניהו ומשמאל למדרגות סגן-אלוף אבי לניר. אצל יוני נתניהו כולם נעצרים, אבל אני אוהב לדבר דווקא על הדמויות הלא מוכרות. אני מעריך שכ-80 אחוזים מהדמויות שאני מדבר עליהן בהר הרצל הן לא מוכרות, ובכל זאת העיניים של המשתתפים בורקות. אנשים צמאים לזה. 
 

נורית לניר צילום: דניאל בר און, באדיבות המשפחה

"אמא שלי אומרת שאדם חי כל עוד זוכרים אותו", אומרת נורית לניר. "אנחנו רק עוזרים לכך שזה יימשך". 

מה חידש לך הספר? 

"גיליתי דברים שלא ידעתי על המשפחה. למשל הסיפור על אבא של אבא שלי בהרצליה, עם הקיבוצניקים. לא ידעתי את זה לפרטי פרטים ולא ידעתי את חומרת העניינים. הופתעתי. מעבר להנצחה של אבא שלי, החשיבות הגדולה של הספר הוא בסיפורה של התקופה של טרום המדינה. סיפור המאבק בין אצ"ל להגנה, והמחיר ששילמנו כחברה על המאבק הזה. הקשר בין ההורים שלי הצליח, בזכות האהבה שלהם, לגשר בין הקצוות והפלגים ולבנות משפחה. אני רואה את הספר כאופטימי, כי בסופו האהבה מנצחת". 

כמו בר-שאול, גם לניר חושבת שתיאור המאבק בין המחנות הפוליטיים בעבר מכניס את המתח הפוליטי בהווה לפרופורציה. "מדברים היום על שנאה ועל פילוג בעם וקוראים לאחדות ולפלורליזם, אבל מהספר עולה שבעבר המצב היה הרבה יותר גרוע. זה לא שהיום צריכים לנוח על זרי הדפנה, ובכל זאת, יצאתי אופטימית מקריאת הספר". 
 

רבקה לניר צילום: אריק סולטן

בשנת 2003 קיימה המשפחה כינוס של רבים מאוהביו וממוקירי זכרו של אבי לניר. כשנה לאחר מכן יצא לאור סרט בבימויו של גלעד טוקטלי שסקר את סיפור חייו ונפילתו וכלל גם קטעים מהכינוס שהתקיים לזכרו. נורית לניר מסבירה מדוע העיסוק בהנצחתו של לניר החל רק כשלושים שנה לאחר נפילתו. "היינו ילדים, ואמא שלי עסקה בלגדל אותנו ולשרוד, כך שלא היה לה פנאי לעסוק בזה. היא נשארה עם שני ילדים קטנים, עבדה וגידלה אותנו ועשתה את זה מצוין. למדתי ממנה הרבה ואני מתייעצת איתה המון גם היום, במיוחד בחינוך הילדים. עכשיו יש לנו פריווילגיה לעסוק בהנצחה. זה התחיל ברובד המשפחתי, במטרה להעביר את זה הלאה לילדים, ועם הזמן ראינו שזה יכול לפרוץ את גבולות המשפחה - וזה חשוב לנו, גם בפן הפרטי וגם בפן הלאומי". 

הספר "אדם מול שמיים" נחתם בציטוטים של מיכל לניר מתוך מעט הראיונות שקיימה במהלך השנים (האחרון שבהם ניתן לפני כשנתיים, ליאיר שלג, במוסף שבת של מקור ראשון). "מיכל אומרת שאבי היה איש ימין והיא מארץ ישראל הישנה", אומר בר-שאול. "לניר אולי לא דיבר ימנית, אבל אומרים שהיו לו דעות מוצקות על כל דבר ושהוא דיבר ציונות בכל מקום שהיה. כשדברים כאלה נאמרו לפני ארבעים שנה הם נשמעו הגיוניים מאוד, אבל היום לצערי כשאתה אומר את המילה ציונות שלוש פעמים בכל מיני פורומים, אתה כבר נחשד בהטיה פוליטית. גם כשאתה מוסיף את המילה 'ארץ' למילה ישראל או מזכיר את המילה ירושלים שלוש או ארבע פעמים, אתה נחשד בהטיה ימנית. אבל לעזאזל, ציונות וארץ ישראל וירושלים הן לא של הימין ולא של השמאל, אלא שלנו, אוהבי הארץ". 

מקור הכתבה