בשדה האש והמוקשים

רן פוני אתר הגבורה, ישראל היום 1 ביוני 2017
שאול משעל

שאול משעל


פרופ' שאול משעל לחם בגבעת התחמושת, ונשאר בחיים לאחר שגבר על חייל ירדני • בדרך עמד בפני דילמה: להציל את עצמו, או את חברו • 50 שנה אחרי, נזכר חוקר החמאס באותו יום עקוב מדם • מדבר על הטראומה שחווה • וקובע שבמלחמה לקינו בהיבריס



עוד בטרם הוקפץ לשירות מילואים בסוף חודש מאי 1967, צפה שאול משעל שמשהו עומד לקרות. כסטודנט בן 21 באוניברסיטה העברית, הוא צפה בקמפוס שהתרוקן, ובחבריו שנקראו בזה אחר זה לשדה הקרב. את חיילי פלוגה ב', מגדוד 66 בחטיבת המילואים של הצנחנים שאליה השתייך, הזעיקו אחרונים לקראת חצות. בבת אחת היכתה בו ההבנה: מלחמה היא רק עניין של זמן. 
בתוכנית המקורית היו אמורים חיילי החטיבה לצנוח בעורף המצרי, באזור אל־עריש, אולם המהלומה האווירית שהנחית צה"ל על חיל האוויר המצרי הפכה משימה זו למיותרת. התדרוך לקראת הצניחה הופסק, ומאזור גבעת ברנר עלו החיילים לאוטובוסים בדרכם לירושלים. לקראת ערב הגיעו לאזור המושבה הגרמנית, תוך כדי שהם עוקפים דרך ההרים את כביש ירושלים שהותקף שוב ושוב.
"לקראת חצות, ב־5 ביוני, הגענו לאזור המושבה הגרמנית. לא אמרו לנו היכן נילחם, אבל ידענו שזה באזור גבעת התחמושת", נזכר משעל, "כבר היום אפשר לומר שזו היתה מעין מלחמה ספונטנית. הגענו ללא הכנה מוקדמת, לא ידענו הרבה על שדה הקרב הזה. רק אמרו לנו שאנחנו חוצים את הקו לאזור של מוצב ותעלות שצריך לכבוש בדרך להר הצופים. ככה התחיל הקרב: כשאף אחד לא יודע במדויק לאן אנחנו הולכים, כמה זמן זה ייקח וכמה כוח מוקצה לזה. בכלים של היום היו אומרים שזה מחדל שבמחדלים, אבל ברוח התקופה היה צורך להיכנס בכל מצב ולתקוף. הסיסמה היתה 'לא חוזרים עד שלא מבצעים'.
"לא היתה לנו שום הכנה נפשית לפני הקרב. זה לא כמו לצנוח בסיני, כשיש צילומי אוויר. זה התחיל ב־2:00 בלילה, והיה צריך לטהר יעד מבוצר. צניחות היו מתוכננות יותר עבורנו, התאמנו לקראתן. היעד שלנו היה להתחיל מלחמה בצניחה. מבחינה נפשית, בגבעת התחמושת התחלנו מלמטה, במקום להתחיל מלמעלה כפי שהתאמנו".
החיילים, ובהם משעל ששירת כמקלען בדרגת סמל, נשארו עם ציוד הצניחה עליהם לכל אורך הקרב, למעט המצנח. "ארגזי התחמושת והציוד האישי היו עלינו במשך שש שעות נטו. סחבתי אותם על הגב, וייתכן שזה מה שהציל אותי - כי הכדורים נעצרו בארגז. צריך להבין: הלחימה בוצעה בתעלות צרות, שנבנו על ידי הירדנים לפי המידות המקובלות שם. החיילים הירדנים היו רזים, ולנו היה קשה לנוע עם כל הציוד. ההתקדמות היתה אטית, שכן במקביל היה מקום בקושי לחייל אחד שיכול לעבור שם.
"הזמן עמד מלכת. לא ידענו כמה זמן עבר. כשנכנסנו לתוך התעלות, דרכנו על משהו רך. גוויות. אתה דורך על גוויות וממשיך, בחושך מוחלט. היתה שם שתיקה נוראית. לא שמעתי לא צעקות ולא זעקות. שמעתי רק יריות ומטחי אש לטווחים קצרים. זה היה מוות.
"הירדנים צברו כוח וחיכו לנו במעקפים של התעלות. הם לא ידעו את גודל הכוח, אלא רק שתוקפים אותם", משחזר משעל ומספר על אופי הלחימה: "במלחמת תעלות אתה תמיד יורה קדימה, בהנחה שהאויב מלפנים ושאתה ראשון. אתה יורה קדימה ומטהר, ולא ידעת לאיזה צד שייך כל הרוג. נון־סטופ יריות מהצד שלך, גם מבית הספר לשוטרים וכנראה מכל העיר, אבל אתה לא שם לב; אתה מרוכז רק במשימה. גם אם הייתי נורה לא הייתי מרגיש, בשבילי זה היה קרב. אתה רק רואה צללית של מישהו שהולך לפניך, ורשפי יריות שמהם צריך להיזהר. כשהולכים בתעלה ברוחב 30 ס"מ, שבגובהה מגיעה מעל לראש - אתה מאבד קשר עין עם התחושה הזאת של יחידה לוחמת. שם כל איש לחם את מלחמתו. אפשר לומר שזה איש־איש לנפשו. תחושה של בדידות נוראית, בלילה, בתוך התעלות".
 

הדור שנתן כבוד לאויב

כשעלה השחר, כך מספר משעל, החלה המלחמה האמתית. חלק מהירדנים נסוגו לעבר מוצב הפיקוד בגבעה והתבצרו בו. "החלה מלחמה פנים אל פנים. הם לא יכלו לברוח משום שמאחורה מיקשו את כל השטח, למקרה ששריון ישראלי ינסה להיכנס, ומקדימה היינו אנחנו. מה שנותר להם זה או ליפול בשבי או להילחם. 
"באור בוקר הדברים נראים אחרת. אפשר להגיד שהיו שתי מלחמות: מלחמת לילה בתוך התעלות, שבה אתה מתקדם כמו רובוט - בלי הרבה שיקול דעת, עם מקלע ביד - וצריך להבטיח את המטר הבא. עם אור בוקר זו כבר מלחמה אחרת, כי אתה רואה אותם והם אותך. יש להם יתרון, כי הם צולפים מלמעלה מהגבעה לעבר כל מי שמנסה לתקוף אותם. בלילה לא היתה הרואיקה, משום שזרמת בתוך התעלות. ביום אתה כבר צריך לקבל החלטות, נדרש שיקול דעת, ואז מתחיל הסיפור של המלחמה".
ואכן, משעל עמד בפני דילמה גורלית, לא פחות. הוא היה חלק מהחוליה הראשונה, זו שאליה השתייך איתן נאוה ז"ל, שהוזכר בשיר המפורסם "גבעת התחמושת". "לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן", נכתב בשיר על נאוה, שקיבל על לחימתו את עיטור הגבורה, "איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".
משעל עמד בצמוד אליו. "כל מי שהוציא את ראשו חטף, ושם גם נהרגו רוב הנופלים", הוא מספר, "עמדתי בפיצול של התעלות, ולידי היה הסמ"פ, ניר ניצן. אני ואיתן היינו שני מקלענים באותה מחלקה. עמדנו אחד ליד השני, וניר אמר לאיתן, 'תסתער ותחפה על החבר'ה, שיוכלו להמשיך'. באותה המידה הוא היה יכול גם לומר את זה לי. ובמקביל, ניר אמר לי לחפות על איתן.
"אני ניצב בתוך התעלה, אמור לחפות על איתן. אבל מצד שמאל ראיתי חיילים ירדנים. אתה צריך לקבל החלטות, אין פה מודל. איתן הוא בשר מבשרי ואני אמור להגן עליו, זה הציווי העליון כשאתה יוצא לקרב. אבל מצד שמאל באים החיילים הירדנים. אם אני מגן על איתן אני חוטף, וגם איתן יחטוף. לא היה לי הרבה זמן לחשוב. באינסטינקט הפניתי את הנשק לשני חיילים ירדנים משופמים. אני זוכר את הפרצוף של אחד מהם עד היום. הייתי במרחק של 30-20 ס"מ ממנו. הסתכלנו אחד בעיניים של השני, עין בעין. אבל אני שלפתי קודם. אני אפילו לא יודע אם הייתי יכול להגן על איתן, כי הוא רק הוציא את הראש וכבר חטף. 
"עד היום אני רואה את הירדני בלילות. אני והוא נשארנו צעירים. אין לי עניין לדעת את מי הרגתי או הצלתי, אבל הוא חלק ממני. הוא גדל איתי, הוא חי איתי. הקיום שלי בארץ הזאת הוא גם קיום עם אלה שיצאתי נגדם למלחמה, וגם הם עשו זאת מתוקף פקודה. אין לי רגשות שנאה כלפיהם, הם לחמו בכבוד. זו היתה מלחמת אין ברירה נגד אנשים שעמדו מולי מתוך ציווי מדינתי. אלה לא מחבלים או טרוריסטים, שהורגים נשים וילדים ומפעילים מטעני נפץ ומכוניות תופת כמו פחדנים - איתם אין לי שיג ושיח". 
בסיום הקרב חזרו משעל וחבריו למקום והקימו מצבה מאבנים, בתוספת כובע הפלדה של הירדנים; לאות כבוד על הלחימה המפוארת שלהם, לדבריו. "זה דור שגדל אחרת, בישראל נצורה, אדמתית וצנועה. דור עם שיעור קומה, דור שהלחימה בשבילו היא הכרח, אבל אתה גם נותן כבוד לאדם שעומד מולך. שנים אחר כך אפילו נערך מפגש עם החיילים הירדנים שלחמו על הגבעה".
לאחר שמשעל הרג את החייל הירדני, החל להשתתף בלחימה טנק שסופח לכוח. "כולנו היינו מתים אם הקרב לא היה מוכרע על ידי טנק אחד. בסופו של דבר, מכונה - ולא עוז הרוח של החיילים - עשתה את העבודה. הטנק ירה, והקרב נפסק. הוא חיסל את הצלפים הירדנים. אם הקרב היה נמשך גם אני הייתי צריך להסתער, ואז לא הייתי יושב כאן מולך. רק שזו היתה מלחמה אבודה, לא התכוננו אליה כמו שצריך, היא באה בהפתעה והונחתה על החטיבה. לאף אחד לא עמד שיקול הדעת להשתמש בטנקים ולחסוך דם, כי זה היה אנטי־מיתוס. לא היה נוצר אתוס - אם הפלדה מחסלת את הצלפים, ולא אנחנו בקרב פנים אל פנים. ואתוסים עולים בדם. זה היה טבח קולקטיבי, ואני חושב שהמשחטה ממשיכה".
בשדה האש והמוקשים
"אתה מרוכז רק במשימה, גם אם הייתי נורה לא הייתי מרגיש". שאול משעל // צילום: יהונתן שאול
בתום הקרב המשיכו החיילים לכיוון הר הצופים, וממנו למתחם אוגוסטה ויקטוריה. לאחר מכן ירדו לכיוון החומות, אל שער האריות, שם כבר לא נשמעה ולו ירייה אחת. "אחרי הקרב אני זוכר שחטפתי כאב ראש חזק, בקושי פתחתי את העיניים. הגיעו קצינים מהמיפקדה ושאלו אותי מה היה שם. פתאום ראיתי את קחצ"ר עומד מעלי, ואני רואה מטושטש ובקושי יודע אם אני חי או מת. כמובן, לא הצלחתי לענות לו באותו שלב". 
 

הכיפה ירדה, השאלות נשארו

משעל, בן 72, נולד בעיראק, עלה ארצה בגיל 5 והיום מתגורר בתל אביב. הוא אחיו הבכור של איש התקשורת ניסים משעל ("אנחנו שונים. כשאני חושב איך ולמה, הוא כבר ענה על השאלה והמשיך הלאה. אנחנו מדברים בעיקר על עניינים אישיים, פחות על פוליטיקה"). בעברו שימש פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, וכיום הוא משמש ראש החטיבה למזרח התיכון בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, וכן עמית מחקר באוניברסיטת ייל. משעל נודע כאחד מחוקרי חמאס המובילים בעולם. אסירים ביטחוניים, הוא מספר, תרגמו לערבית את הספר שכתב עם פרופ' אברהם סלע, "זמן חמאס". במובן מסוים הפך עבורם הטקסט למעין מקור סמכות עליונה. "כשיש ביניהם ויכוחים, הם הולכים לספר", הוא מציין.
למרות ההישגים הרבים שקטף מאז המלחמה, דומה שהצלקות מהקרב ההוא מסרבות להגליד. "ככל שהשנים עוברות זה צף יותר ויותר. בלילה אני רואה את החייל הירדני ומתעורר מסיוטים, ויש גם תופעות פסיכוסומטיות. למשל, נשרפתי בקרבות באזור כף הרגל, ועד היום אני מרגיש לפעמים נקע ברגל באזור הזה. פתאום אני מתחיל לצלוע. 
"חלק ממסלול הבריחה שלי היה לנסוע ללמד בייל, ולעשות לילות כימים כדי לבנות קריירה. העשייה היא לא לשם העשייה אלא כדי לברוח, להיות עסוק ומנותק. אתה לא ככל האדם. אתה אף פעם לא משתתף ב־100 אחוזים. תמיד יש בך חלק צופה מבחוץ. אחת מתוצאות המלחמה זה אותו נתק, שאני לא יכול לחוות את עצמי עד הסוף. אני צריך ניתוקים רגשיים מהחוויות האלה שיכולות להציף אותי".
בשדה האש והמוקשים
"אפשר לומר שהיינו איש־איש לנפשו. היתה תחושת בדידות נוראית". התעלות בגבעת התחמושת // צילומים: יהונתן שאול, משה מילנר/לע"מ
את אחת הטראומות הקשות מכל חווה דווקא בתום הלחימה. "אחרי הקרב הביאו שמיכות צה"ליות, שמנו עליהן את הגופות, ומשם למשאית. משהו נשאר מהדברים האלה. אתה לא נשאר אותו אדם. אני רואה את הדברים אחרת. למשל, אני סובל מרעשים. אם מישהו יצעק לידי, זה יכול לחזור כפלאשבק. אני מצליח לתפקד, כמובן, אבל זה תמיד ברקע. אתה אף פעם לא חוזר להיות השלם הזה שהיית. אנשים הופכים להיות חידתיים בעיניך. במידה מסוימת, זו הרגשה שמישהו הפקיר אותך". 
משעל, שעד המלחמה חבש כיפה, החליט להסירה לאחר הקרב ההוא. "זה היה תהליך של התרחקות והתנתקות", הוא מסביר, "גם כשהייתי דתי, לא היתה לי אמונה שלמה. אני מאמין שבעולם יש סוד. אני מכבד אותו, אבל לא יודע מהו. יש חידה. בין זה לבין להגיד שיש מישהו למעלה, שמקשיב לי ורואה אותי - הפער גדול".
פלוגות ב' וד' ספגו את האבידות הרבות ביותר. אתה חושב לפעמים מדוע דווקא אתה שרדת?
"(צוחק) אני לא מבין למה. זה לא העסיק אותי באופן ישיר. היו עוד כמה אירועים שבהם הייתי על סף מוות; פשיטות ומבצעים למיניהם בצבא. פעם, בזמן נסיעה בארה"ב, החלקתי בשלג. האוטו הסתובב במהירות, ולא קרה לי כלום. לפעמים יש הבזקים של שניות שאני אומר, 'אולי יש משהו'. אני קצת ציני בעניין, כי אני מאמין במקריות. אנשים פוחדים מאי ודאות, אבל אי הוודאות היא המקור לכל היצירתיות". 
 

תחזית פסימית

כיום, ללא הכיפה אך עם ניסיון מחקרי עשיר, הוא מביט בעיניים מפוכחות על אותה המלחמה וסבור שהקרב ההוא על הגבעה נמשך, במידת מה, עד היום. "יכול להיות שמדינת ישראל ניצחה בכל קרב, אבל לא הגיעה לשום מקום. המלחמה הזאת נמשכת עד לרגע זה, אנחנו משועבדים לה והיא תדלקה את הסיפור עם הפלשתינים.
"גבעת התחמושת נתנה דחיפה להיבריס הישראלי שאנחנו כל־יכולים. כמה שהיית גדול אחרי המלחמה, לא היית עניו להבין את מגבלות הכוח שלך ואיך אפשר לתרגם את זה למשהו אחר חוץ מעוד מלחמות. הגענו לנקודה שבה אתה לא יכול לייצר דיאלוג דו־צדדי עם אף אחד. גם בתוך עמך ישראל אין דיאלוג. היום - על איזה קונצנזוס תצא למלחמה? גלעד שליט היה אולי הסמל האחרון. על מה תוציא היום אנשים לחזית? לפעמים התחזית שלי לגבי מה שיקרה לנו פסימית מאוד. האופציות של מדינת ישראל הולכות ומצטמצמות. הפלונטר נעשה קשה יותר, אבל אנחנו מתרפקים בכל פעם מחדש על גבעת התחמושת ועל המבצעים ההרואיים - כי זה נותן אורך נשימה שאפשר להמשיך". 
איך אתה רואה את עליית חמאס על רקע תוצאות מלחמת ששת הימים?
"חמאס זה מועד ב' של הלאומיות הפלשתינית, שפרצה במיטבה אחרי 1967. אחרי 67' אש"ף התאמץ להיות גוף בעל יכולת לקבל החלטות בעצמו, באופן בלתי תלוי במדינות ערב. מהבחינה הזו, הם יצאו נגד הקו שהיה מקובל עד 67' עם החלטת האו"ם 242, שדיברה על פליטים ללא עם פלשתיני. בינתיים חמאס תפס תאוצה בשטח, קם כתנועה חברתית והתחיל להתחרות באש"ף ולהשתמש באלימות, תוך כדי שהוא מאמץ לו ערכים לאומיים".
כיצד מסמך העקרונות החדש של חמאס משפיע על הארגון?
"המסמך ממרכז את חמאס. הנרטיב האנטישמי שלפיו היהדות היא דבר משוקץ ומדינת ישראל דינה למות, וכן הדגש על הארגון כתנועה אסלאמית והשייכות לאחים המוסלמים - התמתנו דרסטית. יש להם מאבק בכובש הציוני, הם מוכנים שתקום מדינה בגבולות 67', בגדה וברצועה, אך לא להכיר בישראל". 
אם שואלים את משעל, "בלי חמאס אי אפשר שלום, משום שהרשות הפלשתינית לא יכולה בלעדיו. חמאס הוא בשר מבשרו של העם, והם חיים בתוך העם. אבו מאזן והרשות צריכים לגיטימציה פנימית, וחמאס זקוק ללגיטימציה בינלאומית דרך אש"ף. לכן הם שתי ריאות באותו גוף. כל ניסיון להפריד ביניהם צפוי לכישלון. ישראל צריכה לשאוף מתוך טובתה לדאוג ששני הגופים האלה יתפקדו יחד, ולא לסכסך ביניהם. 
"צריך להגיע למצב שבו המקסימום שישראל מוכנה לתת עונה על המינימום הפלשתיני. לנוסחה שכזו לא הגענו. אני מניח שישראל והפלשתינים לא יוכלו להגיע לדבר הזה ביניהם, אף שעברו 50 שנה - אלא באיזושהי מעורבות של גורם שלישי, שיש לו אינטרס גדול יותר מהפלשתינים להגיע להסדר: סעודיה, מצרים, ירדן". 
 

שני חלומות על תיקון

משעל סבור כי לאחר מלחמת ששת הימים לא התרחש "תהליך למידה מסודר בנוגע למי הם החבר'ה שאיתם אנו תקועים כבר 50 שנה. 50 השנים האלה שינו את פניה של ישראל, כי העם הפלשתיני הפך לתמונת ראי שלנו. במידה רבה, ההתארגנות החדשה של אש"ף באה בעקבות מלחמת ששת הימים, שיצרה הזדמנות בעיני הפלשתינים להקים את הסיפור שלהם על הרגליים כסטארט־אפ אדיר".
משעל מאמין שישראל עדיין חיה בימים של 67', "כשיש אויב מוגדר שנקרא מדינות ערב, וכל הסכסוך הוא במערכות מדינתיות שיחסית קל לתמרן ביניהן, כי יש פירמידה וזו לא מדינה מרובת קודקודים. היום יש לך מיליון קודקודים, שהשווי של כל אחד מהם הוא בעירבון מוגבל. הם אף פעם לא איתך או נגדך ב־100 אחוזים.
"לכן מדינת ישראל לא מצאה תשובה מאז ששת הימים. המציאות שהיא נקלעה אליה הרבה יותר חמורה עכשיו, כי היום בעצם אין לך פרטנר פלשתיני, יחיד וסמכותי, שאתה יכול לדבר איתו. בישראל יש חשש מהסדר עם הפלשתינים באמצעות גורמים אחרים, אבל צריך להשתחרר מהחשיבה הזאת - כי אנחנו נמצאים בעולם שבו כולם תלויים בכולם. כך או כך, המלחמה נמשכת עד לרגע זה, וכל הסדר יהיה שייך לתוצאות של ההיבריס ההוא".
המציאות ביהודה ושומרון ובעזה מדירה שינה מעיניו. "כיום מדינת ישראל בסיכון להתגלגל לתרחישים של מלחמת אזרחים, כי הממשלה לא תצליח לגייס תמיכה להסדר, או שנתגלגל למלחמה מול חמאס או מול הרשות הפלשתינית. החשש לעימות גדל והולך. ההנהגה בגדה וברצועה מאבדת שליטה בדור הצעיר. בישראל יצטרכו להחליט אם למנוע מלחמת אזרחים תמורת אי ודאות של שלום, או שכדאי לעשות מלחמה עם הפלשתינים ולדחות את הקץ. אחרי בן־גוריון, חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח עוד לא נולדה במדינת ישראל". 
משעל מאמין שהחברה הישראלית ממשיכה לחשוב על קיומה כאן כעל "פרשה של הישרדות - שתמיד נהיה מוקפים באויבים שרק חושבים איך לחסל אותנו. זה לא נכון. חלק מהערבים חוששים מאוד שישראל לא תהיה חזקה, שכן אנחנו גורם ההרתעה הכי חשוב לחלק ממדינות ערב ולתפיסת הביטחון שלהן". 
חרף התרחישים הקודרים שהוא מעלה בנוגע למדינת ישראל ולשכנותיה, במישור האישי משעל דווקא אופטימי. "אני ואחי בני מזל", הוא אומר, "גדלנו בתנאים־לא־תנאים והגענו לאן שהגענו, הרבה בזכות אמא, שהיתה משכילה יותר מאיתנו". זו כנראה הסיבה שהוא חולם להקים ליד כל אוניברסיטה, או בתוכה, "בית ספר תיכון לשכונות. להרעיף עליו מכל טוב האקדמיה שהאוניברסיטה יכולה לתת. בלי האוכלוסיות הללו אנחנו מפסידים את חצי עם ישראל. אני מקווה שנמצא את הנדבן שיירתם לכך.
"ואני חולם גם לעבוד בגינה, לצאת לטבע, לחבק עצים ולהביט בים. אני זקוק לזה, בגלל העבר ה'גבעתי' שלי. לפגוש את עצמי בטבע. חלום אחד למען החברה, ואחד למעני. אלו הן שתי החוויות המתקנות שלי".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה